מלחמת לבנון השנייה היא המלחמה האחרונה בה ביצע צה"ל תמרון יבשתי רחב היקף הכולל כוחות מילואים. בעקבות חטיפת חיילי מילואים ב-12 ביולי 2006 החל צה"ל בפעילות קרקעית מוגבלת, שהתרחבה לכדי מהלך מתמרן בימים האחרונים של המלחמה. בשיא התמרון הקרקעי פעלו בלבנון כוחות מילואים משש חטיבות חי"ר ומשתי חטיבות שריון (לצד כוחות סדירים עליהם נשענה המערכה). בחינה של האופן שבו הופעלו ולחמו כוחות המילואים של צה"ל תראה כי לכאורה, כבכל מלחמה, חלק מן הכוחות פעל היטב וחלק פחות. אולם בחינה של התמונה הגדולה תגלה שמערך המילואים היה ברובו כ"צבא חלול" - כפי שכונה הצבא האמריקני שרוּקן ממשאביו לאחר מלחמת וייטנאם - שאנשיו אינם כשירים ומצוידים למשימותיהם.

מערך המילואים של זרוע היבשה לא התאמן במסגרות גדולות יותר מגדוד בשנים שקדמו למלחמה בשל האינתיפאדה השנייה ואילוציה: הצורך מחד לקצץ בתקציב הביטחון ומאידך להפנות תקציבים לתעסוקה השוטפת האינטנסיבית. כתוצאה מכך לא מעט מיחידות המילואים שהוטלו לקרב במלחמה סבלו מכשירות נמוכה, כאשר מעט האימונים שבוצעו טרם המלחמה הוקדשו בעיקר לשימור כשירויות הבסיס. כך למשל לא ביצעה חטיבת החי"ר במילואים "אלכסנדרוני" אימון חטיבתי מ-2001 עד המלחמה ב-2006, מה שלא מנע את גיוסה ואת הפעלתה במלחמה. במקרה אחר אף סירב מג"ד שריון במיל' מעוצבת "עמוד האש" להוביל את גדודו בלחימה, תחת הנימוק כי לא קיבל די הכשרה ואימון לתפקיד בתקופה שקדמה למלחמה.

כשלים נוספים שהשפיעו על אופן לחימת כוחות המילואים היו מחסור בציוד לחימה מתאים ותקין. הדבר קרה בשל קיצוץ תקציבי, כמו גם משום שציוד החירום הושאל למערך הסדיר שלחם קודם לכן ביהודה ושומרון וברצועת עזה. בעיית כשירות אחרת נבעה מהפעלת חלק מן היחידות הכשירות שלא לייעודן. דוגמה לכך היא הפעלת חטיבת הצנחנים המובחרת במילואים (551) בכפרים דבל ורשף. לוחמי חזבאבללה הצליחו לעכב את החטיבה, להסב לה אבדות ולמנוע ממנה לעמוד במשימותיה. הסיבה לכך הייתה נעוצה באי-התאמת משימות החטיבה ליכולותיה וכשירותה. על החטיבה הוטלה משימת חי"ר, בעוד היא התאמנה במשך שנים למשימות השמדת משגרי טילים ורקטות בעומק האויב.

יש לציין שכמו במלחמות קודמות, גם במלחמת לבנון השנייה השיגו חלק מיחידות המילואים הצלחות מבצעיות מרשימות שהתבססו על כישורי לחימה וניסיון של המפקדים והלוחמים. לוחמי חטיבת אלכסנדרוני, למשל, עמדו ברובן המכריע של המשימות שהוטלו עליהם, למרות הליקויים בכשירות ובציוד. דוגמה אחרת היא לחימת חטיבת מילואים של הצנחנים (55), בפיקוד המח"ט אל"ם איתי וירוב, שביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב במהלכו הכווינו אנשיה אש מדויקת מן היבשה והאוויר ופגעו במחבלים ובאמצעי ללחימה. את ההצלחות האלו, מרשימות ככל שהיו, יש לייחס לאופיו של מערך המילואים של צה"ל, המתבסס על שילוב של יוזמה, יכולת אלתור וגם ניסיון וידע מקצועי שנשמרו בעקבות שנים של פעילות ואימונים.

כמשל אפשר להביא יוזמה ואלתור מן הסוג שגילה עמוס בריזל, מג"ד בחטיבת צנחנים במילואים (226) ב-2006, משנדרש לכבוש את הכפר אל-קוצייר. ברשותו לא היו אמצעי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי. המג"ד התעקש ומטה הגדוד שרטט לאנשיו על-גבי מפיות נייר מרשם קרב המבוסס על תצפית שביצע עם מטהו מספר ימים קודם לכן, שהועתק והופץ לפלוגות. דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר, ואף על פי כן גדוד הצנחנים כבש את הכפר.

הלקח ממן המלחמה ברור. כוחות המילואים, על פי ייעודם, אינם חברת "שמירה וניקיון" של הצבא, אלא חלק אינטגרלי מתפיסת ההפעלה שלו. את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש, שבה כלולה חטיבת הצנחנים הסדירה לצד חטיבות מילואים. בספרו "האומץ לנצח", כתב חבר הכנסת עפר שלח (בעברו מ"פ צנחנים במילואים) כי "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים". גם אם הדבר כרוך בהוצאות משמעותיות, יש להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר – על מנת שאנשי המילואים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך.

הדרג המדיני והדרג הצבאי גילו בעשור האחרון, לאחר מלחמת לבנון השנייה, הססנות בהפעלת כוחות מילואים סדורים בלחימה. זאת למרות שלכוחות המילואים יתרונות העולים בערכם על מה שהדרג הבכיר רואה כחסרונות. גאוות היחידה, הגישה האזרחית וניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית מכפילים את כוחו של צה"ל. שילובם של אנשי המילואים גם תורם לגיבוש קונצנזוס סביב המהלך, ולבסוף, העובדה שמדובר באזרחים-חיילים, השואלים שאלות ודורשים תשובות, מחייבת את הדרג המדיני לגבש אסטרטגיה סדורה שמפעילה את הכוח בשום שכל למען השגת המטרות המדיניות והצבאיות.