ירידתו מהבמה של ראש ממשלת טורקיה, אחמט דוואטולו מהווה סיום של תקופה. דוואטולו מילא תפקיד מרכזי בממשלות שהובילה מפלגת הצדק והפיתוח: בין השנים 2003-2009 כיהן כיועץ בכיר לענייני חוץ של מי שהיה אז ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, בין השנים 2009-2014 כשר חוץ, ומאז 2014 כראש ממשלת טורקיה. דוואטולו, שקודם כניסתו לפוליטיקה היה בעל קריירה אקדמית מצליחה, הכניס רעיונות נועזים (מבקריו יאמרו יומרניים) למדיניות החוץ הטורקית, שביטאו רצון למימוש מדיניות חוץ אקטיבית ויוזמת, וזאת בניגוד למדיניות הפסיבית והמגיבה שהייתה אופיינית לטורקיה במהלך המלחמה הקרה ובשנים שאחריה. יש שקראו לו אף קיסינג'ר הטורקי, אחרים טענו שזו הגזמה. בכל מקרה, עד לפרוץ הטלטלה הערבית ב-2011 נראה היה שדוואטולו פעל לפי משנה סדורה, שתכליתה קידום מעמדה של טורקיה בזירה הבינלאומית.

כהונתו של דוואטולו כראש ממשלה התאפיינה במתח שהיה קיים סביב מאמציו של ארדואן להפוך את תפקיד הנשיא בטורקיה ממשרה שהיא בעיקרה סמלית לאיש המשפיע ביותר במדינה. מתח זה בא לידי ביטוי למשל בכך שארדואן ניהל פעמים רבות את ישיבת הקבינט, על אף שזכות זאת הייתה אמורה להיות שמורה לנשיא רק במקרים חריגים. בנאום הפרישה שלו ב-5 במאי הדגיש דוואטולו את הישגיו ואת נאמנותו לנשיא ולמפלגה, אך לא שכח לציין את העובדה שפרישתו לא הייתה מרצון.

בוועידה מיוחדת של מפלגת הצדק והפיתוח ב-22 למאי ייקבע יורשו של דוואטולו, אך פרשנים רבים קובעים שלמעשה זהותו של ראש הממשלה הבא אינה מאוד חשובה. זאת מכיוון שכל תפקידו יהיה להכשיר את הקרקע להעברת חוקה חדשה לטורקיה שבה ייקבע שהמשטר בטורקיה הוא משטר נשיאותי.  לצורך העברת שינויים בחוקה דרך משאל עם זקוקה מפלגת הצדק והפיתוח לעוד 13 קולות מקרב חברי הפרלמנט של האופוזיציה, אותם ראש הממשלה החדש ינסה לגייס. אפשרות אחרת הניצבת בפני ארדואן היא הליכה לבחירות פרלמנטריות חדשות, אם יעריך שחלק ממפלגות האופוזיציה לא תעבורנה בהן את אחוז החסימה והדבר יגדיל את מספר המושבים בפרלמנט של מפלגת הצדק והפיתוח.

עוד קודם לתהליך סילוקו של דוואטולו היה זה ארדואן שהחליט את ההחלטות המרכזיות בניהול המדינה. שינוי שיטת השלטון בטורקיה למשטר נשיאותי תחזק אותו עוד, כאשר כבר עכשיו הוא השולט דה-פקטו במדינה. שאלה שעולה בהקשר זה היא אלו מטרות יבחר ארדואן לקדם לאחר שישיג את המשטר הנשיאותי שבו הוא חפץ זמן רב. אג'נדה שהוא מקדם כבר כמה שנים וצפוי לדחוף אותה עוד יותר לאחר שינוי שיטת הממשל היא קידום יעדים גרנדיוזים לקראת ציון מאה שנים לרפובליקה הטורקית ב-2023. בין השאר הצהיר ארדואן לאחרונה על רצונו שהתעשיה הביטחונית הטורקית תביא את טורקיה להסתמכות עצמית עד לשנה זו.

דוואטולו, שנושאי החוץ היו קרובים לליבו, פעל רבות בנושא. לפני פרישתו הכפויה קידם את נושא הסרת הצורך בויזה לטורקים המעוניינים לנסוע לאירופה (אזור שנגן). הנציבות האירופית, לאור ההתקדמות של טורקיה בעמידה ב-72 התנאים של האיחוד בעניין זה, שיתפה פעולה והמליצה שהחל מיוני 2016 לפחות חלק מאזרחי טורקיה לא יצטרכו ויזה בנסיעתם לאירופה. טורקיה היא המדינה היחידה שנמצאת רשמית בתהליך של הצטרפות לאיחוד האירופי שאזרחיה צריכים ויזה. אחד הוויתורים הדרמטיים של טורקיה על מנת להגיע לעסקה היה להודיע על הסרת חובת ויזה לאזרחי מדינות האיחוד האירופי, כולל הרפובליקה של קפריסין (קפריסין היוונית). למרות זאת, צפויים עוד מכשולים עד ההגעה להסכם סופי בעניין ביוני, וארדואן כבר גילה עמדה תקיפה ולא מתפשרת בהקשר זה שמרמזת אולי יותר מכל על היעדר עזר כנגדו, בדמות האפקט הממתן שהיה לנוכחותו דוואטולו כראש ממשלה בהקשר האירופי.

מבחינת ישראל, השפעתו הגדולה של דוואטולו על מדיניות החוץ הטורקית הייתה בין הגורמים שהובילו להתדרדות היחסים בין ישראל וטורקיה. מדיניות  ה"גילוי מחדש" של המזרח התיכון אותה הוביל באה במידה מרובה על חשבון היחסים עם ישראל.  אמנם ארדואן היה זה אשר נתפס כגיבור בקרב הציבור הערבי במספר מדינות בין השאר בשל התבטאויותיו החריפות כנגד ישראל, אך היה זה דוואטולו אשר יצק תוכן למדיניות זו. הטלטלה הערבית בלמה את המשך מימוש המדיניות השאפתנית של דוואטולו במזרח התיכון, והמשבר הטורקי-רוסי בעקבות הפלת מטוס הקרב הרוסי בנובמבר 2015 הצריך חזרה למדיניות של ריאל-פוליטיק. זהו ההקשר בו יש לראות את הסרת הווטו הטורקי לגבי שיתוף פעולה בין ישראל וברית נאט"ו.  עם זאת, עולה השאלה האם ההתפתחויות הפוליטיות הפנימיות הנוכחיות בטורקיה לא ייאטו את תהליך הנורמליזציה של היחסים עם ישראל.