אחת מהפעולות הציבוריות הראשונות של ה"תנועה למען עתיד הנגב המערבי" התקיימה באמצע חודש אוגוסט 2014 – בעיצומו של מבצע "צוק איתן". פעילי התנועה חילקו בתחנת הרכבת באשקלון כרטיסי נסיעה עליהם נכתב "שום מקום". זאת, כתגובה להפסקת תנועת הרכבות מתחנת הרכבת באשקלון דרומה לשדרות אשר כביכול הייתה תחנה ל"שום מקום" וכדימוי למדיניות ממשלת ישראל ביישובי "עוטף עזה".

פעילות זו של התנועה קמה מתוך מצוקה אישית ומקומית של אזרחים ביישובי "עוטף עזה", אך היא שואפת לבסס את עצמה כתנועה חברתית רחבה בעלת מסר חברתי ופוליטי שאינו מקומי בלבד – מסר לפיו "ביטחון אזורי אמיתי ייכון רק באמצעות הסדר מדיני". לפיכך, התנועה שואפת להציב אלטרנטיבה לשיח הפוליטי הכלל ארצי ולתפישה הביטחונית המסורתית לפיה ניהול העימות עם הפלסטינים (ולא רק ברצועת עזה) ינוהל באמצעים צבאיים בלבד. במילים אחרות, התנועה תבעה להרחיב את החזון גם לרמה המדינית – בבחינת מה שאפשרי וישים. מכאן, מטרתה הראשונה והעיקרית של התנועה הינה להשפיע על מקבלי ההחלטות לשנות את גישתם ביחס לפתרונות מדיניים-ביטחוניים אפשריים ברצועת עזה. מטרה שנייה, משנית בחשיבותה, היא לוודא כי אזור "עוטף עזה" ("העורף") יזכה לטיפול ראוי מטעם הרשויות – האזרחיות והצבאיות - אשר יחזיר לתושבים את הביטחון בהמשך מגורים באזור.

"מבצע 'צוק איתן' הוא קו פרשת מים אזורי מבחינת האימפקט שלו והתהליכים שהוא הצמיח". לתפישה זו, שהשמיעה ענת חפץ, חברת קיבוץ נירים וממקימי "התנועה לעתיד הנגב המערבי", במהלך ריאיון שערכתי עימה, שותפים אזרחים רבים ביישובי עוטף עזה. שכן ההשפעה של מבצע 'צוק איתן' נובעת הן מאופי האיומים שהוא הציב עבור מדינת ישראל והן מן התהליך החברתי-פוליטי שהוא הצמיח הבא לידי ביטוי בהקמת התנועה. שני אלה הצליחו, לטענתי, להגדיר מחדש את מערכת היחסים בין גבול, ביטחון ופריפריה. עד עתה היה מקובל לחשוב על גבול כמגן וכמחזיק, ובו-בזמן כחוסם וכמגביל ולכן כמעניק ביטחון. על פריפריה היה מקובל לחשוב כנמדדת ביחס בלעדי למיקומו של המרכז.

שילובם של אופי האיומים ב'צוק איתן', אשר כלל ירי פצצות מרגמה ורקטות, איום שאיננו חדש, ומנהרות כאיום חדש, לפחות מבחינת היקפו, יצר ערעור על הגבול הפיזי שכן לאור אלה זה הפך להיות חדיר. תוצאה ישירה לכך הייתה שהגבול במובנו הפיזי, הממשי, כבר אינו יכול להעניק ביטחון מלא ומכאן לייצר תחושת ביטחון עבור האזרחים הגרים מעבר לו – אלה הרחוקים קל וחומר אלה הסמוכים לו. ירי תלול-מסלול מערער גם על ההבחנה (החד-משמעית) בין פריפריה למרכז, שכן ההבחנה בין אלה הופכת זניחה עד כי לא קיימת בהינתן שזהו האיום.

בקול המחאה שהשמיעה ומשמיעה התנועה היא תובעת לחדול להתייחס אל אזור "עוטף עזה" כפריפריה מדינתית, וטוענת כי יש "להפנות את מירב תשומת הלב, המשאבים, התשתית האנושית וסדר היום הפוליטי" לעתיד האזור. התנועה, אשר קמה בעקבות "ארבע עשרה שנים תחת איום טילים", מנסה להראות כי הגבול, כפי שסומן מאז תכנית ההתנתקות, לא הצליח להעניק ביטחון לתושבי "העוטף" שכן נוכח איום הטילים והמנהרות הגבול הפך חדיר ולכן איננו מעניק ביטחון לתושבים.

פן נוסף לחדירותו של הגבול בא לידי ביטוי בתפישה שהציגה התנועה לפיה קיומו של שקט אזורי תלוי ברווחתם של שני העמים. כלומר, יש פה ערעור על הרעיון של גבול כמסמן את ה"אנחנו" ו"הם", וניסיון להראות כי גורלם של אלה ואלה שזור זה בזה. מעבר לכך, את תביעתה של התנועה להסדר מדיני ניתן לתפוש כמהלך פורץ גבולות מבחינה רעיונית, שכן רעיון זה עומד בניגוד לתפישת ה"אין פרטנר" או ל"פרדיגמת הסבבים" השולטים בשיח הציבורי והפוליטי בישראל.

התנועה הצליחה לגבש מסר תמציתי ("ביטחון אמיתי. הסדר מדיני"), לגייס תומכים רבים (בעיקר מקרב תושבי הנגב המערבי) ולהציב אלטרנטיבה לשיח הביטחוני-פוליטי בישראל, ובכך טמונה חשיבותה כתופעה וכתנועה חברתית. אולם, ימים יגידו אם תצליח לצאת מן הסקטוריאליות המאפיינת את אופן פעולתה, לגייס תמיכה רחבה בציבור הישראלי בכללו ולמצב את עצמה כתנועה חברתית בעלת המשכיות.