הכנס השנתי ה-9: שינוי כללי המשחק?

כיוונים להיחלצות מ'המבוכה האסטרטגית': תובנות מהכנס השנתי (2016) של המכון למחקרי ביטחון לאומי
עומר עינב ואודי דקל

כבכל שנה הציג המכון למחקרי ביטחון לאומי בכנס השנתי שלו שורה של סוגיות אסטרטגיות - פנימיות, אזוריות וגלובליות - שמצויות בלב השיח של מקבלי ההחלטות בארץ ובעולם. במהלך הכנס התנהלו דיונים מגוונים, בנושאים שונים ובהשתתפות דמויות בעלות תפיסות המאתגרות זו את זו, עם פרשנות שונה למציאות. המשותף לכלל הנושאים הוא זיקתם הישירה למדינת ישראל ולביטחונה הלאומי. מטרתו של נייר זה הוא ליכוד התובנות מהכנס לכדי תמונה שלמה, ושרטוט קווי מדיניות לממשלת ישראל להתמודדות באופן מיטבי עם האתגרים שצפו ועלו בכנס.

'מבוכה אסטרטגית'
הנקודה הבולטת שעלתה בכנס היא תפיסה שונה במהותה של הבעיה האסטרטגית העיקרית לישראל, בראיית המומחים והאישים השונים שהשתתפו בכנס. כל המומחים צופים את המשך תהליך התפרקות הסדר הישן והמדינתי במזרח התיכון, מבלי שאנו יודעים את כיוון ההתפתחות הצפוי. אין בידי ישראל מנופי השפעה לעיצוב סדר חדש שיקנה יותר יציבות, יצמצם את השפעת הגורמים הרדיקליים וייתן לשחקנים האחראיים יותר כוח ויותר השפעה במרחב. לכולם ברור שהתהליך יימשך זמן רב ונדרשת סבלנות, לצד גמישות ויכולת הסתגלות מהירה למצבים החדשים.
מומחים רבים מחו"ל וגם מישראל הצביעו על 'המדינה האסלאמית' – דאע"ש, כבעיה האסטרטגית המרכזית של העולם, המזרח התיכון וגם של ישראל. זאת, בראיה רחבה של תופעת הגלובליזציה של הסלפיה-ג'האדיה שזכתה לכינוי 'מלחמת עולם שלישית'. נשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין הצביע על דאע"ש כאתגר המרכזי, והדגיש שדאע"ש, מעבר לנוכחותו בגבולות, כבר נמצא בבית - באמצעות השפעתו והשראתו על שולי החברה הערבית בישראל. לפיכך, בראיית נשיא המדינה, המשימה העיקרית היא השקעה בציבור הערבי כדי למנוע משוליו המתרחבים להידחק לרעיונות ההרסניים והמפתים של דאע"ש. הוא הדגיש את האחריות של מדינת ישראל למנוע את התרחבות התופעה, ולא להפנות אצבע מאשימה כלפי האחרים.
שר הביטחון הדגיש כי איראן היא האתגר המרכזי לישראל ואף הבהיר כי הוא מעדיף את דאע"ש ברמת הגולן על פני איראן ושלוחיה – משטר אסד, חזבאללה וכוח קודס האיראני. מרבית המומחים שהשתתפו בכנס גרסו כי הסכם הגרעין לא ירסן את תמיכת איראן בגורמי טרור, את פעילותה החתרנית על פני המזרח התיכון וחתירתה להשגת הגמוניה אזורית. לא רק זאת, הסכם הגרעין מעניק לה הלכה למעשה הכשר להיות מעורבת בסכסוכים האזוריים, ומפנה לה משאבים לתמוך בגורמים הסוררים.
הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, הגדיר את ארגון חזבאללה כאתגר הצבאי המרכזי לישראל בימים אלו, לאחר שבשנים האחרונות התעצם בעשרות אלפי טילים, רקטות וכלי טייס בלתי מאוישים המאיימים על עורף מדינת ישראל. הרמטכ"ל טען כי חזבאללה צובר ניסיון מבצעי רב בלחימה בסוריה, וצפוי שניסיון זה ישפיע על גיבוש תפיסת פעולתו נגד ישראל במקרה ויפרוץ עימות.
גורמים שונים – ביניהם הציבור בישראל (על בסיס סקר דעת קהל שערך המכון), רואים את הנושא הפלסטיני כאתגר האסטרטגי המרכזי העומד בפני מדינת ישראל. הסטטוס-קוו, שנבחר כאופציה העדיפה של ממשלת ישראל, אינו מתקיים בפועל והדבר בא לביטוי בהתפרצות טרור של יחידים (שקשה מאוד להתריע מפניו ולסכל אותו), שנשען על הקצנה בחברה הפלסטינית המתבטאת בעליית אחוזי התמיכה ב'מדינה האסלאמית' המניעה בודדים וקבוצות למעשה טרור. כל אלו גורמים להשלכות שליליות על החברה הישראלית, דרך פגיעה בתחושת הביטחון האישי, הקצנה וקיטוב. בהקשר זה של החברה הישראלית, הסופר דויד גרוסמן צלצל בפעמון האזהרה שבמפתן הבית, כשהתריע על אובדן הבית שמתפרק בעקבuת מעשינו - או יותר נכון בשל אוזלת ידנו.
ניתן להציג את היעדרה של הגדרה מוסכמת לזהותה של הבעיה האסטרטגית של ישראל בעידן הנוכחי, בד בבד עם תיעדוף שונה של האיומים והיעדר הצבעה על הזדמנויות כ'מבוכה אסטרטגית'. במילים יותר חריפות, הכאוס בסביבה האסטרטגית של מדינת ישראל גורם לכאוס מחשבתי, ולבחירה בתפיסת הסטטוס-קוו כאופציה העדיפה למדינת ישראל. האופציות החלופיות דורשות יוזמה ופרו-אקטיביות לשם עיצוב מציאות אחרת, אך כרוכה בהן רמה גבוהה של אי-וודאות. בהערכת המצב של קובעי המדיניות בישראל, בעת הנוכחית הסיכונים של האופציות האחרות גוברים על הסיכויים וההזדמנויות.

