בארבעה עשר באוגוסט יצאו מאות אלפי עיראקים בפעם השלישית תוך חודש לכיכרות, כחלק ממחאה אזרחית רחבה נגד השחיתות הפוליטית . את המחאה מוביל הציבור השיעי בשמונה מחוזות בדרום עיראק . המחאה החלה במחוזות הדרומיים כרבלא, נג'ף ובצרה (העשירים בנפט) בדרישה פשוטה לשיפור השירותים הציבוריים בשל המחסור בחשמל ובמים נקיים בברזים .

בהדרגה נוספו עוד ועוד מחוזות להפגנות והמחאה פנתה נגד השחיתות במוסדות השלטון, כולל מערכת המשפט. המחאה הציבורית והחשש להתפתחויות אלימות הביאו את המדריך הרוחני, האייתוללה סיסתאני, להפיץ פתווה תקדימית בה הוא קורא לראש ממשלת עיראק, חידר אל-עבאדי, לערוך רפורמות מקיפות אשר "ידבירו" את השחיתות במדינה; להילחם בשחיתות ביד ברזל; ולפעול נגד הפוליטיקאים ושליחי הציבור המושחתים  .

הלך הרוח המתואר אילץ את ראש הממשלה לפרסם רשימה של רפורמות אותן הוא מתחייב לבצע: בפיטוריהם של שלושת סגני הנשיא, סגני ראש הממשלה ושרים, קיצוץ מספר השרים בפרלמנט, תקצוב הרפורמות, קיצוץ באבטחה המנופחת של אנשי ציבור, החלפת ראשי המחוזות בדרום, הפחתת שכר הבכירים ועוד.. הרפורמות עברו בהצבעה ראשונה בפרלמנט.

גל ההפגנות הנוכחי בעיראק מתאפיין במספר נקודות, באמצעותן ניתן ללמוד על התהליכים הפנימיים במדינה ואולי ניתן להבין לאן הרוח נושבת:

ככל שהזמן חולף דרישות הציבור עולות. תחילה קריאה לרפורמות בשירותים הציבוריים (שעדיין הם הנושא הבוער ביותר), לאחר מכן מלחמה בשחיתות, כעת טיפול במערכת המשפטית ולפטר את נשיא בית המשפט העליון. בקשה נוספת ואף מפתיעה שעולה בקרב רבים מתושבי הדרום היא הפרדה בין דת למדינה, כלומר מדינה אזרחית בה בכירי הדת לא יהיו מעורבים בפוליטיקה [על כך מרמזים השלטים אשר נישאו בעת ההפגנות כחלק מדרישות המפגינים]. אם לא תיושמנה הרפורמות, סף הדרישות יעלה ויתכן ושוב יישמעו קריאות להפלת המשטר. חשוב לציין שעד כה ההפגנות עברו בשקט יחסי, הצבא שמר על המפגינים ואף חילק בקבוקי מים וקרח למפגינים בחום הכבד .

 סרטון וידיאו מאחת ההפגנות מתוך חשבון הטוויטר של:https://twitter.com/mesoscorpio

Protesters in #Baghdad chant:"We want secularism! No to sunnism govt, no to shiism govt! Yes to secular state!" #Iraq pic.twitter.com/GUw78RqXBE

— Layla (ع) (@mesoscorpio) אוגוסט 9, 2015

אחדות בקרב המפגינים. המפגינים ביקשו להשתמש אך ורק בדגלים עיראקיים על מנת ליצור דימוי של אחדות בין סונים ושיעים, והדגישו כי השחיתות פוגעת בכולם באופן שווה. ההתמקדות הייתה בהנהגה המושחתת ולא בשאלות עדתיות. בנוסף, נדמה כי יש אחדות דעים וגיבוי מלא לראש ממשלת עיראק. בעוד הביקורת מופנה לשרים, לחברי הפרלמנט ולראשי המחוזות, הציבור תומך בראש הממשלה ומקווה שהוא יהיה המנהיג שיצליח לרפא את המדינה מחוליה בניגוד לכיכר תחריר במצרים, בה הסיסמה הרווחת הייתה "הפלת המשטר", כיכר תחריר בבגדאד קוראת "מושחתים נמאסתם".

רפורמות קוסמטיות לא יספיקו. מגמה ניכרת היא התפיסה לפיה החלפת הבכירים והפיטורים הם שינויים קוסמטיים בלבד, הווה אומר צעד ראשון בדרך הנכונה. הם בוודאי אינם מספיקים על מנת לשנות את המערכות הציבוריות. עם זאת, יש שאומרים שאין זה יהיה הוגן להטיל על אל-עבאדי את האחריות על עשר השנים האחרונות בהן השחיתות גאתה. כך או אחרת, כעת האחריות מוטלת עליו לטיפול בסיר הלחץ המבעבע שירש.

'המדינה האסלאמית' בצפון שחיתות בדרום. למרות ש'המדינה האסלאמית' נתפסת כסכנה קיומית בעיני רבים, אין לטעות ולהסיק מכך שהציבור העיראקי ינטוש את הצרות היומיומיות ואת הצרכים המיידים. או כפי שכתב אחד האקטיביסטים ברשת: "בעוד שאבא שלי נלחם נגד 'המדינה האסלאמית' אני נלחם נגד שחיתות המדינה". גם הסכנות הקיומיות נדחקות הצידה כאשר הצרכים המיידים לא זוכים למענה.

הדרום השיעי והממסד הדתי נגד השחיתות. זו הפעם הראשונה מאז הפלת משטר סדאם חוסיין ב-9 באפריל 2003 שיש גיבוי רחב כל כך של הציבור השיעי והממסד השיעי הדתי לפעול נגד שחיתות המדינה ובכירי העדה, מעין בדק בית בתוך האליטה השיעית. זו הפעם הראשונה שדווקא תושבי הדרום ממחוזות בצרה ונג'ף, מקום מושבם של ההנהגה הדתית ושל המיליציה השיעית הצאדרית, הם אלו שיוזמים את הקריאה להפרדה בין דת ומדינה. 

האירועים בעיראק הגיעו לנקודת רתיחה בכל הקשור לחברה האזרחית. עולות מספר שאלות, כגון האם אל-עבאדי יצליח לערוך רפורמות מקיפות או שמא יסתפק ברפורמות קוסמטיות? האם הציבור השיעי בדרום עיראק יהיה סובלני ויאפשר שינוי הדרגתי לאורך זמן או שמא נראה הפיכה נוספת בעיראק? האם הפוליטיקאים השיעים יסכימו לשתף פעולה עם הציבור ואנשי הדת ויוותרו על כוחם בשקט, או שמא ינסו להזיק ולמנוע את עריכת הרפורמות המתבקשות? ולבסוף, האם עיראק, שהקדימה בעשור את העולם הערבי הסוני עם התפרקותה דה פקטו לאחר נפילת צדאם חסין, והייתה הראשונה להיפגע מסערת 'המדינה האסלאמית', תהיה גם המדינה הראשונה שתצליח להשלים מהפכה של ממש במוסדות השלטון? והאם תצליח עיראק להתגבר על המאבק העדתי והמלחמה בטרור ותשים בפעם הראשונה את טובתו של הציבור העיראקי מול עיניה, מעל אינטרסים פוליטיים, כלכליים ועדתיים צרים?