באחד ביולי התרחש אחד מאירועי הטרור המשמעותיים ביותר שארעו במצרים בעת האחרונה, כשמאות חמושים מארגון 'ולאית סיני' (בעבר אנצאר בית אל-מקדס), המזוהה עם 'המדינה האסלאמית', פשטו בשעת לילה על העיירה שיח' זוויד בצפון סיני. בתום שעות ארוכות של לחימה עם צבא מצרים, שעלו לפי מקורות רשמיים בחייהם של שבעה עשר אנשי צבא ולמעלה ממאתיים וחמישים הרוגים בקרב החמושים, ידו של הצבא הייתה על העליונה. כביכול מדובר בעוד אירוע טרור בסיני, אחד מיני רבים, אך דווקא אירוע טרור זה נתפס כחריג וזכה ליחס וסיקור תקשורתי רחב. השיח ברשתות החברתיות יכול ללמד למה זה קרה ומה ניתן ללמוד מהאירוע.

מה נשתנה הלילה הזה?
מתוך השיח עולה כי זו הפעם הראשונה מאז שבועת האמונים של 'ולאית סיני' ל'מדינה האסלאמית' בה מנסה הארגון לא רק לתקוף יעדים ביטחוניים, אלא לכבוש שטח מיושב בסיני. בשעות הראשונות של הקרב שמר צבא מצרים על ערפול מוחלט, כשהמספרים שהודלפו בנוגע למספר ההרוגים והפצועים הגיעו מהרשתות הזרות באופן מקוון. רוב האינפורמציה הגיע באמצעות רשת סקיי ניוז הערבית, אשר יושבת בדובאי ומקורבת מאוד למשטר במצרים. כתבי הרשת פרסמו נתונים מנופחים על אבדות הצבא, מה שגרם להיסטריה ציבורית ולתחושת אובדן עשתונות - למרות שהאינפורמציה התבררה כמוטעית בדיעבד. בלית ברירה, ועל מנת לעצור את שטף האינפורמציה נאלץ דובר הצבא לפרסם את המספר הראשוני של ההרוגים, עוד טרם הסתיים האירוע. השילוב של ניסיון ג'יהאדיסטי לכבוש שטח ריבוני מצרי יחד עם נרטיב מוטעה שנבנה תוך כדי אירוע על ידי התקשורת, הובילו את נשיא מצרים, אל-סיסי, לצאת בקמפיין אגרסיבי: נגד הטרוריסטים ואף נגד התקשורת הזרה. בנוסף, אפשר הנשיא לצבא לפרסם בעמוד הפייסבוק שלו מגוון תמונות של גופות הטרוריסטים, בחלקן החיילים המצריים מצולמים שהם דורכים על ראשיהן, וברקע הכיתוב: "חיילי מצרים הם גברים". לנשיא ולצבא היה חשוב ליצור מעין "תמונת ניצחון", שתשכיח מהציבור את הכישלון המודיעיני שכמעט עלה בכיבוש, גם אם זמני, של אדמה ריבונית מצרית בידי ארגון טרור.

אותה גברת בשינוי אדרת, האמנם?
במהלך אירועי סיני לא ניתן היה להתחמק מההשוואות שעשו גורמים שונים בין 'ולאית סיני' לבין 'המדינה האסלאמית' בעיראק ובסוריה, באמצעות פרמטרים שונים. השורה התחתונה שניתן לזקק  מתוך השיח המצרי היא שאין להשוות בין המודל המצרי לבין אלו שבסוריה ובעיראק, בשל שלוש סיבות עיקריות.
הסיבה הראשונה היא שבניגוד ללוחמי 'המדינה האסלאמית' בסוריה או בלוב, שרבים מהם זרים, 'ולאית סיני' מורכב ברובו המוחלט ממגויסים מקומיים. מצד אחד זהו יתרון עבור מצרים, שכן יש יותר מנופי לחץ והשפעה על הארגון, אך מצד שני האחיזה האזרחית מקשה להילחם בה אך ורק באמצעים צבאיים. כיוון שהתופעה צמחה מבפנים, כל פתרון צבאי בלבד לא יביא מזור, ואף יתכן כי יוביל לתהליך רדיקליזציה מואץ בקרב קבוצות שונות בתוך מצרים המרגישות מחוץ למעגל החברתי, הפוליטי והכלכלי.
הסיבה השנייה היא שבניגוד לתרחיש העיראקי בו נכבשו מוסול, תכרית, פלוג'ה ורמאדי על ידי 'המדינה האסלאמית', תוך שהצבא המקומי נסוג והפקיר את הערים הללו, לא כך נראו פני הדברים במצרים. רבים ברשת התגאו בכך שכוחות המשטרה והצבא נלחמו בטרוריסטים, ללא בריחה המונית – צבאית או אזרחית - בשיח' זוויד ואל-עריש. בנוסף, על אף החשש האמיתי בקרב רבים שהפילוג הפנימי במצרים והמאבק מול האחים המוסלמים והמליציות החמושות עלול להוביל לעריקות בקרב חיילים בצבא מצרים, בפועל אירועי השנתיים האחרונות מצביעים על כך שעד כה לא נרשמו עריקות משמעותיות משורות הצבא.
הסיבה השלישית אותה מדגישים היא שבניגוד לעיראק, סוריה ולוב, בהן המערכת המדינתית חלשה ואינה מתפקדת על רקע מלחמות אזרחים, במצרים שלאחר המהפכות וההפיכה המערכת המדינתית מתפקדת. לכן, גם אם המשילות בחלקים מהמדינה חלשה, ל'מדינה האסלאמית' יהיה קשה להכות  בה שורש.

האתגר הבא: רדיקליזציה אורבנית
בהסתכלות קדימה, רבים מדגישים שהאתגר האמיתי יהיה למנוע מ'ולאית סיני' לפעול בתוך הערים הגדולות במצרים, מפני שאם הארגון יצליח לחלחל לתוך השכבה העירונית ומעמד הביניים יהיה קשה מאוד להילחם בו, ומחיר הדמים יעלה. השבטים בסיני הם אמנם בית גידול טבעי של הארגון, אך מקור הגיוס הפוטנציאלי הגדול ביותר הם חברי 'האחים המוסלמים' בערים, אשר מאז ההפיכה בשלושה ביולי 2013 הוכרזו כארגון טרור. מנהיגיהם, בין אם ברחו, נאסרו או נהרגו, השאירו מאחור "עדר ללא רועה". 'המדינה האסלאמית' רואה בקבוצה זו פוטנציאל אדיר לגיוס, או כמו שהיא מכנה זאת: "מחיקת האזור האפור". זהו תהליך שבו על הארגון לאתר את הצעירים האסלאמיסטים המתוסכלים, אשר דרכיהם הלא אלימות נחסמו, במטרה לנתב את המאבק שלהם ולהעניק לו אופי אלים. האתגר הגדול של נשיא מצרים אל-סיסי וממשלתו יהיה למנוע תהליך מסוכן זה, בו לא ניתן יהיה להיאבק אך ורק באמצעים צבאיים.