מגמות בולטות
בכנס הודגשו שלוש מגמות עיקריות השזורות כחוט השני במרבית ההתרחשויות במזרח התיכון בעת הזו. המגמה הראשונה היא מעבר ממבנה מדינתי מובהק להיווצרות גורמים לא מדינתיים. היחלשותן של מדינות באזור יצרה ואקום משילותי אליו נכנסו שחקנים אחרים, במקביל להתחזקות המרכיבים האתניים, הדתיים, התרבותיים והקהילתיים על חשבון הזהות המדינתית. תופעה זו בולטת במיוחד במדינות המדממות סוריה, עיראק, לוב ותימן, אך היא קיימת גם בעוצמה פחותה במדינות יציבות יותר כמו ערב הסעודית, ירדן ולבנון, ובישויות לא מדינתיות כמו הרשות הפלסטינית וחמאס בעזה. המדינות בהן נשמרה הזהות המדינתית באופן החזק ביותר הן המדינות בעלות השורשים ההיסטוריים העמידים ביותר שמחזיקות במסורת של מאות שנים ויותר: איראן, טורקיה ומצרים. למרות ניסיונות של מדינות המערב, ובראשן ארצות הברית, לכפות חזרה את הסדר הישן על המדינות הכושלות, המציאות מלמדת כי ההליכה לאחור אינה אפשרית ועלינו להתכונן לקראת היווצרות סדר ומבנים חדשים באזור.
המגמה השנייה נובעת מהכאוס האזורי והתשתית רעועה להתחייבויות, בריתות או שיתופי פעולה ארוכי טווח. במצב זה נאלצים כלל הגורמים להישען על אינטרסים חופפים לטווח הקצר, שיכולים להשתנות כהרף עין. כך הדבר למשל במלחמה בסוריה, שם השחקנים המעורבים המקומיים משנים את נאמנותם לעתים תכופות בהתאם להתפתחויות בשטח ולתמיכה מבחוץ. גם ברמה הבין-מדינתית הדבר נכון. קשה לדמיין כיום חתימה על הסכם לסיום המלחמה בסוריה או בעיראק, מפאת הקושי לייצר מחויבות לטווח הרחוק. אפילו בהיבטים גלובליים, הסכם הגרעין בין איראן למעצמות תוחם והוגבל ל-15 שנה ולא יותר. לכן, יש לעבור למצב תודעתי של פעולות בקיבועי זמן קצרים ולא לטווח הרחוק.
המגמה השלישית קשורה באמצעים להשגת יעדים אסטרטגיים במזרח התיכון, וגם מעבר לו. אם בעשורים האחרונים חווה שדה הקרב מעבר מלוחמה בין צבאות סדורים ללוחמה א-סימטרית מול אויבים היברדיים, ובתוך כך עליית מרכיב הטרור, העת הנוכחית מתאפיינת בהבלטת המרכיבים התודעתיים. גם מדינת ישראל נגררה ללחימה מוכוונת דימוי של ניצחון, ופחות להשגת תוצאות ברורות בשדה הקרב המאפשרות עיצוב מציאות טובה יותר. הדוגמה הבולטת ללחימה מוכוונת דימויים היא 'המדינה האסלאמית' ושימושה המיומן במדיה חברתית ליצירת אפקט של הפחדה ולהפצת רעיונותיה ברחבי העולם. גם הרשות הפלסטינית מנהלת מערכה תודעתית נגד ישראל בזירה הבינלאומית המבוססת על דימויים ומוכוונת לפגיעה בלגיטימציה של מדינת ישראל כחלק ממשפחת המדינות.

מעגלים אסטרטגיים
שלוש מגמות אלה מוטמעות בסביבה האסטרטגית של ישראל, ומשתלבות בתוך ארבעה מעגלים של הסביבה האסטרטגית שמצויים בזיקה הדדית. המעגל הראשון הוא מעגל המעצמות, שמהותו התחרות בין ארצות הברית לרוסיה על דומיננטיות באזור ועל ההשפעה על השחקנים הבולטים במזרח התיכון. מבין כלל הסוגיות שבין המעצמות, שתיים מרכזיות צריכות לעמוד לעיניה של ישראל. האחת היא מידת מעורבותן של שתי המעצמות בפתרון המשברים במזרח התיכון, ובפרט בסוריה, כברומטר להבנת כוונותיהן ועומק מחויבותן כלפי בעלות בריתן באזור; השנייה היא סוגיית ארצות הברית כמעצמה התומכת בישראל ותקפות הברית הזו על רקע מהמורות רבות בדרך, ולצדה יחסי הגומלין המשתפרים של ישראל עם רוסיה, בתיאום ובהבנות בקשר למלחמה בסוריה.
המעגל השני הוא המעגל האזורי שמושפע מהתחדדות השיוך המחנאי של כלל השחקנים במזרח התיכון. היריבות הדתית הסונית-שיעית חזרה לשמש כמוטיב מוביל במאבק על העוצמה האזורית, כאשר איראן כעומדת בראש המחנה השיעי וערב הסעודית כעומדת בראש המחנה הערבי-סוני. אלה מתגוששות בניסיון להשיג הגמוניה אזורית. מאבק זה מכתיב במידה רבה את התעצבות המגרש עליו השחקנים פועלים. זירות ההתגוששות מגוונות ומתאפיינות באינטנסיביות שונה – מסוריה, דרך לבנון ועד תימן. מיקומה ועמדתה של ישראל במשוואה הזו מובהקת מבחינה מדינית וביטחונית – איראן מהווה איום עיקרי על האינטרסים הישראליים בהסתמך על הצהרותיה ומעשיה, בעוד ערב הסעודית ושותפותיה חולקת עם ישראל אינטרסים חופפים, כולל במאבק נגד 'המדינה האסלאמית' ואל-קאעידה.
