אתמול, 24.5.2015, נשא מזכ"ל חזבאללה חסן נצראללה את נאומו המסורתי לרגל יום השנה החמישה עשר  לנסיגתו של צה"ל מדרום לבנון. היום, 25.5.2015, תיחתם שנה לתום כהונתו של נשיא לבנון מישל סלימאן, שנה שבה לא נבחר לו מחליף ולמעשה נוצר ריק בארמון הנשיאות בבעבדא. מוקדם יותר השנה צוינו בלבנון עשר שנים להתנקשות בראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי ולנסיגת הצבא הסורי מהמדינה, לאחר מה שכונה "מהפכת הארזים". בחינה של שלוש נקודות הציון הללו, בהן היו מעורבים חזבאללה, סוריה והנוצרים בלבנון, מצביעה על תהליך שמסביר במידה רבה את אתגרי ההווה.

לאחר נסיגת צה"ל בשנת 2000, חזבאללה נסק לשיאי אהדה, שנבעו מתפישתו בציבור כמגן לבנון שהבריח את הצבא הישראלי החזק מאדמות הדרום. עם זאת, היה עליו להצדיק את המשך פעילותו המזוינת (שמנוגדת להסכם טאיף), שבה חפץ גם המשטר בסוריה שהיה על סף חילופי משמרות בין אסד האב לאסד הבן. לשם כך נקבעו שלוש מטרות מעודכנות למאבק בישראל: השבת האסירים הלבנוניים; שחרור שבעת הכפרים השיעיים בגליל העליון; ושחרור חוות שבעא. כל אלה, ובמיוחד האחרונה שגם כללה פעילות צבאית ענפה בגזרת המאבק, שימשו את סוריה להחייאת העימות עם ישראל מבלי להסתכן בפתיחת חזית ברמת הגולן. הזרם המרכזי בלבנון, ובתוכו חלקים גדולים מהעדה הנוצרית, גיבה את הדרישה בנוגע לחוות שבעא.

רצח חרירי ונסיגת סוריה בפתח שנת 2005, מלבד הקשר ההדוק ביניהם, נתנו את האות לעידן חדש בפוליטיקה הפנים-לבנונית ואף יותר מכך – הפנים-נוצרית בלבנון. ההמונים שיצאו לרחובות יצרו שני מחנות יריבים שכל אחד נקרא על שם תאריך ההפגנה המייסדת, ושניהם ביטאו את הלך הרוח הפוסט-סורי במדינה. מחנה השמונה במרץ איחד תחתיו את הזרם שבהובלת חזבאללה, אשר אופיין בנטיות פרו-סוריות בכל הנוגע למעורבות המדינה השכנה במדינה. מחנה הארבעה עשר במרץ, בהובלת זרם אל-מסתקבל הסוני של סעד אל-חרירי (בנו של רפיק), הניף את נס ההתנגדות למעורבות סורית בענייניה של לבנון. בחלוקה הסונית-שיעית המובהקת הזו, נקרעה באופן דרמטי העדה הנוצרית, מייסדת לבנון המודרנית, והתפלגה בין שניהם.

בשנת 2014 חלה החרפה נוספת במתח בתוך העדה הנוצרית על רקע המאבק הבין-גושי בלבנון, כששוב זוהי סוריה שמאחורי הקלעים משפיעה ומעצבת את התודעה הלבנונית. המלחמה שפרצה ב-2011 הפכה לאחר זמן לא רב למוקד פולמוס לבנוני, בעיקר סביב שאלת המעורבות של חזבאללה בלחימה לצד משטר אסד. חרירי ואנשיו האשימו את הארגון השיעי בייבוא המלחמה לתוך לבנון, שגם ככה נאנקה תחת זרם פליטים סוריים בלתי-פוסק, וקראו לו להפסיק את מעורבותו לצד המשטר הסורי ותחת המטריה האיראנית. מנגד, חזבאללה טען שבהשתתפותו בקרבות הוא למעשה מגן באופן אקטיבי על לבנון ושומר עליה מפני חדירתם אליה של הארגונים הג'יהאדיים-סלפים, בעיקר ג'בהת אל-נוסרה והמדינה האסלאמית. גל פיגועי טרור במדינה והמערכה בעיירת הגבול ערסאל רק שירתו טיעון זה, כי המחישו את הצורך בהצבת חוצץ נגד חדירת הלחימה ללבנון. כל זאת תרם לאי-היכולת של שני המחנות להסכים על מועמד לנשיאות, משרה שבמהותה מייצגת קונצנזוס וממלכתיות מאז ומתמיד, ובמיוחד מאז תום מלחמת האזרחים ב-1990. קריאות חוזרות ונשנות של אנשי דת, פוליטיקאים והחברה האזרחית לא עזרו והמשבר טרם נפתר.

במבט חטוף, המסע הקצר בזמן משנת 2000, דרך 2005 ועד 2014 מביא אותנו למציאות בלבנון של 2015. חזבאללה מקיים קרב מאסף בשם השמירה על שלטון אסד הרעוע, ומנסה לגייס את כל המשאבים העומדים לרשותו. כוח האדם השיעי מוצה כמעט עד תום בשורות הארגון, וכעת נצראללה פונה לאוכלוסיות האחרות בקריאה למאבק משותף באיום מצד הארגונים הסלפים. זה מכבר גויסו נוצרים לחטיבות ההתנגדות העממיות של חזבאללה, מה שמסמל שיש נוצרים שמעדיפים לשים יהבם על הארגון יותר מאשר על צבא לבנון המוגבל. מהעבר השני מצויים נוצרים המתנגדים להשתתפות במאבק לצד חזבאללה ודבקים בדרישתם להנחת נשק ההתנגדות.

האתגרים הנכונים ללבנון בעתיד הקרוב, שייגזרו במידה רבה מהמגמות במלחמה בסוריה, יחדדו עוד יותר את הצורך בהסכמות ובפשרות פנימיות על מנת להתמודד עם האיומים. יכולתה של העדה הנוצרית להגיע להבנות בתוכה, אשר בכוחן לצנן את המתח הבין-עדתי במדינה, תקבע הרבה לגבי יכולת השרידות של התלכיד הלבנוני הייחודי.