פוסטים

אתמול התבשרנו על ביקור צפוי של ראש הממשלה נתניהו בסין. ראוי לבחון את האירוע משלוש זוויות: היחסים עם ארה"ב, היחסים עם סין והתוצאות האפשריות לביקור.

בזווית הראשונה, הרי שגם אם הביקור הצפוי לא יזעזע את היחסים עם ארה"ב, הוא ודאי לא יתרום להם. ממשל ביידן אינו מסתיר את אי שביעות רצונו מפעילות הממשלה וביקור ראש הממשלה בבית הלבן מתעכב כבר יותר מחצי שנה. ביקור אצל יריבתה המרה ביותר, סין, שמוסגר על ידי "גורם ממשלתי בכיר" כביקור שנועד להסביר לאמריקאים ש"יש לישראל אלטרנטיבות", ודאי לא יזרז את ההזמנה המיוחלת לוושינגטון, על אף שנתניהו עצמו הזדרז להבהיר שנאמנות ישראל לארה"ב נותרה איתנה מתמיד.

גם היחסים עם סין נמצאים לאחרונה בסוג של שפל. בייג'ינג החריפה את הטון כלפי ישראל, יזמה דיונים באו"ם, ניסחה הודעות גינוי, התעלמה מפיגועים ומירי רקטות על אזרחי ישראל ובאופן כללי עמדה לצד הפלסטינים ונגד ישראל. מנגד, סין "מפלרטטת" עם הרעיון של תיווך בינלאומי ואף הציעה לאבו מאזן לסייע בקידום שיחות שלום עם ישראל על בסיס תוכנית שלוש הנקודות שניסחה. נשיא סין ודאי יעלה את הנושא בפגישתו עם נתניהו, וכך הביקור יאפשר לסין לנכס לתדמיתה עוד נקודות זכות כ"מתווכת אובייקטיבית" במזה"ת, על חשבון ארה"ב.

מנגד, ייתכנו תועלות לישראל מהביקור הזה: חיזוק הקשרים הכלכליים עם סין, לרבות משיכת השקעות סיניות לענף ההייטק שנקלע לקשיים; קידום הנורמליזציה עם סעודיה ואפילו קידום שיחות עקיפות עם איראן. בכל אלו, ספק אם מעורבות סינית תהיה לטובתה של ישראל, וספק אם המחיר לא יהיה רב על התועלת.