המעגל השלישי הוא המאבק בתוך המחנה הסוני על הרעיון המוביל, זה של המדינות הערביות-הסוניות, או זה הסלפי-ג'האדי בהובלת 'המדינה האסלאמית' ואל-קאעדה. בתוך המחנה הסוני ניתן גם למנות את מחנה האסלאם הפוליטי, המובל על ידי טורקיה וקטאר ושנחלש משמעותית מאז 2013. המחנה הסלפי-ג'האדי הוא לב המעגל, ומגלם תופעה ייחודית בעלת השלכות אזוריות וגלובליות שנמצאת בלב השיח הבינלאומי כיום. לאחר מספר עשורים בהם התעצב והתפתח, בעשור הנוכחי הבשיל מחנה זה לכדי יצירת איום ממשי על יסודותיו של המזרח התיכון, בעיקר כתוצאה מתופעת 'המדינה האסלאמית'. החתרנות והמהפכנות של ישות זו הביאו הלכה למעשה למחיקת הגבול בין עיראק לסוריה ולשבירת הסדר המדינתי הקיים בהקמת הח'ליפות. עבור ישראל, האיום נשקף משני היבטים: פעם אחת מפעולתה של 'המדינה האסלאמית' סמוך לגבולותיה של ישראל, כפי שמתבטאת במלחמתה בסוריה, בניסיונות להשפעה בלבנון, ביצירת הברית עם הטרור הסלפי-ג'האדי בסיני ובניסיון לחדור לליבה של ירדן; ופעם שנייה בניסיונותיה לצבור תמיכה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בעזה ובגדה המערבית ובקרב הערבים אזרחי ישראל.
המעגל הרביעי הוא המעגל הפלסטיני. בניגוד לשלושת המעגלים האחרים, אשר משפיעים ומושפעים זה מזה באופן ישיר ומובהק, הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבודד מהם באופן יחסי. ירידת קרנה של הזהות הלאומית בחלקים נרחבים של המזרח התיכון גרמה לסוגיה הפלסטינית, ששנים רבות עמדה כקונצנזוס מאחד במרכז הבמה הערבית-מוסלמית, להידחק לשוליים. האוכלוסייה הפלסטינית אמנם מושפעת ממגמות אזוריות, בהיותה חלק בלתי נפרד מהסביבה (לראיה - גל הטרור האחרון פרץ גם בהשראת 'המדינה האסלאמית'), אבל היא נותרה מחוץ למשחק שחוקיו מתעצבים בשדות הקטל של סוריה, עיראק, לוב ותימן. מעגל זה מחובר למעגל הפנים, ומבליט את הפערים בחברה הישראלית על דמותה של מדינת ישראל - דמוקרטית, יהודית ובטוחה – כמו גם השלכות היעדר פתרון מדיני עם הפלסטינים על מעמדה של ישראל בעולם. קידום עניינם של הפלסטינים אינו בראש מעייניהם של אף אחד מהשחקנים המובילים באזור, אך על אף נתון זה עדיין טמון בנושא זה באופן פרדוקסלי פוטנציאל אדיר לשינוי במעמדה האזורי של ישראל ובמאזן הכוחות האזורי – דבר התלוי במידה רבה בישראל.

מקפצות אסטרטגיות
לאחר סקירת המגמות הבולטות והמעגלים בסביבה האסטרטגית, האתגר המשמעותי עבור ישראל הוא איתור הנקודות המקנות לה יתרון אסטרטגי לקידום האינטרסים של ישראל באופן מיטבי ולהתגבשות אופציות מדיניות-ביטחוניות חדשות. שקלול המרכיבים הללו מציע שלמעשה יש לישראל מספר מקפצות, שדרכן תוכל לשפר משמעותית את מעמדה באזור בתחומים רבים. מקפצות אלה תשמשנה כמצע ליוזמות מגוונות ולקידום סדר היום המשרת את ישראל אל מול ידידיה ויריביה.
המקפצה הראשונה היא הזירה הפנימית בישראל, ובראש סדר העדיפויות בהקשר זה צמצום הפערים בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית במדינה. יצירת שותפות עמוקה ומבוססת, שאינה נשענת על אינטרסים צרים, שבכוחה לשפר את חוסנה הלאומי של החברה בישראל ולמתן את הקיטוב ההולך וגדל בין חלקיה השונים. מצבה הנוכחי של האוכלוסייה הערבית בישראל מזמין השפעות שליליות דוגמת אלו של 'המדינה האסלאמית'. רק שותפות אמת, המתבטאת ביצירת הזדמנויות כלכליות וחברתיות, תאפשר לישראל לצעוד קדימה בהתמודדותה עם אתגרי השעה בבית.
