השימוש הגובר בהעברות נפט ממכלית למכלית (Ship-to-Ship Transfers – STS) במפרץ עומאן מעורר עניין רב, אך גם לא מעט אי-הבנות. יש הרואים במנגנון דרך חדשה לעקוף את מצר הורמוז ולצמצם את התלות בו. אלא שזו פרשנות שגויה. העברות STS אינן עוקפות את הורמוז ואינן פותרות את בעיית חסימתו. הן נועדו בעיקר להתמודד עם העלייה החדה בעלויות הביטוח וההובלה ועם חוסר הנכונות של חברות ספנות להיכנס לאזור המסוכן.
בשגרה, מכלית יכולה להעמיס נפט במסוף סעודי, לחצות את הורמוז ולהמשיך ישירות להודו, לסין או ליעד אחר. אולם בתנאי המלחמה הנוכחית, חברות ספנות רבות אינן מוכנות להכניס את מכליותיהן למפרץ, ואחרות דורשות פרמיות סיכון גבוהות במיוחד. גם חברות הביטוח מגבילות את הכיסוי או מייקרות אותו במידה ניכרת.
כאן נכנס לתמונה מנגנון ה-STS. במקום שמכלית אחת תבצע את המסלול כולו, מכלית המוכנה להסתכן חוצה את הורמוז, יוצאת למפרץ עומאן ומעבירה את מטענה למכלית אחרת, הממתינה מחוץ לאזור הסיכון. המכלית הראשונה יכולה לחזור למפרץ ולהעמיס מטען נוסף, ואילו השנייה ממשיכה ליעדה ללא צורך בחציית המצר.
היתרון אינו בהכרח צמצום מספר המעברים בהורמוז, אלא הפרדה בין ההובלה המסוכנת והיקרה לבין ההובלה הבינלאומית הרגילה. מדינות המפרץ משלמות פרמיה גבוהה למפעילים המוכנים להסתכן במעבר, אך אינן צריכות למצוא מכלית אחת שבעליה וצוותה מוכנים לבצע את כל המסלול דרך אזור הלחימה. כך מתרחב מאגר המכליות הזמינות להובלת הנפט לשווקים, והסיכון מתרכז במקטע מוגדר של שרשרת האספקה.
אין פירוש הדבר שהסיכון נעלם או שהעלויות בהכרח יורדות. העברות STS עצמן יקרות, דורשות תיאום לוגיסטי מורכב וכרוכות בסיכונים נוספים. גם מכלית המבצעת הפלגות חוזרות דרך הורמוז נחשפת שוב ושוב לאיומים. לכן מדובר בפתרון חלקי, שכדאיותו תלויה במחירי ההובלה, בפרמיות הביטוח ובזמינות כלי השיט.
מבחינה אסטרטגית, התופעה ממחישה נקודה חשובה: איראן אינה חייבת לסגור את הורמוז באופן הרמטי כדי לשבש את יצוא הנפט מהמפרץ. די בכך שהאיום הצבאי ירתיע חלק ניכר מחברות הספנות והמבטחים ויהפוך את המעבר ליקר ומסוכן במיוחד. מדינות המפרץ מצדן מנסות לשמר את היצוא באמצעות התאמות לוגיסטיות ונטילת חלק גדול יותר מעלויות הסיכון. המנגנון אינו מבטל את התלות במצר, אלא ממחיש עד כמה התלות בו נותרה עמוקה, גם כאשר שוק הנפט העולמי מוצא דרכים להסתגל לשיבושים.
השימוש הגובר בהעברות נפט ממכלית למכלית (Ship-to-Ship Transfers – STS) במפרץ עומאן מעורר עניין רב, אך גם לא מעט אי-הבנות. יש הרואים במנגנון דרך חדשה לעקוף את מצר הורמוז ולצמצם את התלות בו. אלא שזו פרשנות שגויה. העברות STS אינן עוקפות את הורמוז ואינן פותרות את בעיית חסימתו. הן נועדו בעיקר להתמודד עם העלייה החדה בעלויות הביטוח וההובלה ועם חוסר הנכונות של חברות ספנות להיכנס לאזור המסוכן.
בשגרה, מכלית יכולה להעמיס נפט במסוף סעודי, לחצות את הורמוז ולהמשיך ישירות להודו, לסין או ליעד אחר. אולם בתנאי המלחמה הנוכחית, חברות ספנות רבות אינן מוכנות להכניס את מכליותיהן למפרץ, ואחרות דורשות פרמיות סיכון גבוהות במיוחד. גם חברות הביטוח מגבילות את הכיסוי או מייקרות אותו במידה ניכרת.
כאן נכנס לתמונה מנגנון ה-STS. במקום שמכלית אחת תבצע את המסלול כולו, מכלית המוכנה להסתכן חוצה את הורמוז, יוצאת למפרץ עומאן ומעבירה את מטענה למכלית אחרת, הממתינה מחוץ לאזור הסיכון. המכלית הראשונה יכולה לחזור למפרץ ולהעמיס מטען נוסף, ואילו השנייה ממשיכה ליעדה ללא צורך בחציית המצר.
היתרון אינו בהכרח צמצום מספר המעברים בהורמוז, אלא הפרדה בין ההובלה המסוכנת והיקרה לבין ההובלה הבינלאומית הרגילה. מדינות המפרץ משלמות פרמיה גבוהה למפעילים המוכנים להסתכן במעבר, אך אינן צריכות למצוא מכלית אחת שבעליה וצוותה מוכנים לבצע את כל המסלול דרך אזור הלחימה. כך מתרחב מאגר המכליות הזמינות להובלת הנפט לשווקים, והסיכון מתרכז במקטע מוגדר של שרשרת האספקה.
אין פירוש הדבר שהסיכון נעלם או שהעלויות בהכרח יורדות. העברות STS עצמן יקרות, דורשות תיאום לוגיסטי מורכב וכרוכות בסיכונים נוספים. גם מכלית המבצעת הפלגות חוזרות דרך הורמוז נחשפת שוב ושוב לאיומים. לכן מדובר בפתרון חלקי, שכדאיותו תלויה במחירי ההובלה, בפרמיות הביטוח ובזמינות כלי השיט.
מבחינה אסטרטגית, התופעה ממחישה נקודה חשובה: איראן אינה חייבת לסגור את הורמוז באופן הרמטי כדי לשבש את יצוא הנפט מהמפרץ. די בכך שהאיום הצבאי ירתיע חלק ניכר מחברות הספנות והמבטחים ויהפוך את המעבר ליקר ומסוכן במיוחד. מדינות המפרץ מצדן מנסות לשמר את היצוא באמצעות התאמות לוגיסטיות ונטילת חלק גדול יותר מעלויות הסיכון. המנגנון אינו מבטל את התלות במצר, אלא ממחיש עד כמה התלות בו נותרה עמוקה, גם כאשר שוק הנפט העולמי מוצא דרכים להסתגל לשיבושים.