המרכז הערבי למחקרים ולמחקרי מדיניות בדוחא מפרסם בשנים האחרונות סקר דעת קהל שנתי בקרב הציבור הערבי במדינות שונות. הסקר האחרון, שפורסם בספטמבר 2014, עוסק במגוון סוגיות, כגון היחס למהפכות 'האביב הערבי', עמדות כלפי דמוקרטיה, תפקיד הדת בחיים הציבוריים ועוד. בסקר, שנערך בין החודשים ינואר ליולי 2014, השתתפו למעלה מ-25,000 איש מ-14 מדינות ערביות (ניתן לעיין בו בקישור הזה). מאמר זה מתייחס לעמדות הנוגעות לישראל, ובראשם :סוגיית ההכרה בישראל; הסכמי השלום עמה; איומים ביטחוניים במזרח התיכון; השאלה הפלסטינית.

במבט ראשון: אי הכרה בישראל ומקור לאיום ביטחוני
87% מהמשתתפים מסרבים להכיר בקיומה של מדינת ישראל, כאשר התוצאה הנמוכה ביותר נרשמה במצרים (71%) והגבוהה ביותר באלג'יריה (98%). ברשות הפלסטינית נמצא כי 90% מהציבור מסרב להכיר בישראל. המשתתפים הצביעו על הסיבות המרכזיות בגינן הם מסרבים להכיר בישראל: מדינה כובשת (23.4%), ישות גזענית (12.2%), עוינות כלפי ערבים (11.5%), פגיעה בזכויות הפלסטינית (7.5%), גירוש פלסטינים (5.5%) וסיבות דתיות (4.9%). אגב, 77% רואים בסוגיה הפלסטינית סוגיה כלל-ערבית.

הסירוב להכיר בישראל מתקשר באופן הדוק להיותה איום ביטחוני: 42% מגדירים אותה כאיום החמור ביותר על ביטחון האזור. זאת בהשוואה לארצות-הברית (24%), איראן (9%) ומדינות ערביות (5%). ביטוי נוסף לאי-ההכרה בישראל מתבטא בשיעור המתנגדים הרב להסכמי השלום בין ישראל לבין מדינות ערב ולהסכמי אוסלו.

הרושם הראשוני העולה מן הנתונים הוא עמדה שלילית גורפת כלפי מדינת ישראל, נתון שנשמר בעקביות עוד מסקרים קודמים. למרות זאת, פילוח הנתונים עשוי להציג את הנתונים בפרספקטיבה שונה מעט. להלן חלק מהממצאים בסקר:

גרף 1: האם אתה מכיר במדינת ישראל?

גרף 2: למה אין להכיר במדינת ישראל?

גרף 3: עד כמה הסוגיה הפלסטינית היא סוגיה כלל-ערבית?

גרף 4: מהו האיום הגדול ביותר על מדינות ערב?

ניתוח מגמות
התרשימים אם כן, מצביעים על שתי מגמות מעניינות: טיב היחסים עם ישראל והיחס לאיראן.

טיב היחסים עם ישראל
חמש הסיבות הראשונות לאי-הכרה ערבית בישראל הן סיבות לאומיות. יתרה מכך, סיבות אלו קשורות באופן עקיף (שלוש הסיבות הראשונות) וישיר (שתי הסיבות הנותרות) להתנהלות הישראלית מול הרשות הפלסטינית. משמעות הדבר היא שקיים קשר בין אופי היחסים בין ישראל לרשות לבין העמדה הערבית כלפי ישראל. לפיכך, ניתן להניח ששינוי באופי היחסים בהכרח יגרור אחריו שינוי בהגדרה הערבית כלפי ישראל.

הנחה זו עומדת בבסיס דבריהם של בכירים ערביים, ובראשם נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, כי התקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני ברוח יוזמת השלום הערבית עשויה להביא למפנה חיובי בדעת הקהל כלפי ישראל. מבלי להתייחס לפערים בעמדות הצדדים כלפי היוזמה ולעמדות הקיימות ברחוב הערבי, נתונים אלו יחד עם האחוז הנמוך של סירוב להכרה בישראל מסיבות דתיות, עשויים להוכיח את שותפות האינטרסים בין ישראל למדינות ערב - בייחוד מול ארגונים שנשענים על אידיאולוגיה דתית, מחמאס ועד המדינה האסלאמית. שותפות זאת היא לרוב בעלת אופי מקומי, והיא נסתרת מהשיח ברחוב הערבי, אבל היא יכולה – בתנאים מסוימים – לקדם סדר יום שיתרום לקידום הסוגיה הפלסטינית. בכך הדבר עשוי להוביל מהלך הדרגתי למפנה ביחס לישראל.

איראן: איום מקומי
בשאלת היחס של משתתפי הסקר כלפי איראן ניתן לחלק את משתתפי הסקר לשתי קבוצות: הראשונה, שמורכבת מפליטים סוריים ומתושבי סעודיה, כווית, לבנון, תימן וירדן, מדרגת את איראן שלישית במדרג האיומים עם ממוצע של 16% בקירוב, ואילו בקבוצה השנייה, המורכבת משאר המדינות, איראן זוכה לממוצע של 4% בקירוב – פחות מהאחוז שניתן למדינות ערביות, כדוגמת סוריה ולוב. משמעות הנתונים היא שאיראן מהווה איום מוחשי בגלל מעורבותה במוקדי סכסוך ומתיחות במזרח התיכון.

המעורבות האיראנית מאיימת יותר משאיפותיה לנשק גרעיני. בהקשר זה, הסקר מראה כי 60% מעוניינים במזרח תיכון נקי מגרעין, ו-80% מהם חוששים שיכולותיה הגרעיניות של ישראל – לפי פרסומים זרים – תהוונה עילה למרוץ חימוש גרעיני באזור. מנגד, אחוז דומה לא מסכים עם טענה זו. שתי הקבוצות לא מתייחסות ישירות לאיום הנובע מהימצאות נשק גרעיני בידי איראן.

סיכום
הרחוב הערבי עוין את מדינת ישראל, ורואה בה את האיום החמור ביותר על ביטחונו. הרחוב הערבי גם מפגין סולידריות כלפי הסוגיה הפלסטינית בהגדרתו אותה סוגיה ערבית. עמדות אלו ממחישות שחרף השסעים החריפים בעולם הערבי, סוגיית פלסטין הייתה ועודנה נושא מאחד. למרות זאת, היחס לישראל גם מושפע הקירבה הגיאוגרפית אליה וההתנהלות המשותפת עמה מול אתגרים משותפים. הדבר מתבטא, למשל, בתמיכה המצרית בהסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערב, ובעובדה שאזרחי הרשות הפלסטינית לא מגדירים את ישראל כאיום הביטחוני החמור ביותר. עמדות אלו כשהן לעצמן אינן משנות את היחס לישראל, אך אולי מצביעות על  כך שהתפישה הערבית איננה מונוליטית כפי שנהוג לחשוב.