המקפצה השנייה כרוכה בנושא הפלסטיני. שינוי המצב הקיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני עשוי וצפוי להוות משנה משחק עבור ישראל. האלימות הפוקדת את ישראל כעת המחישה שוב כמה קריטי לקדם תכנית פעולה לשינוי המציאות, אך נדמה שמלבד הצעות לשיפור מצבם הכלכלי ומרקם החיים של הפלסטינים, אין במגירה שום תכנית בעלת חזון ויעדים מרחיקי לכת. בהינתן הקיפאון המתמשך, דווקא קידום תכנית מדינית רב-מסלולית בזירה הפלסטינית היא תשתית לשיפור במצבה של ישראל בהיבטים רבים. תכנית זו כוללת מסלול, עליו הרוב מסכימים, של קידום התנאים בשטח להסדר מדיני, לצד פיתוח מואץ של תשתיות למדינה הפלסטינית העתידית (כולל בעזה). תהליך חיובי בין ישראל לפלסטינים יבצר אף יותר את היחסים האסטרטגיים עם מדינות השלום - מצרים וירדן - ויהווה מקפצה הכרחית, בבחינת כרטיס כניסה, לתהליכים אחרים במרחב ולקידום שיתוף הפעולה של ישראל עם מדינות ערב. זאת, לאור האינטרסים החופפים שישראל חולקת עם מדינות אלה – החלשת איראן, המלחמה במחנה הסלפי-ג'האדי ובראשו 'המדינה האסלאמית', וחיזוק שחקנים אחראיים בסוריה. ישראל יכולה לסייע בפרויקטים אזרחיים כלכליים, למשל בתחומי הטכנולוגיה, המים, החקלאות והאנרגיה. מדינות ערב הסוניות, מצדן, תוכלנה לסייע בפיתוח תשתית למדינה פלסטינית מתפקדת, לצד קידום האינטרסים המשותפים במרחב. בהמשך לכך, במה שיכול להיות מתואר כחצי מקפצה נוספת, ישראל יכולה לבחון סימון שותפים בזמן ובהקשר ברמה המקומית ושחקנים לא-מדינתיים, בסמוך לגבולה אך גם בעומק המרחב הערבי, כאלו שבכוחם להפוך לגורמים חשובים במשחק הכוחות במזרח התיכון ושהקשר עמם יצמצם את אי-הוודאות בהמשך.
המקפצה השלישית מתייחסת לרמת המעצמות. ראשית, היעד המידי והחיוני מכולם הוא החזרת היחסים המיוחדים של ישראל עם ארצות הברית למסלולם. חרף היחסים הביטחוניים ההדוקים, המחלוקות המדינות פגעו באופן חמור באופק הקיים לישראל באזור, ולכן יש לדאוג להשבת האמון ההדדי ולצעידה לעבר שיתוף פעולה מלא בין המדינות. לצד זאת, כניסת רוסיה למשוואה בסוריה, יצרה מצב חדש עבור ישראל. קיום יחסים טובים ותיאום עם רוסיה מעניק יתרון ייחודי לישראל, כמי שמשמרת יחסים טובים עם שתי המעצמות במקביל, באופן שיאפשר לה ליזום מהלכים מוסכמים בינן. בתוך כך, אין להתעלם מהפעילות הסינית ההולכת וגוברת באזור, בעיקר כלכלית, שישראל יכולה להסתייע בה לקידום פרויקטים כלכליים ותשתיתיים בשטחי רשות הפלסטינית. יצירת האיזון הנכון בין המעצמות, תוך מתן קדימות ברורה לארצות הברית, טומנת בחובה יתרונות אסטרטגיים בעלי ערך לישראל.

לסיכום, כפי שהומחש היטב בכנס השנתי וכפי שניכר במגמות המתפתחות במזרח התיכון, אין תוחלת עבור ישראל ב"לשבת על הגדר". בסופו של דבר הדינמיקה המתהווה מביאה לפתחה של ישראל לא רק איומים חדשים אלא גם הזדמנויות, לפעמים עת ובעונה אחת, והאתגר הוא למצוא את הכיוונים בהם היא מעצימה את ההזדמנויות ליצירת אופק אסטרטגי חיובי עבורה – ולא להסס לפעול. במובן זה היוזמה כבר אינה נתונה לבחירה, אלא מהווה הכרח בהיעדר ברירות אחרות.

יום ראשון, 17 בינואר, 2016
עמוס ידלין מראיין את ג'ון אלן
כחלק מערב הפתיחה של הכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי ראיין ראש המכון, אלוף (במיל.) עמוס ידלין, את גנרל ג'ון אלן, לשעבר ראש הקואליצייה הבינלאומית למאבק במדינה האסלאמית. מדבריו של אלן עולה כי הוא מסכים עם ההנחה שאנו לקראת גלובליזציה של תופעת המדינה האסלאמית והתפשטותה כחלק ממאבק עולמי. הוא מזהה 3 מעגלים למדינה האסלאמית: (1) הליבה, קרי מרכז הכובד שלה בעיראק ובסוריה; (2) השלוחות, קרי האגונים שמזדהים עמה ופרושים ברחבי העולם – ולאיאת (פרובינציות); (3) הרשת המחברת בין הליבה למרחב ומקשרת את הרעיונות למעשה תוך סחיפת המוני אנשים.
הקואליציה הבינלאומית שמה לה מלכתחילה את ליבת המדינה האסלאמית כמטרה, אלא שביוני 2014 אל-בגדאדי בצעד חכם טרף את הקלפים והכריז על הקמת הח'ליפות שהפכה את המדינה האסלאמית לישות עולמית. כעת נעשים מאמצים משולבים בכל הרמות על מנת להצליח במאבק, ואין אמת בטענה שהמדינה האסלאמית לא נמצאת בראש סדר העדיפויות – זה פשוט תהליך שלוקח זמן. כן יהיה נכון לכנס את כל מנהיגי העולם, להעריך מה נעשה עד עכשיו ולגבש תכנית פעולה עם כל המשאבים הנדרשים על מנת להצליח במאבק אפקטיבי נגד המדינה האסלאמית.
בהקשר זה, אין בשום שלב לנוח על זרי הדפנה ולחשוב שהמאבק הסתיים, אלא לבחון כל העת מה ניתן ודרוש לעשות כדי לבער את התופעה מהשורש. עיקרון חשוב בכל תרחיש הוא שילובם של הערבים בפתרון – זו בעיה שלהם בראש ובראשונה. ברמה הטקטית, קריטי להבין איך הרשת עובדת ואיך היא משרתת את צמיחת והתפשטות התופעה.
