המשבר החריף שפרץ בין טורקיה והולנד, שכבר קיבל את השם "משבר הצבעונים" (tulip crisis, בין היתר לאחר ששר החוץ הטורקי, מבלוט צ'בושואלו, התבטא שהעובדה שההולנדים קיבלו מהעות'מאנים צבעונים לא הפכה אותם ל'גברים') מהווה המשך ישיר למתיחות בין אנקרה ומדינות אירופיות נוספות סביב קיומן של עצרות הקשורות למשאל העם בטורקיה, המתוכנן ל-16 לאפריל. ב-20144 מומשה לראשונה הזכות לטורקים המתגוררים מחוץ למדינה להצביע, ומאז, קיומה של אפשרות זו מעודדת פוליטיקאים טורקים לקיים עצרות במדינות שונות באירופה (זאת, על אף שזה אסור על פי החוק הטורקי). בהולנד יש כ-400,000 טורקים, רובם בעלי זכות בחירה במדינת מוצאם. נכון לעכשיו נראה שבתמונה הגדולה לקראת משאל העם בטורקיה על השינויים בחוקה, מחנה ה"כן" ומחנה ה"לא" שקולים בכוחם. אי לכך, לא רק שקולות הבוחרים בפזורה חשובים עבור מחנה ה"כן", אלא גם יש ניסיון לפזול ולמשוך למחנה זה את הקולות הלאומנים בטורקיה, תוך כדי הצגת עמדה תקיפה מול אירופה. מהצד האחד, טוענים בטורקיה שבסבבי בחירות קודמים לא הייתה בעיה עם קיומן של עצרות פוליטיות במדינות האיחוד, ומהצד השני טוענות רשויות ועיריות, כדוגמת עיריית רוטרדם, שעצרות אלו מהוות סכנה לביטחון הציבור.

פרשנויות רבות מתייחסות לכך שלמעשה שני הצדדים מרוויחים בעימות. ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, מתמודד השבוע בבחירות ורוצה להיתפס כנחוש אל מול יריבו מהימין הקיצוני. נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, יכול מצדו להציג את המשבר כביטוי למגמות אסלאמופוביות באירופה ואת הצורך להגיב להן בחריפות. אולם, גם אם המשבר מביא לרווחים פוליטיים בזירות הפנימיות, הוא עדות  לסכנה הגוברת ולאסקלציה שבחסותה מפלגות עם גוון יותר פופוליסטי וניצי שולטות או מהוות איום ממשי על השלטון הקיים. מעבר לכך, מדובר במשבר בין שתי חברות בנאט"ו. ראוי לציין ששלוש פעמים בעבר הייתה זו הולנד שהציבה בטורקיה סוללות פטריוט להגן עליה מפני האיום שנשקף לה מעיראק ובהמשך מסוריה.

כרקע למשבר הנוכחי, חשוב להבין שבעשור האחרון אנקרה גילתה את הפוטנציאל הקיים בפזורה ממוצא טורקי, בין היתר ככלי יעיל ללובי והשפעה באיחוד האירופי. הפזורה הטורקית, על אף שקיימת נטייה להתייחס אליה כמקשה אחת, היא קבוצה הטרוגנית שבתוכה טורקים אדוקים - רבים מהם תומכי ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח  וחלקם תומכי תנועת גולן, חילונים וכורדים. מעת לעת יש עימותים בין הגורמים השונים  בקרב חברי הפזורה. לאחרונה, התגברו הדיווחים בעיקר בגרמניה על פעילות של אימאמים הממומנים על ידי הממשלה הטורקית כנגד תומכי גולן.

גם אם המשבר ההולנדי-טורקי נמצא כרגע בכותרות, הרי ששאלה משמעותית יותר היא  כיצד ישפיע המשבר ביחסי טורקיה-גרמניה על תוצאות הבחירות שם בספטמבר. יש הרואים את תגובתה המדודה של קאנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, להאשמות הטורקיות ב'נאציזם' כנכונה ומאופקת, אך יש הרואים אותה כפייסנית. יש מידה מסוימת של אירוניה בעובדה שיש כזו מתיחות ביחסי גרמניה-טורקיה, לאור זאת ששתי מדינות אלו היו בין הנדיבות ביותר בקבלה של הפליטים המגיעים מסוריה. מרקל עדיין רואה את השותפות עם ארדואן בהקשר של סוגיית הפליטים כהכרחית. אנקרה מצידה מרגישה מרומה בכך שרק חלק מסכום הכסף שהובטח לה בהסכם הפליטים הועבר, וגם הסעיף בדבר ביטול חובת הויזה לאזרחי טורקיה הנוסעים למדינות האיחוד לא התממש. לכל זאת יש גם להוסיף את התחושה באנקרה ולפיה המדינות המערביות לא העניקו מספיק גיבוי לארדואן כאשר הוא ותומכיו התמודדו מול ניסיון ההפיכה הכושל ב-15 ליולי, 2016.

יש מי שהמשבר הנוכחי בין טורקיה והולנד הזכיר לו את משבר המאווי מרמרה. גם עתה דורשת אנקרה התנצלות ומחוות פיוס, והעימות בין הפוליטיקאים מחלחל לדעת הקהל בשתי המדינות. המשבר אף צפוי להשפיע לרעה על כמות התיירים המגיעים לטורקיה ממדינות מערב אירופה, כשממילא רבים כבר מהססים להגיע בגלל העלייה החדה במספר הפיגועים במדינה. יחד עם זאת, בסופו של יום טורקיה היא בין שותפות הסחר הגדולות של האיחוד האירופי (ב-2015 היא הייתה השותפה החמישית בגודלה), והיא עדיין נתפסת כבעלת ברית חשובה בנאט"ו. לפיכך, קיים גם אינטרס משותף להרגעת הרוחות. עד אז, מי שימשיכו לעמוד בתווך הם הטורקים במדינות האיחוד האירופי, אשר בהם פוגעת במיוחד האסקלציה הנוכחית.