שבוע חלף מאז הופץ סרטון בו חייל מחטיבת "כפיר" יורה במחבל מנוטרל. מרגע זה, וביתר שאת מאז הישמע דבר מעצרו של החייל והסעיף האפשרי שהתגבש נגד מעשיו, החברה הישראלית סוערת: פוליטיקאים התבטאו ומתבטאים באופן בוטה נגד הפרקליטות הצבאית ומתקיפים את הרמטכ"ל באופן ישיר; עיתונאים ופרשנים דנים במקרה כמו היו מומחים להוראות פתיחה באש ולערכי צה"ל; התקפה חריפה על מפקדי צה"ל מתנהלת ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות. תמצית מזוקקת להלך הרוח השורר בקרב חלקים מהציבור נראתה ב-29 במרס מחוץ לבית הדין הצבאי בקסטינה, עת התקבצו מפגינים וקראו קריאות תמיכה בחייל ובמעשיו, בליווי מתוזמן היטב ומתוקשר של פוליטיקאים.

הפרשה מצויה בראשיתה וסביר כי תהיינה בה עוד התפתחויות ויילמדו ממנה לקחים רבים בתוך הצבא ומחוצה לו. אולם, כבר כעת ניתן לומר כי פרשת "החייל מחברון" יכולה לשמש מקרה לבחינת תופעה רחבה יותר המעמידה אתגר משמעותי הניצב בפני הצבא בתחום יחסי צבא וחברה – אתגר הסמכות והגיבוי. מושגים אלו עלו גם בפרשיות אחרות שארעו בצה"ל בעת האחרונה. למשל, הוצאת הענף לתודעה יהודית מהרבנות הצבאית והעברתו לידי אכ"א או הביקורת על "נאום המספריים" של הרמטכ"ל.

שאלות הסמכות והגיבוי מהוות מקור לדאגה משני כיוונים שונים. הראשון מגיע מראשי הצבא והשני מכיוון חיילי צה"ל. הדיון בשתי שאלות אלה עלה כבר לפני שנתיים על רקע פרשת "דוד הנחלאווי". בפרשה זו הופץ סרטון בו נראה לוחם צה"ל מכוון נשק מול צעיר פלסטיני. בתגובה למעצרו של החייל התפתחה ברשתות החברתיות מחאה סוערת של חיילים שביקשו לתמוך בו. יש לציין כי הרשת הפכה זה מכבר למתחרה על מעמדו הבלעדי של המפקד כמספק מידע לפקודיו. תופעה זו התגלתה עוד בימי מלחמת לבנון השנייה, עת התעדכנו חיילים בנעשה בתוך השטח ובתכניות הצבא להמשך הלחימה מאתרי חדשות. ועדיין, מחאת "דוד הנחלאווי" היא שהמחישה באופן ברור את חדירת הרשתות החברתיות לצבא ואת אופן התהוותן של מחאות ברשת כמשפיעות על ההוויה צבאית.

במקרה הנוכחי נוספה למחאה ברשת תמיכה של שרים וחברי כנסת שלא זו בלבד שגינו את מעצר החייל ותמכו במעשהו ובמחאה האזרחית בעדו אלא שאף התקיפו באופן ישיר את הרמטכ"ל. בתמיכתם נשענו הפוליטיקאים על אידיאולוגיה פוליטית, ואף נשענו על פסיקות של רבנים בנושא זה.

החיילים התרגלו להתנהל בעולם של מידע זמין. הם צמודים למכשירי הפלאפון, עוקבים אחר החדשות וחשופים לדיונים המתלהטים ברשת. עבור החיילים המציאות הוירטואלית משקפת גם את המציאות שמחוץ לרשת, ואין הם מבחינים בין השניים. לכן אין זה פלא שהם מושפעים מאוד מן השיח המתלהם ברשת – קל וחומר כשזה מקבל גיבוי של פוליטיקאים ורבנים. חיילים רבים רואים בהם מורים רוחניים ומקור לגיטימציה. לכן כשאלה מתקיפים את ראשי הצבא הם מעמידים את עצמם כמקור סמכות חלופי למפקדים; מקור שממנו החיילים שואבים השראה, כוח ולגיטימציה. לפיכך, אם במקרי עבר ראינו פגיעה בבלעדיות של המפקד על המידע כעת אנו עדים לפגיעה בבלעדיות של המפקד על הסמכות.

מצד החיילים (והוריהם) עומדת ותלויה שאלת הגיבוי. בדומה לפרשת "דוד הנחלאווי" גם במקרה זה חיילים וחיילות רואים את עצמם באופן פוטנציאלי עומדים במקומו של החייל – בחברון או בכל מקום אחר – וחוששים שמא לא יגובו. אותם צעירים, הרואים עצמם כמי שנשלחו למשימתם מטעם המדינה, שואלים את עצמם מה יקרה ביום שבו יעמדו בסיטואציה דומה בעימות ישיר מול מחבל פלסטיני – האם אופן התגובה שלהם לסיטואציה יזכה לגיבוי או שמא יועמדו לדין? אביו של "החייל מחברון" אף צוטט פעמים רבות כאומר כי בנו "הגן על המדינה".

ראשי הצבא זיהו את שאלת הגיבוי כשאלה המטרידה חיילים ומפקדים רבים. לא בכדי בחר הרמטכ"ל להתייחס לנקודה זו בדיוק באגרת שהפיץ ביום רביעי, 30 במרס, בכותבו כי "נוסיף לתת גיבוי לכל חייל שישגה בלהט הקרב מול אויב המסכן חיי אזרחים וחיילים. עם זאת, לא נהסס למצות את הדין עם חיילים ומפקדים שיחרגו מאמות המידה המבצעיות והמוסריות שעל פיהן אנו פועלים". טוב עשה הרמטכ"ל שהתייחס לכך באיגרת. אך נדמה שמדובר במאמץ שאינו מספק מענה לשאלת הגיבוי אותה חשים חיילים וחיילות. הניסוח המעומעם מותיר חיילים וחיילות בתהייה מהו אותו "להט הקרב?" ומתי רשאי/ת החייל/ת להגדיר כי הוא/היא חש/ה סכנה? הציטוט מאיגרת הרמטכ"ל איננו חד-משמעי. ראשית, נראה כי ראשי הצבא אינם המקור הבלעדי עבור חיילים וחיילות הקובע אמות מידה מוסריות. שנית, הציטוט מותיר מקום לפרשנות של גורמים שונים, פוליטיים על פי רוב, שהצבא מעדיף כי יישארו מחוץ לכתליו. טוב יעשה הצבא אם יבהיר לחייליו מיהו בעל הסמכות ואף יוסיף ויספק הגדרה ברורה יותר למונח "להט הקרב", ולמותר והאסור במסגרתו. נראה כי בהקשרים הנוכחיים בהם פועל צה"ל חידודן של הגדרות אלה הוא הכרחי.