אשר למעורבות הרוסית בסוריה, למערב היו ציפיות בהתחלה שמהלך זה יסייע לשיתוף הפעולה נגד המדינה האסלאמית, להחלשת אסד ומציאת דרך ללכתו, ולמציאת פתרון מדיני מוסכם. אולם, זה לא קרה לאכזבת ארצות הברית ולמעשה זו הייתה שמחה אילו רוסיה הייתה מתמקדת בתקיפותיה יותר במדינה האסלאמית מאשר במורדים האחרים.
כך או אחרת, בהקשר הישראלי בשאלת מה יותר גרוע: המדינה האסלאמית או אסד? התשובה היא שיש ללכת על שניהם במקביל וזו אופציה ריאלית בשמה יש לפעול.

יום שני, 18 בינואר, 2016
רב אלוף גדי איזנקוט, ראש המטה הכללי של צה“ל
הגורמים המעצבים הראשיים שמשפיעים על מדינת ישראל:
1. הסביבה האסטרטגית משתנה בקצב גבוה, בשילוב של מספר תהליכים - הסכם הגרעין עם איראן כתפנית אסטרטגית מול האיום המרכזי מול צה"ל; התפרקות הסדר המדינתי שהוווה בהסכם סייקס-פיקו; היחלשות המדינות כמסגרת מסדרת; תופעת המדינה האסלאמית כמחולל מרכזי של התפתחויות במזרח התיכון; המאבק הסוני-שיעי; מעורבות המעצמות במזרח התיכון.
2. הסביבה הביטחונית – יותר מבעבר מלחמות מתחילות מאירועים טקטיים, בשל מרווח קטן בין טקטיקה ואסטרטגיה. בטווח הארוך הפעלת הכוח של צה"ל תהיה אל מול אתגרי העתיד. במבחן של יכולת הפעולה של צה"ל בטווח הארוך, האתגרים יהיו מורכבים יותר. ההסלמה ביהודה ושומרון משפיע מאוד על מדינת ישראל ועל צה"ל.
3. הסביבה החברתית-פנימית במדינת ישראל – מגמה שהחלה במחאה של 2011, ומבשרת שינוי בסדרי העדיפויות הפנימיים במדינה. האזרחים רוצים להשיג מקסימום תוצאות במינימום עלויות. השיח התקשורתי על עלויות הביטחון הוא יומיומי, ישנו רצון לקצר שירות. כל זה מצריך תכנית רב-שנתית (תר"ש). ארבע השנים האחרונות התאפיינו בתקציב ביטחון קופצני עם פערים גדולים בין התקציב המתוכנן לתקציב בפועל. זה פגע ביכולת של צה"ל לממש את ייעודו לצד איבוד אמונו של הציבור.
האיומים המרכזיים
1. החל מסוף 2005 האיום המרכזי על ישראל הוא איראן. הסכם הגרעין הוא תפנית אסטרטגית, שינוי בדרך בה איראן הולכת ושינוי בתפישה שלנו. יש איומים והזדמנויות הטמונים בכך, תפקיד הצבא במשוואה זו הוא איתור האיומים. בטווח זמן של חמש שנים יש הנחה שאיראן תעשה מאמץ לעשות את חלקה כדי להנות מההסכם, ובמקביל בטווח של 15 שנה איראן נמצאת גבוה בסדר העדיפויות הישראלי מתוך הנחה רווחת בצבא שעל אף התפנית האסטרטגית החזון הגרעיני שלה נשמר. המאמץ של איראן להגמוניה אזורית לא נפסק וממשיך להתרחב: דרך חזבאללה (האיום החמור ביותר על מדינת ישראל) שמונהג מטהראן, המשטר הסורי והצבא הסורי שמובלים ע"י איראן, יחד עם המיליציות השיעיות באזור. 130-140 איראנים שנהרגו עד כה בסוריה מעידים על גודל המעורבות האיראנית בנעשה שם כמי ששואפת לעצב את הסדר העתידי במדינה. גם בעזה ובקרב אזרחיה הערבים של ישראל איראן מנסה להשפיע, וניתן להניח שזה עניין של זמן עד שתקציבים יופנו למאבק בישראל דרך גורמים אלו. עם ביטול הסנקציות עליה וככל שהמצב הכלכלי ישתפר באיראן, כך יופנו משאבים גדולים יותר למטרות אלה.
2. עד לפני שנים בודדות האיום המרכזי בזירה הצפונית היה צבא סוריה, ואילו כיום אם נוסעים בקו הגבול ברמת הגולן רואים את שהדאא אל-ירמוכ בדרום, ג'בהת א-נוסרה בהמשך, מיליציות שיעיות, צבא סורי וחזבאללה. זהו מצב ייחודי. ב-2014 קרה דבר מדהים כאשר ארגון שכלל לא היה על סדר היום של צה"ל הופך לשחקן משמעותי ואיום – המדינה האסלאמית. צעירים מכל העולם לצד ערבים מהמזרח התיכון מצטרפים לשורות המדינה האסלאמית. אמנם זה לא כוח צבאי סדור, אך זו תופעה יותר מכל דבר אחר. בחודשיים האחרונים רואים שההצלחה בסוריה נעצרה והיא נסוגה. למרות מעורבות המעצמות צפוי עוד זמן רב על מנת להכריע את המדינה האסלאמית, אנו יודעים זאת מניסיוננו בהכרעת טרור באינתיפאדה השנייה, שדרשה זמן ותשומות רבות עד שהתממשה. ישראל צופה בדאגה לירדן, שבשל מיקומה וגבולה עם ישראל הינה יעד חשוב עבור המדינה האסלאמית. דווקא בסיני ישנה היתכנות להבסת המדינה האסלאמית (וילאית סיני) תוך שנה, הצבא המצרי בעל אחיזה ונוקט אמצעים שיאפשרו לו לעשות זאת. בסוריה ייקח עוד זמן רב להסדרה, כאשר גם אם המדינה האסלאמית תובס אין ערובה למציאת מתווה מוסכם על כל השחקנים שם. הלחימה צפויה להימשך שנים רבות, אין גורם שנראה כמי שיכול לשלוט לאורך זמן. בהקשר אחר, השפעת המדינה האסלאמית בישראל וביהודה ושומרון ועזה היא מדאיגה, ולראיה כל הפעולות בשנה האחרונה בעזה היו של גורמים המזוהים עם המדינה האסלאמית. ביהודה ושומרון עולה ההזדהות עם רעיונות המדינה האסלאמית – גם זה מקור לדאגה.
