ערב עיון בנושא "מנהיגות ביטחונית לישראל"

מנהיגות ביטחונית לישראל

1. אי הבנת הקשר הצבאי-מדיני בקבלת החלטות: ראשי ממשלה נוטים, בתחילת כהונתם, להגיב באופן אוטומטי לאירועים ביטחוניים ולא לערוך דיונים מעמיקים עם הצבא, למשל בשאלה האם בכלל צריך להגיב. זה ניכר בשיטת קבלת ההחלטות של ברק, שרון ואולמרט בתחילת כהונתם. לאחר זמן, הם הבינו שהדיון עם הצבא לא יכול להיות היררכי באופיו. הדיון הינו בעל היבטים מורכבים, ולכן עליו להיות מאוזן.
2. יריבות פוליטית בין ראש הממשלה והשרים: המורכבות הפוליטית בישראל יוצרת מצב שלעתים קרובות רה"מ רואה בשריו יריבים פוליטיים, ולכן אינו ממהר להתייעץ אתם. ראשי ממשלות יוצרים מנגנונים אלטרנטיביים, בעלי שלושה מאפיינים: דיסקרטיות קיצונית; מינוי אנשי אמון חיצוניים; ויצירת מראית עין של עבודה מסודרת.
3. היעדר שיטה בקבלת ההחלטות בדרג המדיני, בניגוד למצב במערכת הצבאית: בצבא, המטה מבצע שלוש פעולות: בשלב א', המטה מכין את החלופות ומנתח אותן, ומציג אותן למפקד; בשלב ב' המפקד מחליט; ובשלב ג' המטה מתכנן את הפעולה לפי ההחלטה. במערכת המדינית שיטה זו לא קיימת.
4. עריכת דיונים בשלב מאוחר מדי: עיתוי הדיון בעניין מסויים עשוי להכתיב את מרחב האפשרויות שיש לדרג המדיני. בפרשת המשט, למשל, רק יומיים-שלושה לפני המשט התחיל הממשק בין הצבא והדרג המדיני, וכך לא היה מרחב לפעולות אלטרנטיביות.
5. "גובה הדיון" - לאיזה פרטים יורדים בדיונים בין הדרגים: לאיזו רזולוציה צריך הדרג המדיני לרדת? אחרי מלחמת לבנון השנייה, הייתה מטוטלת, ובעופרת יצוקה הייתה התעסקות של הדרג המדיני בפרטי פרטים שלא היו אמורים להתעסק בהם. 90% מהדברים שעסקו בהם – לא צריכים לעניין את הממשלה, ואפילו לא את הרמטכ"ל. מרוב התעסקות בפרטים, לא מתעסקים בדברים חשובים – כגון במטרת הפעולה, שזהו יעד מדיני.
6. לא מציגים לקבינט חלופות: אישור של מבצע צבאי בקבינט – בדרך כלל מתחיל בסקירת מודיעין, ואז רה"מ שואל את שר הביטחון מה הוא ממליץ, והאחרון פונה לרמטכ"ל. לקבינט יש שתי אפשרויות: לא לקבל או כן לקבל את ההמלצה, וזה כל מרחב האפשרויות, למרות שיכולות להיות יותר חלופות.

1. חזון – החזון אינו נדרש מהמפקד הצבאי, אבל הוא בהחלט נדרש ממנהיגים לאומיים. בן גוריון, למשל, ראה לדורות קדימה.
2. תחושת שליחות – מנהיגות היא לא פעולה למטרות אישיות, אלא פעולה מתוך שליחות לאומית.
3. ידע והבנה מקצועית – העיסוק ברמה הממלכתית מחייב למידה מהניסיון.
4. ראש פתוח ונכונות להקשיב וללמוד – דברים אלה זרים בדרך כלל לאופיו של המנהיג המקובל. חלק גדול מהמנהיגים נמצאים בסביבת אנשים שמפחדים לחלוק עליהם. מנהיג צריך לתת לאנשים שסביבו לדבר. בעוד חודש יש עוד משט לעזה. מי מתכונן אליו? אני המלצתי לפני המשט הקודם לתת לו להגיע לעזה. לגבי הגרעין האיראני – מישהו שואל את השאלות האם תקיפה עם מטוסים היא הדרך? האם עם תולעת (לוחמת-סייבר) אי אפשר להשיג את המטרה? הסיפור של יום הנכבה – מבחינת מבחן התוצאה, לא היינו מוכנים. זה היה רק הצעד הראשון בצעדות של מימוש זכות השיבה. אם יהיו 100,000 בשטחי יהודה ושומרון? מה אנחנו עושים? התגובות של המנהיגות שלנו, זה "מור אוף דה סיים". אין תובנה שאנחנו עומדים בפני מציאות חדשה. הדרג המנהיגותי שלנו צריך להשתחרר מהתפיסה של "לשאול את צה"ל מה לעשות". צה"ל הוא איגוד מקצועי שתפקידו צבאי. אל תצפו ממנו שייתן פתרון מדיני, כלכלי או חברתי. צה"ל יודע רק תשובה צבאית, אבל אולי הנושא בכלל אינו צבאי?
5. להלחם על דעתך – אני בטוח שגם בדרג הפוליטי יש שרים שחושבים אחרת. שר שלא מוכנים לשמוע את דעתו, צריך לעמוד על כך.
6. גמישות – לא בושה לתקן ולחזור בך. המנהיגות הקיימת מתאפיינת בכך שהיא לא נוהגת כך.
7.  חיוני לקדם אנשים שהם לא "יס-מנים" – זה מאד קשה מעשית. כשהמנהיג מוקף ביס-מנים, הוא אינו שומע דעות נוגדות.

