התקיפה הקטלנית של הכטב"ם סמוך לבנימינה באמצעות כטב"ם מתאבד שנשא ראש נפץ בן 20 ק"ג, מדגימה שוב את כוח ההרס וההרג של כלי נשק זה. אף על פי שמדובר בכלי נשק של מלחמות העבר, הניסיון מוכיח כי "ציר הרשע" מפעיל אותו ביעילות מסוימת ובצורה רציפה. חשוב להדגיש כי אין מדובר בנשק שובר שוויון או באיום קיומי, אך בהחלט מדובר בסוג של נשק המהווה מטרד לאזרחים ולמערכת הביטחון. לחזבאללה יש סוגים שונים של כטב"מים הן לצילום והן למטרות תקיפה בתצורה של "חימוש משוטט" כגון סמאד 3 ארוך הטווח או אבאביל (מרסאד) - כולם תוצרת איראנית.
קיים קושי ביירוט כטב"מים, בעיקר לנוכח הקושי בגילוי וזיהוי מוקדם, עקב ממדיהם הקטנים, חתימת מכ"ם נמוכה, יכולת תמרון והתחמקות תוך תנועה במסלולים משתנים ובתוואי שטח סבוכים.
מסיבות אלו יש מפעם לפעם חדירות של כטב"מים במיוחד מאלו הנשלחים על ידי ארגון חזבאללה מלבנון ולעתים נדירות יותר – גם מעיראק ותימן.
ישראל מתמודדת עם האיום באמצעות שימוש במעטפת ההגנה שלה, כלומר: מטוסי קרב, מסוקי קרב, כיפת ברזל. בעתיד יעמדו לרשותה גם תותחי נ"מ מונחי מכ"ם בדומה לוולקן הישן או מערכת משולבת תותח ולייזר, ובעתיד הרחוק יותר – תותחי מיקרוגל בעלי יכולת לשיבוש האלקטרוניקה של הכטב"ם.
ככול שהכטב"ם נשלח ממרחק גדול יותר, זמן התגובה ארוך יותר ומאפשר זמן לזיהוי וליירוט. כך למשל, לכלי מיירט מסוג מטוס קרב, יש זמן ומרחב לביצוע היירוט הרחק משטח המדינה ואכן זה מבוצע בהצלחה.
הכטב"מים מלבנון מגיעים תוך זמן קצר לארץ כך שפרק הזמן לגילוי וליירוט - קצר ביותר. גם אם נעשה יירוט, הוא נעשה מעל שטחנו ועלול להיגרם נזק אגבי משברים של הכטב"ם או הטיל המיירט.
המקרה הטראגי בבנימינה מוכיח כי בישראל, בגלל השטח הקטן והמאוכלס, מרווח הטעות הוא אפסי. במלים אחרות, אין לישראל את הפריבילגיה להחטיא ביירוט והנושא מאתגר מבחינה טכנולוגית.
יש לזכור כי שכבות ההגנה של ישראל הן מהטובות בעולם, אולם גם הן אינן מבטיחות הגנה הרמטית. עם זאת, שילוב בין מערכות ההגנה ושמירה על הנחיות פיקוד העורף, יאפשר הגנה מיטבית ומצילת חיים לעורף.
התקיפה הקטלנית של הכטב"ם סמוך לבנימינה באמצעות כטב"ם מתאבד שנשא ראש נפץ בן 20 ק"ג, מדגימה שוב את כוח ההרס וההרג של כלי נשק זה. אף על פי שמדובר בכלי נשק של מלחמות העבר, הניסיון מוכיח כי "ציר הרשע" מפעיל אותו ביעילות מסוימת ובצורה רציפה. חשוב להדגיש כי אין מדובר בנשק שובר שוויון או באיום קיומי, אך בהחלט מדובר בסוג של נשק המהווה מטרד לאזרחים ולמערכת הביטחון. לחזבאללה יש סוגים שונים של כטב"מים הן לצילום והן למטרות תקיפה בתצורה של "חימוש משוטט" כגון סמאד 3 ארוך הטווח או אבאביל (מרסאד) - כולם תוצרת איראנית.
קיים קושי ביירוט כטב"מים, בעיקר לנוכח הקושי בגילוי וזיהוי מוקדם, עקב ממדיהם הקטנים, חתימת מכ"ם נמוכה, יכולת תמרון והתחמקות תוך תנועה במסלולים משתנים ובתוואי שטח סבוכים.
מסיבות אלו יש מפעם לפעם חדירות של כטב"מים במיוחד מאלו הנשלחים על ידי ארגון חזבאללה מלבנון ולעתים נדירות יותר – גם מעיראק ותימן.
ישראל מתמודדת עם האיום באמצעות שימוש במעטפת ההגנה שלה, כלומר: מטוסי קרב, מסוקי קרב, כיפת ברזל. בעתיד יעמדו לרשותה גם תותחי נ"מ מונחי מכ"ם בדומה לוולקן הישן או מערכת משולבת תותח ולייזר, ובעתיד הרחוק יותר – תותחי מיקרוגל בעלי יכולת לשיבוש האלקטרוניקה של הכטב"ם.
ככול שהכטב"ם נשלח ממרחק גדול יותר, זמן התגובה ארוך יותר ומאפשר זמן לזיהוי וליירוט. כך למשל, לכלי מיירט מסוג מטוס קרב, יש זמן ומרחב לביצוע היירוט הרחק משטח המדינה ואכן זה מבוצע בהצלחה.
הכטב"מים מלבנון מגיעים תוך זמן קצר לארץ כך שפרק הזמן לגילוי וליירוט - קצר ביותר. גם אם נעשה יירוט, הוא נעשה מעל שטחנו ועלול להיגרם נזק אגבי משברים של הכטב"ם או הטיל המיירט.
המקרה הטראגי בבנימינה מוכיח כי בישראל, בגלל השטח הקטן והמאוכלס, מרווח הטעות הוא אפסי. במלים אחרות, אין לישראל את הפריבילגיה להחטיא ביירוט והנושא מאתגר מבחינה טכנולוגית.
יש לזכור כי שכבות ההגנה של ישראל הן מהטובות בעולם, אולם גם הן אינן מבטיחות הגנה הרמטית. עם זאת, שילוב בין מערכות ההגנה ושמירה על הנחיות פיקוד העורף, יאפשר הגנה מיטבית ומצילת חיים לעורף.