3. חזבאללה הוא האיום המרכזי על ישראל לאחר שהתחמש ובנה את עצמו ללחימה מולה על בסיס תשתית רחבה בדרום לבנון ויכולות גבוהות של ירי תמ"ס. המטרה העיקרית של נצראללה היא השגת הגמוניה שיעית בלבנון. חזבאללה נמצא בהתנסות בסוריה בשנתיים האחרונות, מפעיל מסגרות שלא הפעיל בעבר מבחינת היקף ומורכבות. זה גם מעורר מחלוקת פנימית בלבנון. הרתיעה של חזבאללה מהרס דרום לבנון היא משנה המשחק העיקרי מאז 2006, כאשר ישראל מצדה מצויה במצב שונה כיום לעומת העשור הקודם, עם שיפור משמעותי ביכולותיה – בעיקר המודיעיניות.
4. לאחר עשור שקט יחסי ביהודה ושומרון ושלושה סבבים בעזה, הזירה הפלסטינית היא המדאיגה ביותר עבור ישראל בטווח הקרוב. ההסלמה האחרונה מצריכה חשיבה מעמיקה, ויש לזכור כי נדרשת צניעות בהבנת זרמי עומק של עם אחר. בדרך כלל מתמקדים ביכולות ובכוונות, אך זרמי העומק מטרידים ביותר ואותם קשה להבין. פיגועי הדקירה לא צפויים מראש ומושפעים יותר מכל מרחשי הסביבה. לרשתות החברתיות תפקיד מרכזי בהקשר זה. בעזה המציאות מורכבת. צוק איתן נמשך 51 יום וגרם נזק לשני הצדדים, לפלסטינים יותר מאשר לישראל. מאז יש מאמץ של חמאס לשקם את היכולת (מנהרות, תמ"ס), ועובדה חשובה היא ש-2015 הייתה השנה השקטה ביותר בדרום מאז שנות השבעים. עם זאת, הנפיצות גדולה ויש מאמץ גדול מאוד של חמאס בסיוע איראני להיערך לסבב הבא – ולא לשיקום הרצועה.
לסיכום תמונת המודיעין, יש 4 מעגלי איום עיקריים על ישראל: בשנתיים הקרובות ימשיכו לגדול האיומים של (1) הגופים הלא-מדינתיים בכל הגזרות (חזבאללה, חמאס, המדינה האסלאמית), (2) והאיום הקיברנטי. שני איומים אחרים יפחתו בפרק זמן זה, (3) האיום קונבנציונלי על ישראל (4) והאיום הבלתי-קונבנציונלי בעקבות הסכם הגרעין והוצאת הנשק הכימי מסוריה.
תכנית הפעלת ובניין הכוח
לצה"ל יכולת גבוהה מאוד: עליונות אווירית, ימית, קיברנטית. עם זאת, יש בעייתיות בהשגת עליונות בממד היבשתי. קיים קושי לגבור על טרור מצד צבאות סדירים, ומושגי היסוד של צה"ל שעליהם התבססו במשך השנים מאותגרים במציאות הנוכחית. איך מרתיעים גורמי טרור מלפעול נגדנו? המודיעין חייב להיות ברמה גבוהה מאוד כדי שאירוע טקטי לא יהפוך לאסטרטגי. בנוסף עלה הצורך במרכיבי התגוננות אל מול האמצעים החדשים. נושא ההכרעה והניצחון אינו מתאים כיום, המשימה הפכה למורכבת מאוד בתנאים הקיימים. עם זאת ועל אף קשיי ההסתגלות התפישתיים, על הצבא בכל זאת למצוא את הדרך להעניק תחושת ביטחון.
אם לפני עשור פיגועים ביהודה ושומרון היו מסוכלים, כיום אין התרעה על פיגוע סכינאות – זה עניין של החלטה של שניות משליפת הסכין ועד הפיגוע. בלתי אפשרי לכסות כל גזרה, אך שוב - האתגר של צה"ל הוא גם במצב כזה לספק תחושת ביטחון. למרות גל הטרור, צה"ל מקפיד על מדיניות אזרחית מרחיבה והקפדה להפריד בין הטרור לבין מתן האפשרות לאזרחים להתפרנס ולחיות – אינטרס ישראלי מובהק שתורם להתמתנות. העבר מראה שלאורך השנים יש קורבנות לסכסוך הישראלי-פלסטיני והאתגר הוא לצמצם זאת ככל הניתן, תוך מתן חופש פעולה לדרג המדיני.
קלאוזביץ' דיבר על שני מצבים: מלחמה והתכוננות למלחמה. כיום זה לא המצב. המערכה בין המלחמות היא מצב בפני עצמו, שבתוכה יש סיכול ומאבק מתמיד תוך הימנעו מגלישה למלחמה. צה"ל צריך לבנות סדרי עדיפויות ולהיות מוכן בזמן קצר להתפרצויות אלימות, בלי התרעה כפי שהייתה מוכרת פעם.
