הסיקור התקשורתי של מתקפת הטרור בפריז מעורר מחשבה אודות הסיקור התקשורתי של אירועי טרור בכלל, ובפרט בהשוואה לאופי הסיקור של התקשורת הישראלית את אירועי הטרור שהתרחשו לאחרונה בישראל.

במהלך האירועים האחרונים התקשורת המסורתית בצרפת "התכנסה סביב הדגל". הסיקור היה בדרך כלל "סטרילי", מעורפל ולא כלל מידע רב ומדויק אודות מספר ההרוגים והפצועים. התקשורת בצרפת נמנעה מלהראות צילומי תקריב וצילומי קשים של קורבנות הטרור או להביא בשידור חי את רגעי האימה שליוו אירועים אלו. השאלה המתבקשת היא עד כמה מדובר בצנזורה עצמית של אנשי התקשורת, ועד כמה הצנזורה מגיעה מ"למעלה", דהיינו מוכתבת על ידי השלטון?

נראה כי לפי עדות אנשי התקשורת הצרפתיים מדובר, לפחות חלקית, בצנזורה עצמית. כך, למשל, לדברי ראש מחלקת החדשות בערוץ החדשות הטלוויזיוני "24 France", קיים חוק האוסר בצרפת על צילום בבתי חולים בכלל, ובפרט צילום נפגעי טרור (בשונה מהסיקור של פיגועי טרור בישראל). היא מדגישה כי מדובר בחוק שנתפס כמגן על צנעת הפרט שאין עליו מחלוקת. מדבריה עולה כי ערוץ הטלוויזיה הצרפתי דוגל בדיווח מאופק ומינימליסטי של האירועים, תוך ניסיון להנמיך את הטון ככל האפשר בהשפעת האירועים הטראומתיים על צופי הטלוויזיה.

בישראל לעומת זאת המצב שונה. בחודשים האחרונים נשמעות לא פעם תלונות כלפי התקשורת הישראלית על כך שהיא: "זורעת פאניקה", "מגזימה" ו"חוצה גבולות". הדיון בנושא האחריות המוטלת על התקשורת בעת סיקור חדשותי של אירועי טרור בארץ אינו חדש. ניתן למצוא לו עדויות עוד מהעשורים הראשונים למדינה. דוגמה לכך היא הפיגוע במעלה עקרבים בשנת 1954, עת ניתנה הוראה על ידי ראש הממשלה דאז, דוד בן- גוריון להחזיר לזירת האירוע את גופות ההרוגים שכבר הועברו לבאר-שבע, ולהציבן סמוך לאוטובוס כדי שניתן יהיה לצלם צילומים אותנטיים ולהפיצם לתקשורת העולמית לצרכי הסברה. נקודת מפנה חשובה בסיקור הפיגועים חלה בשנות התשעים של המאה העשרים, עם כניסתם של אמצעי תקשורת חדשים לזירה ואיתם גם תרבות ה"רייטינג" ותרבות ה"צבע". בתקופה זו גם החלו אמצעי התקשורת האלקטרוניים בהפעלת אולפני חדשות מסביב לשעון בצמוד לאירועים דרמטיים. התופעה המשיכה להתפתח במאה ה-21.

האירועים האחרונים בצרפת מעוררים למחשבה ביחס לאופן הסיקור הישראלי האינטנסיבי והחושפני את  הטרור בעת האחרונה, בדגש על אירועי אוקטובר-נובמבר 2015. צילומים וסרטונים בזמן אמת של הפיגועים ושל הנפגעים זרמו ללא הפסקה והבחנה בכלי התקשורת השונים. סיקור מסוג זה עלול ליצור היסטריה, להגביר את המתח, לזרוע בהלה ותגובות נגד ספונטאניות, וכך למעשה לשרת את הטרור -. חוקרי טרור עושים שימוש במונח "תיאטרון הטרור".  לא ייפלא אפוא כי רבים מיהרו לשפוט ולהשוות בין הסיקור התקשורתי הישראלי לבין הסיקור התקשורתי הצרפתי, ולקבוע כי לתקשורת הישראלית "יש מה ללמוד מהתקשורת הצרפתית".

לצד הביקורת על אופן הסיקור התקשורתי הישראלי, חשוב לזכור כי קיימים גם חסרונות באופן הסיקור "הסטרילי" של מהדורות החדשות הצרפתיות. הסיקור התקשורתי בישראל מספק מידע רב בזמן אמת לאזרחים מודאגים והביקורת כלפי השלטון נמתחת סמוך מאוד לאירועים. מנגד, בצרפת העידו עיתונאים במערכת החדשות של 24 France  וב-Le Figaro כי אין זה הזמן לבקר את המודיעין הצרפתי אשר למעשה כשל במניעת סדרת הפיגועים בפריז. לעיתים, אופן הסיקור "הסטרילי" עשוי לא לשקף את המציאות הביטחונית, ובכך לקבע חוסר מידע בקרב הציבור, לבלבל ולמנוע מהציבור אפשרות לקבל החלטות מושכלות כיצד להתמודד באופן אישי  עם הטרור. בנוסף, חוסר בדיווח תקשורתי עשוי לגרום - גם אם באופן עקיף - לאדישות בטיפול של הממסד בבעיות אותם מציב הטרור בפני המדינה והחברה ולפגיעה בהתמודדות מולו.

מהדברים עולה כי יש למצוא את האיזון שבין זכות הציבור לדעת (בפרט בזמן אמת), לבין הקפדה על כך שהסיקור התקשורתי לא יעצים את האירוע ויגרום לתחושות של פחד ושנאה. בנוסף, חשוב ברמה המוסרית להישמר ולשמור על צנעת הפרט של המעורבים שלא מרצונם ושל נפגעי  אירועי הטרור.

לסיכום, סיקור יתר וסיקור גרפי של אירועי טרור אינו משרת את האינטרסים של הציבור ובסופו של דבר עלול לפגוע בביטחון הלאומי. מנגד, גם סיקור שאינו שופך אור על המתרחש עלול לטמון בחובו סכנות לביטחון הלאומי ואינו משרת את טובת הציבור. יש בסיקור כזה פוטנציאל של פגיעה בביטחון האישי של האזרחים שאינם יודעים כיצד לכלכל את צעדיהם בסיטואציה הביטחונית המתפתחת. מכאן שיש למצוא את שביל הזהב בין דיווח ענייני לבין דיווח סנסציוני, ובין דיווח מפורט ככל שניתן בנסיבות העניין לבין דיווח מציצני. בבסיסו של עניין מדובר ביחסי גומלין בין התקשורת, הציבור והממסד - בשאלות של חיים ומוות. בחינת הנושא מדגישה את חשיבות כינון תהליך לניסוח כללי אתיקה בישראל, אשר יסדירו את האופן שבה התקשורת צריכה לפעול באירועים ביטחוניים מעין אלו.

*** רותי פינס היא עוזרת מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ותלמידת מחקר לתואר שני בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל- אביב.