תשע שנים חלפו מאז 12 ביולי 2006, אז נפתחה מלחמת לבנון השנייה. תשע שנים חלפו בשקט יחסי, אשר לא שרר בגבול ישראל-לבנון מזה עשרות שנים. יש המייחסים זאת להרתעה המשמעותית שהושגה ע"י ישראל במלחמה, כמו גם קושי מבצעי של חזבאללה בעקבות חיסולו של עמאד מע'ניה. לעומת זאת אי אפשר להתעלם מגורמים אחרים, ובראשם שינוי המצב האזורי והמלחמה בסוריה, כמשפיעים על יצירת מצב זה. בשנה האחרונה, בעקבות עליית מדרגה בעימות הצבאי בין ישראל לחזבאללה, הנחת העבודה בישראל היא שסבב לחימה נוסף בין הצדדים צפוי להתלקח בעתיד הקרוב. עם זאת, יתכן בכלל שהשאלה הרלוונטית היא לא מתי אלא האם. צירוף נסיבות פנימיות ואזוריות יצר משוואה חדשה, שיתכן כי משמעותה היא אי-לחימה בעתיד הקרוב.

חזבאללה של 2015 אינו חזבאללה של 2006, לטוב ולרע מבחינתו. הארגון שיפר לאין שיעור את יכולת הלחימה שלו, דרך ניסיון הלחימה העשיר שרכש בשדות הקרב בסוריה. מגוון היכולות הרחב מאפשר ללוחמי הארגון להציג איום רב-פנים מול ישראל בפרוץ עימות עתידי, שנתמך בהתחמשות מסיבית בנשק תלול מסלול, תוך הסתייעות בניסיון פיקודי שנרכש בהפעלת מסגרות לוחמות גדולות. יתרה מזאת, ההתרחבות מזרח ודרומה לכיוון החרמון ורמת הגולן מעניקה עומק אסטרטגי שמרווח מעט את מרחב דרום לבנון.

אולם, כל אלה אינם מספקים עילה מספיק טובה בשביל ליזום מלחמה נגד ישראל. ברמה האופרטיבית הארגון מתוח על פני מספר גזרות בסוריה ואף בלבנון עצמה, כאשר הוא עושה מאמצים ניכרים למלא את שורותיו בעקבות האבדות שספג וממשיך לספוג בקרבות נגד מתנגדי משטר אסד. יתר על כן, ברמה הפנימית הארגון מצוי במצב עדין מבחינה פוליטית, שיקשה עליו להצדיק מלחמה. המתח הבין-עדתי בלבנון, בין אם סוני-שיעי ובין אם מוסלמי-נוצרי, מרקיע לשיאים מסוכנים שזכורים במדינה מימי מלחמת האזרחים. השפעות המלחמה בסוריה על המערכת הפנימית, בעיקר בדמות האסלאם הסלפי שמרים ראשו ובדמות אוכלוסיית הפליטים העצומה, לצד משבר פוליטי חריף סביב שאלות של מינוי נשיא ורמטכ"ל, מונעים מחזבאללה לפעול בפזיזות ולהמיט אסון נוסף על המדינה שלקח לה זמן רב להתאושש מקיץ 2006. מעבר לכך, ברמה האזורית, הארגון אינו זוכה לגלי התמיכה בעולם הערבי שאפיינו את העשור הקודם. המזרח התיכון אינו כשהיה, אסד אינו עוד המשענת שתמכה את חזבאללה – אלא גורם חלש שנתמך על ידי הפטרונים מטהראן והמשענת השיעית מבירות.

מהזווית הישראלית, תשע שנים לאחר המלחמה, התמוססות הצבא הסורי הפכה את חזבאללה לאיום הייחוס הקונבנציונלי המוחשי ביותר עבור צה"ל. הסבבים החוזרים ונשנים נגד חמאס ברצועת עזה אמנם גילמו את הפיכת התנועה הפלסטינית לגורם עוצמתי, אך האיום הנשקף ממנה קטן משמעותית מהנזק הפוטנציאלי שחזבאללה יכול להסב למדינת ישראל. זאת ועוד, השקט השורר מזה זמן רב מגדיל את אלמנט אי-הוודאות וההפתעה אם לוקחים בחשבון שבניגוד ל-2006, כיום רוב הדרגים שמתחת לפיקוד הבכיר לא מכירים את לבנון, וגם מי שכן למעשה לא לחם שם בחמש עשרה השנים האחרונות (למעט בקיץ 2006).

כך, במובנים רבים, יתכן שהגבול עם לבנון הפך לגבול השקט של ישראל כפי שהגבול עם סוריה היה במשך ארבעים שנים. כמו נגד צבא סוריה, כיום צה"ל מתכונן לתרחיש המלחמה מול חזבאללה ככזה שמצוי בראש סדר העדיפויות. כמו מלחמה ברמת הגולן, מלחמה בדרום לבנון היא דבר שרוב מפקדי ולוחמי צה"ל לא חוו. וכמו במאזן שהתפתח במרוצת השנים מול סוריה, גם לישראל וגם לחזבאללה יש יותר מדי מה להפסיד ממלחמה שתפר את הפסקת האש שמעניקה שקט יקר לשני הצדדים עבור טיפול באתגרים אחרים – בין אם בסוריה ובין אם ברצועת עזה. השקט אינו מובטח, והאפשרות להפירו קיימת בכל רגע נתון, אך כאמור השאלה היא לא בהכרח מתי, אלא האם.