תר"ש
התר"ש האחרון הייתה ב-2007 אחרי הטראומה של מלחמת לבנון השנייה. תר"ש גדעון יצאה לדרך ב-2016. הרעיון הוא הקטנת צה"ל וחיזוק מרכיבי הליבה שלו, תוך תיעדוף מרכיבים חיוניים. מספר החיילים קטן, כאשר המטרה להפוך לצבא מיומן יותר. ההתעצמות מתועלת לרכש יקר של יכולות, מכפילי כוח. חלק מכך הוא הקמת זרוע סייבר, ארגון מערך הלוגיסטיקה, הקמת מפקדת העומק, הסבת אוגדת 98 מאוגדת עומק לאוגדה סדירה, הקמת חטיבת קומנדו חדשה. צה"ל עובר לנגב, מהלך עתיר משאבים שכבר קורה כעת. יעד אחר הוא חיזוק צה"ל כצבא ממלכתי.
האתגרים המרכזיים בעתיד
לשמר הרתעה אזורית, להרתיע את המדינה האסלאמית, לשמור על השקט במדינת ישראל ככל האפשר. השקט בגבול הצפון אינו מובן מאליו, כך גם ההסכמים עם מצרים וירדן.
1. חיזוק היכולת הרב-ממדית ביבשה, באוויר ובים. הושקעו בכך משאבים רבים. יכולת הגנה אקטיבית נבנתה, היא ייחודית בעולם. כך גם בממד הקיברנטי והמודיעיני. ממד אחר הוא השילוביות עם המוסד ושב"כ, שהצלחתה קריטית אל מול האתגרים.
2. יצירת מענה מענה אפקטיבי לאתגרים ברצועת עזה.
3. שימור הביטחון ותחושת הביטחון ביהודה ושומרון מול גל ההסלמה. מצד אחד להילחם בטרור באמצעים יצירתיים וחדשים, ומצד שני לשמר תקווה עבור האוכלוסייה הפלסטינית.
4. שימור ההרתעה בזירה הצפונית מול כל השחקנים.
5. שימור ההסכמים והיחסים המיוחדים עם מצרים וירדן.
סיכום
אני מקווה ומאמין שצה"ל מתכונן לאיומים הנכונים אל מול המציאות. צה"ל צריך להיות צבא ממלכתי, צנוע, שזוכה באמון הציבור. צה"ל זוכה באופן מסורתי להיות בעל האמון הגבוה ביותר – זה לא מובן מאליו. אנו בתקופה של איומים והזדמנויות, בה יש לשמר את עליונותה של ישראל במרחב לצד מוכנות לאיומים. יש לבצע ניהול סיכונים מושכל. תר"ש גדעון הולכת בכיוון הזה.

האם צה“ל מתכונן לאתגרים הנכונים?
מנחה: תא“ל (במיל.) אודי דקל, מנהל המכון, המכון למחקרי ביטחון לאומי:

אלופה (במיל.) אורנה ברביבאי, לשעבר ראש אכ“א, צה“ל:
לגבי הסביבה הפנימית בישראל והשפעתה על צה"ל – מוטרדת מהפער ההולך ונפער בין תפישת האיום של הצבא לבין תפישת האיום של הציבור הישראלי. אם פעם הייתה הלימה, כיום נוצר פער גדול מאוד. אופי האיום השתנה, אופי הלחימה השתנה, החזית האזרחית הפכה מרכזית. חוסן לאומי הוא לא רק ביטחון, סדר היום הלאומי מחייב עשייה במספר זירות – אם הפער ימשיך לגדול באופי התפישה זה מדאיג.
מודל צבא העם הוא קריטי. אופי השירות, משך השירות וסוגיות נוספות הנובעות משיקולים אזרחיים עשויות לטשטש את מודל צבא העם וזה איום גדול אפילו יותר מהרבה איומים חיצוניים. צה"ל מעבר להיותו מנצח, הוא צבא של כולם שמקדם אינטרסים שונים של החברה בישראל ויש לשמר אותו ככזה.
לא נכון ליצור יחידות נבדלות לאוכלוסיות, הצבא הבין זאת לראיה סגירת הגדוד הדרוזי. אולם, לעתים לשלב זמן מוגבל בהתאם לצורך, אפשר לשמר הפרדה כמו במקרה של שילוב חרדים – גם אם זה גובה מחיר באופן נקודתי. עם שכל ישר של מפקדים אפשר לעשות זאת נכון.
אתוס הלחימה בשטח נשחק, לראייה הכנסת הסייבר לתר"ש למשל. האנשים ממשיכים להיות חשובים לצבא, אך אם פעם הייתה העדפה למערך הלוחם אז כיום מקום הטכנולוגיה והסייבר הפך משמעותי ושינה את האיזון. יש לכך השלכות חינוכיות, והאתגר הוא שמירה על המוטיבציה להתגייס לכל המערכים – קדמיים ועורפיים.
נדרש לשמר איכות אנושית בצה"ל הנשענת על לגיטימיות ציבורית לגייס את מיטב הנוער לשורותיו, כבסיס לטיפוח דור העתיד והבטחת צבא איכותי.
תא“ל (במיל.) אסף אוריון, חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי, לשעבר ראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון, צה“ל:
הרמטכ"ל תיאר אחיזה בשני דגלים: (1) ניצחון במלחמה אליה נערכים; (2) לא להגיע למלחמה. אולם, קיימת מבוכה מושגית על כל מה שאינו מלחמה. "שגרה, חירום ומלחמה", "מערכה בין מלחמות" הן דוגמאות לניסיונות חדשנות מושגית.
