גזר הדין במשפט "החייל היורה מחברון" ניתן היום. נגזרותיו של אירוע זה תמשכנה ללוות את צה"ל ואת החברה הישראלית גם בעתיד, כשאחת מהן מתקשרת לאתגר מנהיגותי משמעותי המונח לפתחם של מפקדים, שבא לידי ביטוי ביתר שאת בזירת האירוע בחברון: תיווך המציאות לפקודיהם.

תפקידם של מפקדים בתיווך "המציאות" כולל שני היבטים – קוגניטיבי ורגשי – לאורכו של אירוע, מהערכת המצב הראשונית שהם יוצרים עבור פקודיהם (ועבור עצמם) בסיטואציה נתונה ועד תמונות המצב שהם יוצרים תוך כדי ואחרי פעולה. תמונות מצב אלה מתחלפות תדיר כתולדה לאופן התפתחות הסיטואציה הלכה למעשה. באמצעות הערכת מצב ותמונות מצב מפקדים יוצרים פרשנות למציאות, ובכך הם משמשים כ"פריזמה" עבור פקודיהם להבנת המציאות. תהליך תיווך המציאות מאפשר למפקדים להשפיע על תפישת המצב הקוגניטיבית של כל לוחם באשר למצב בו הוא נמצא ובאשר ליכולתו להתמודד עם מצב זה, כמו גם על דרכי ההתמודדות שלו, ביצועיו ותפקודו בעת לחימה.

הדבר תקף למצב שבו מפקדים, המובילים מסגרות צבאיות, פועלים בתנאים "סטריליים", קרי בתנאים בהם אין בנמצא גורמים נוספים המתערבים בתהליך תיווך המציאות. אלה תנאים אוטופיים שאינם מתקיימים עקב פעולתם של גורמים מתחרים בתיווך המציאות: העיתונות הכתובה, המשודרת והמקוונת; והרשתות החברתיות, אותן צורכים חיילים ומפקדים ואשר משמשות מסגרות אלטרנטיביות להבנת המציאות בתוכה פועל צה"ל. כשגורמים חיצוניים אלה מהווים מקור מידע חלופי הם הופכים את הידע לנגיש לכולם, ומחלישים את מעמד המפקד כספק מידע וכמתווך בלעדי של המציאות.

סרטו של עמרי אסנהיים (ששודר במסגרת התכנית "עובדה"), "ירייה אחת בחברון", היטיב לתאר את הסיטואציה של גורמים מתערבים נוספים המתחרים על תפקיד המפקד בתיווך "המציאות", במקרה זה בלב זירת האירוע בחברון. בסרט ניתן לראות את אנשי היישוב היהודי בחברון, על תפקידיהם השונים, פועלים כגורמים נוספים המתווכים את המציאות לחיילים בשטח. סיטואציה זו מעלה מיד מספר שאלות, וביניהן: מיהו הריבון בשטח? מי מתווך את המציאות ומעניק משמעות למתרחש בשטח? וחשוב מכל: מי נותן את הפקודות?

במחקר שערכתי מצאתי כי הכלי העיקרי באמצעותו מפקדים זוטרים מבססים את הסמכות הפיקודית מול חיילים בדרג הטקטי הוא באמצעות בניית יחסים בין-אישיים עמם. הדבר נכון לבטח במצב כאוטי ומבלבל עבור החיילים בדרג הטקטי הפועלים בשטח. הדבר המטריד במקרה שאירע בחברון הוא שבתנאים הכאוטיים שנוצרו הגורם שהצליח לתווך את המציאות לחיילים הוא זה שעוד קודם לאירוע ביסס את סמכותו הפיקודית בקרבם - במקרה זה עופר אוחנה, שמנהל תחנת רענון בחברון וזכה בשל פעילותו למעמד של סמכות בקרב החיילים. אוחנה היטיב להבין את חשיבות הקשר הבין-אישי, אותו בנה מול החיילים הפועלים בחברון עוד קודם לאירוע. התחרות על תיווך המציאות נמשכה גם לאחר האירוע. דמויות ציבוריות התבטאו בנושא והעצימו את הבלבול בקרב חיילים באשר לשאלה "מהי המציאות" וכיצד יש לפעול בתוכה.

במצב בו מפקדים נדרשים לפעול מול מתחרים רבים ודומיננטיים מוערם קושי על פעולתם הפיקודית. תפקידם כמתווכי המציאות מתערער ומכאן שסמכותם הפיקודית מתערערת. כתוצאה מכך השליטה של מפקדים בדפוסי הפעולה הנגזרים לאור אופן הבנת המציאות נחלשת. כל זאת לא רק בעת התרחשותו של אירוע גופא, כי אם גם בעתות שגרה - בעת פעילות מבצעית או חינוכית.

אין זה פלא, אם כן, שבעקבות השתלשלות האירועים בזירה עצמה ובדיעבד צצים ספקות סביב נושא צבאי כמו הוראות פתיחה באש ואף ערכי צה"ל כבר אינם ניצבים מעל למחלוקות. זהו מצב מסוכן – הן לצה"ל הן לחברה הישראלית. נראה כי אתגר הבניית תפקיד המפקד כמתווך הבלעדי של המציאות לפקודיו מונח לא רק לפתחם של מפקדים, ולמעשה לפתחו של צה"ל, כי אם גם לפתחה של החברה הישראלית כולה ובתוך כך של דמויות ציבוריות בכירות שעליהן להבין לעומק את ההשלכות של אופן פעולתן ולשאת באחריות.