לפני כשבועיים פורסם דבר חיבורו של מסמך שכותרתו "מדיניות בנושא בנות זוג של חללי צה"ל". מסמך זה כולל נהלים המסדירים את מעמדן של מי ששכלו את בן או בת זוגן ולא היו קשורים בקשר נישואין באותה עת. מעתה יקבלו את בשורת האסון מקצין נפגעים, יזכו לימי חופשה בעת האבל ולליווי נפשי צמוד. על המסמך חתומה אל"מ ג'וזלין בש, ראש מחלקת נפגעים בצה"ל.

המאבק להכרה בבנות זוג של חללי צה"ל מתנהל שנים ארוכות ללא הצלחה. מה שהביא לשינוי היה, ככל הנראה, מחאתן של החברות השכולות שאיבדו את יקיריהן ב"צוק איתן" והתמיכה אותה הצליחו לגייס בקרב חברות וחברי כנסת. לכאורה, מדובר כאן בצעד נוסף להסדרת סוגיות הקשורות לשכול בצה"ל ותו לא אך למעשה מדובר בהרבה יותר מכך. מקרה זה הוא דוגמה למידה שבה צה"ל, כמוסד מדינתי, מתאים את עצמו לאתגרים חברתיים משתנים. במקרה הזה מדובר על השתנות מבני הקשרים בין בני זוג בחברה הישראלית. נראה כי אגף כוח אדם בצה"ל, כמו גם נבחרי ציבור, מבינים כי קשר עם חבר/ה הוא עוצמתי ולכן משמעותי עבור שני הצדדים ומכאן שהוא דומה במידה רבה עד זהה למשמעות הזוגיות הקיימת בין בני זוג המקיימים קשרי נישואין. כמו כן זוהי הכרה בקיומן של מסגרות זוגיות חלופיות למוסד הנישואין "הוותיק". בהקשר זה אף צוטט גורם בכיר באכ"א כאומר: "אנו משתדלים להתאים את עצמנו לרוח הזמן". חברת הכנסת עליזה לביא (יש עתיד), שהובילה את מאבקן של החברות השכולות בכנסת לאחר מבצע "צוק איתן", אמרה כי "התיקונים החשובים הללו מחדדים את ההכרה בכך שהשכול והכאב אינם פוסחים על אף אחת, גם אם טרם ענדה טבעת".

מסמך זה ומשמעויותיו מתכתבים עם האופן בו צה"ל מתאים את עצמו לאתגרים חברתיים נוספים. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בהחלטה לפתוח לנשים, באופן הדרגתי, את האפשרות לשרת ביחידות קרביות. דוגמה אחרת היא לפתוח גם לצעירים מקהילת הלהט"ב את האפשרות לשרת ביחידות הקרביות ולמעשה לאפשר להם לדבר ולהציג את זהותם המינית בפתיחות. גישה זו לבטח שואבת השראה מהשינוי שהנהיג הנשיא לשעבר ברק אובמה ב-23 ביולי 20111, במסגרתו ניתנה האפשרות להומואים ולסביות לשרת בכל זרועות הצבא האמריקני בלי שיצטרכו להסתיר את נטייתם המינית. בכך ביטל את המדיניות שהייתה נהוגה בצבא ארצות הברית (Don't Ask, Don't Tell Repeal Act of 2010) עליה חתם בשעתו הנשיא קלינטון.

אנו עדים למגמה בה צה"ל מגמיש את מדיניותו בזיקה לשינויים המתרחשים בחברה. הצבא מבקש לייצר צעדים פרו אקטיביים, מבחינתו, שיסייעו לקירוב אוכלוסיות מקבוצות ומזהויות חברתיות שונות. לכן הוא ממצב את עצמו כארגון שאינו מדיר קבוצות חברתיות משירות צבאי כי אם כארגון מכיל ומקרב. למהלכים מסוג זה יש אף משמעות נוספת בנוגע לרצון צה"ל, כגוף מדינתי, לשמר את מעמדו כ"צבא העם". במילים אחרות להכיל ולייצג קבוצות חברתיות שונות בישראל ועל ידי כך לשקף את פני ומבני החברה.

בתגובה למהלכים האחרונים עשויה לעלות השאלה: האם לצה"ל יש אג'נדה חברתית אותה הוא מעוניין לקדם, ובנוגע לשירות נשים – אג'נדה פמיניסטית. התשובה לכך היא שלילית. אפשר לומר כי אופן פעולתו של צה"ל הוא נטול פניות, אך לא ניתן לומר כי מאחורי מהלך שילוב נשים (לדוגמה) עומד מניע פמיניסטי. נכון לקבוע כי מדובר בעניין לפתוח תפקידים עבור קבוצה חברתית המביעה מוטיבציה לתרומה משמעותית, מעבר למחויב בחוק, במסגרת השירות הצבאי.

את המהלכים שתוארו אפשר לפרש כצעד מחוכם למדי מצד צה"ל, שכן אלה מסייעים לעדכן את הדימוי הצה"לי. הנה כי כן, בעזרת מהלכים כגון אלה ממצב את עצמו כארגון דינמי, "מעודכן", פתוח ומקבל ומתנער מתדמיתו כמוסד מדינתי מיושן, מקובע ואף ארכאי. מהלך זה אף מכוון באופן ספציפי לאוכלוסיית המלש"בים והוא חשוב להגדלת פוטנציאל הגיוס לצה"ל. זאת, בעיקר בתקופה בה שירות צבאי, בקרב קהלים מסוימים, משמש פחות ופחות ככרטיס הכניסה לאזרחות ויש קבוצות חברתיות המתפתות לוותר על שירות צבאי - בין אם אפשרות זו נפתחת עבורם ובין אם לאו.