פרישת ארצות הברית מאונסק"ו ובחירת מזכ"לית יהודייה חדשה לארגון עוררו הדים בישראל בסוף השבוע האחרון, כששוב עלה נושא מעמדה ומדיניותה של ישראל ביחס למוסד זה ומוסדות בינלאומיים אחרים. מהלך זה מתווסף לעוד התפתחויות מעניינות שחלו בחודש האחרון. בזמן שבישראל היו עסוקים בעיקר בציון חגי תשרי, ארעו בזירה הדיפלומטית הבינלאומית ארבע התרחשויות בעלות חשיבות עבורה.

ההתפתחות הראשונה חלה באמצע ספטמבר, כאשר הפלסטינים משכו את בקשתם – שהוגשה בספטמבר 2016 – להצבעה בנושא קבלת פלסטין כמדינה חברה בארגון התיירות של האו"ם (United Nations’ World Tourism Organization – UNWTO). לו הייתה הבקשה הפלסטינית להתקבל לארגון מובאת להצבעה ועוברת (לשם כך עליה לקבל לפחות שני שלישים מהקולות במליאה), היה זה הארגון השני באו"ם להעניק לפלסטין מעמד השמור למדינות. זאת בהמשך להכרה של אונסק"ו בפלסטין כמדינה חברה ב-2011. לעת עתה, על אף שפלסטין הוגדרה כיעד עם הזינוק התיירותי הגדול בעולם (כמעט 58%), הבקשה נמצאת בהמתנה עד למפגש המליאה הבא של הגוף בעוד כשנתיים.

ההתפתחות השנייה הייתה קבלתם של הפלסטינים לאינטרפול, ארגון השיטור הבינלאומי, ב-27 בספטמבר. יותר משני שלישים מהקולות במליאה תמכו בצירוף הפלסטינים לארגון בהצבעה החשאית שנערכה. המהלך, אשר מהווה הישג דיפלומטי לפלסטינים, גונה על ידי ישראל וארצות הברית. ברשות הפלסטינית הדגישו את הצלחת המהלך לקבלה לארגון, שמטרתו לסייע למדינות לחלוק מודיעין משטרתי ולשתף פעולה נגד פשע חוצה גבולות, וציינו שההצטרפות לארגון תאפשר ייזום וקידום של פעולות מדיניות נגד ישראל. כל זאת על אף ניסיונות חוזרים ונשנים מצד ישראל להכשיל את המהלך.

ההתפתחות השלישית היא הכרזתה של ארצות הברית על כוונתה לפרוש מאונסק"ו בסוף שנת 2018. ההסבר שניתן למהלך על ידי האמריקאים הוא כפול: ראשית, ברצונם לשים סוף לחובות המצטברים שלהם כלפי הארגון מאז 2011. באותה שנה, כשהארגון צירף את פלסטין כמדינה חברה בו, הפסיקה ארצות הברית לשלם את דמי החברות שלה בו וכעת החובות החודשיים שלה מסתכמים ביותר מחצי מיליון דולר. שנית, זהו צעד מחאתי על התנהלות הארגון ביחס לישראל. למרות שבהודעת הפרישה הצהירה ארצות הברית מפורשות על רצונה להיות מעורבת בנעשה באונסק"ו, שעל מקימיו היא נמנית, הפרישה למעשה תשלול מממשל טראמפ את הכלי המשפיע ביותר עליו: הזכות להשתתף בהצבעות. פרישתה של ארצות הברית גררה מורת רוח בקרב הנהגת אונסק"ו. המזכ"לית היוצאת של הארגון, אירינה בוקובה, פרסמה סרטון שאורכו כעשר דקות, בו פנתה למצלמה והדגישה את חשיבות אונסק"ו, את תרומת הארגון למלחמה באנטישמיות ובחינוך על השואה, ואת החשיבות של ארצות הברית כשותפה בעשיית הארגון - על אף שאינה משלמת את חובותיה מ-2011.

ניתן לראות קשר בין צעד חריג זה של המזכ"לית היוצאת בוקובה, לבין ההתפתחות הרביעית המשמעותית (שחלה כמה ימים לאחר פרישת ארצות הברית מאונסק"ו): בחירתה של הדיפלומטית הצרפתייה-יהודייה, אודרי אזולאי, להחליף את בוקובה כמזכ"לית אונסק"ו לאחר כהונה של שמונה שנים. אין לדעת עד כמה המזכ"לית החדשה תצליח להשפיע על מדיניות הארגון, אשר נקבעת על ידי המדינות החברות בו יותר מכל דבר אחר. אולם ישראל יכולה להתנחם בכך שאזולאי, הידועה בקשריה הטובים עמה, גברה על המועמד המצרי והמועמד הקטארי, שכהונתם (ניתן להניח) היתה פחות נוחה עבור ירושלים.

שלוש ההתפתחויות הראשונות מנציחות את היחלשות כוחה של ישראל ושחיקת תדמיתה בזירה הבינלאומית. פעילות פלסטינית במישור הדיפלומטי הבינלאומי, גם כאשר מורכבת ממהלכים שאינם מגיעים להבשלה (כמו במקרה של ארגון התיירות העולמי), מציבה את ישראל בעמדת מגננה, דורשת השקעת משאבים בסיכולה ומעלה לסדר היום הבינלאומי את נושא זכותו של עם תחת כיבוש להגדרה עצמית. עיקרון זה, גם בעידן טראמפ, נותר אבן יסוד עם אחיזה חזקה ועיגון בנורמות בינלאומיות.

הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר המהלכים הפלסטיניים בזירה הבינלאומית צולחים. קבלה לאונסק"ו ולאינטרפול מאפשרת נגישות גדלה לנקיטת יוזמות מדיניות נגד ישראל והפגנת תמיכה ציבורית חוצה גבולות בעם הפלסטיני, ואף מאששת את הגישה הפלסטינית לפיה נקיטת צעדים דיפלומטיים נגד ישראל יעילה יותר ממשא ומתן עמה. דווקא לאור הפעילות הפלסטינית הערה בזירה הדיפלומטית, המהלך של נסיגת ארצות הברית מאונסק"ו כאות מחאה – גם אם קוסם לישראל – בפועל מחליש את כוחה של בת בריתה החשובה ביותר בארגון, ועל כן אינו משרת את האינטרס הישראלי. חוסר היעילות של מהלך אמריקאי זה מועצם עם בחירתה של אזולאי, שכן יכולתה של המזכ"לית החדשה לחולל שינוי בגישתו של הארגון כלפי ישראל תלויה ישירות בהצבעות של חברות הארגון.