1. בתנאיה של מדינת ישראל אין חבר ממשלה שלא משמש גם מנהיג ביטחוני, כי בסוף כולם מצביעים. כולם שותפים לאחריות ולהחלטות. לכן ועדת וינוגרד המליצה שהממשלה תקיים ימי דיון לעומק בנושאים ביטחוניים ומדיניים.
2. הייתי בונה את המכללה לביטחון לאומי לפי הדגם הצרפתי, כך שיהיו בו חברי כנסת עם אנשי צבא, ללא תקשורת, שיבינו את הממשק בין הצד המדיני והבטחוני.
3. הכרחי שבכל רמות הפיקוד תהיה רגישות לצד המדיני, החל מבה"ד 1, ובטח בקורס מח"טים. בעידן הזה, עם עשרות התרחישים, המפקד משפיע על עניינים מדיניים. לכן בכל הקורסים לפו"מ צריך ללמד את העניינים המדיניים המשפיעים על מדינת ישראל. אלא במקרים מיוחדים, כל מי שמועמד לראש אמ"ן חייב לעבור באוניברסיטה מובילה כדוגמת הרווארד. התרבות הפיקודית איננה מתאימה לתפקיד ראש אמ"ן. גם ראש אג"ת – חלק גדול מתפקידיו דורשים תודעה מדינית.
4. השליטה המדינית בזמן אמת: קנדי, בזמן המצור על קובה במשבר הטילים, פיקד אישית על המבצעים של חיל היום. אובמה ישב בזמן אמת וצפה במבצע החיסול של בן לאדן. בנושא בעל חשיבות מדינית צריך פיקוח של הדרג המדיני בזמן אמת. כך היה צריך להיות בעניין המרמרה. הדרג המדיני צריך לקבוע את היעדים, אבל גם פיקוח מדיני חייב להיות בזמן אמת.
5. אין תורת הרתעה בישראל – זו מנטרה של מערכת הביטחון, אך זו שאלה תודעתית, פסיכולוגית-תרבותית. יש להרתעה אספקטים משפטיים, ובעיקר מדיניים. האם אתה מסוגל לעשות את מה שאתה מאיים לעשות. אם אתה מאיים ולא מבצע, תיעלם ההרתעה. זה מחייב רמת מיקצוע, בשילוב במחשבה מדינית ביטחונית ועוד.
6. נדרש זמן לחשוב, ולקרוא. מקבלי החלטות צריכים להבין דפוסים. לגבי הצעדה של יום הנכבה, מספיק היה לראות את המגמה במדינות ערב – אנרגיזציה חלקית של הרחוב, פלוס האינטרס הברור של סוריה, פלוס בעיית הפליטים, פלוס יום הנכבה – הסתברות ניכרת לתרחיש מהסוג הזה על הגבול.
7. לחשוב היסטוריה. מתקרב ל"ג בעומר. בר כוכבא היא מצביא אמיץ, לוגיסטיקאי טוב, אבל בעל מחשבה מדינית אפסית. לא הייתה לו הבנה של היסטוריה, כדי להבין שהיהודים לא ינצחו את האימפריה הרומאית. אנחנו זקוקים למנהיגות ביטחונית המשלבת הבנה ביטחונית מרחיקת לכת עם הבנה מדינית. הנהגה כזו לא תציג תוכניות פסולות מדינית, למשל, באי-הבאת היחסים עם טורקיה בחשבון בהתמודדות עם המשט. זה מחויב מהשינויים באזור. לא הסתגלנו לתמורה בעקבות מלחמת ששת הימים, שהפכה את ישראל למעצמה אזורית. יש לנו אופציות – ולא הסתגלנו לזה. לכן, כל הכשרה של מנהיגות בטחונית, מחייבת שיפורים של ממש בהבנה המדינית.