השינויים מסביב מעצבים הרבה יותר את המציאות מאשר דברים שצה"ל עושה, יש להתאים את התפישה למציאות הזו. הרמטכ"ל גורס שיש להימצא בלמידה מתמדת, והדבר צריך להתבטא בהכרת השכנים והאויבים: חזבאללה הוא לא סך משגריו. יש להכיר את הסביבה, את זרמי העומק. אין נכונות ישראלית ללמוד מחדש את הסביבה.
בנוגע למירוץ החימוש יש להסתכל על (1) ציר היכולת של מדינות עשירות מספיק שיכולות להרשות לעצמן התחמשות יקרה תוך שימור הכוח של ישראל, (2) על פיתוח טכנולוגי, (3) ועל התפתחויות מדיניות. אשר לתקרת הזכוכית במגעים עם מדינות ערב, ישראל היא נוחה כ"פילגש" אך לא כשותפה גלויה. בהקשר זה הצבא נהג בצורה סבירה מול משימותיו בעשור האחרון על רקע ההחלטה המדינית, מעבר לזה זו לא אחריותו.
תא“ל (במיל.) איתי ברון, לשעבר ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין, צה“ל:
צה"ל עדיין מתמודד עם האיומים הישנים, ובמקביל מנסה להכיר את האיומים החדשים. הגדרת דור האויבים הנוכחי היא עניין מורכב. זהו דור שהחל לצמוח בסוף שנות ה-70 - תחילת שנות ה-80. דברי הרמטכ"ל על חזבאללה כאיום מרכזי משקפים את התפישה אל מול דור אויבים זה שהתעצבה בעשורים האחרונים. דור האויבים הזה ניסה לשמור על שרידותו באמצעות היטמעות באוכלוסייה, ניסה והצליח להרתיע את ישראל, ויצר מאזן של התשה. אולם כיום, המזרח התיכון הישן כמו שהוא במפה כבר לא ישוב להיות כמו שהיה. יש להבין זאת בניסיון לפענח את דור האויבים הנוכחי. יתכן שהסכינאות, או יותר נכון פעולת היחידים, לצד פעולות קיברנטיות, הן השיטות של הדור שאנו רואים כיום.
במבחן התוצאה ישראל בכל העימותים האחרונים, למרות תחושת ההחמצה, שינתה את המציאות באופן יסודי. אולם נוצר פער בין דימוי המלחמה המסורתי, לבין מה שקורה היום. יש ציפייה לניצחון והכרעה שאין יכולת להשיג – גם כאשר מושג שקט כמו במלחמת לבנון השנייה וצוק איתן. מה שיש לשנות הוא הצבת יעדים מדיניים לפני הפעולה, ויצירת ציפיות ריאליות בקרב הציבור.
לישראל יש זהות אינטרסים עם שחקנים במרחב – אל מול הציר השיעי ואל מול הסלפיה-ג'האדיה. הדרג המדיני לא היה צריך אנשי מודיעין או תכנון אסטרטגי לזיהוי המצב הזה. הבעיה היא שיש תקרת זכוכית לשיתופי פעולה כאלה, והיא הסכסוך הישראלי-ערבי (ולא הישראלי-פלסטיני). בתפישות הבסיסיות של הציבורים במדינות הללו אין הבנה לשיתוף פעולה גלוי עם ישראל. בהמשך לכך, הגישה המדינית מאז פרוץ הטלטלה הערבית הייתה נכונה, לא הייתה תוחלת מעבר לניהול המשבר והימנעות מגלישת האלימות פנימה.
תא“ל (במיל.) יורם חמו, לשעבר מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית:
בתפישתנו את המלחמה אנחנו מאוד מושפעים מהסבבים בעזה, שלגופם שונים מהמלחמה בלבנון שהחלה את סדרת העימותים הנוכחית. יש פה שאלות פוליטיות המתקשרות ליעדי המלחמה, ומה בעצם רוצים להשיג. בהיבט האופרטיבי, ישנן השפעות אחרות ומגוונות. אנו שבויים שתפישה מסורתית של נעיצת הדגל ביעד הכבוש, אולם אנחנו כבר לא בעידן התעשייתי: המלחמות הן על אייקונים, אפילו כבר לא על נראטיב. המלחמות נסובות על דימויים, על הדרך והאופן בו מתנהלים – ולא על התוצאה. חוסר ההלימה נובע מהשתנות האיומים בסביבה.
במישור הצבאי אכן המצב של ישראל טוב, במישור המדיני הדיון הוא אחר. בהתאם, האיום המרכזי על צה"ל הוא חזבאללה, אולם מזווית מדינית הפלסטינים ואיראן באים קודם.
למה בונים כוח? עבור המלחמה זה ברור, אך גם כהשפעה על בניין הכוח של הצד השני. זה יותר חשוב מהעבר כי הפערים ביכולות בין ישראל ליריביה (חוץ מאיראן) הוא דרמטי. צריך לחשוב במונחים כאלה. היום כל האיומים נבדלים באופיים, יש הרבה שחקנים, הגיונות ושיטות פעולה שונות. צבא ביסודו, כל צבא, הוא ארגון שמרני ביסודו בכל הקשור לבניין כוח. יש לקדם חתרנות ממוסדת כד להביא רעיונות עדכניים לבניין הכוח הצה"לי. כמו כן שיח לאומי בנושא יכול להשפיע על מגמות שמכתיבות בניין כוח.

השגריר דניאל ב. שפירו, שגריר ארצות הברית בישראל
פיגועי הימים האחרונים מדגישים כי בין אם חוקי המשחק משתנים או לא, טרור נשאר גורם מרכזי ועלינו למצוא דרכים להתמודד מולו.
מדיניות ארצות הברית כלפי איראן
גם אם ישראל וארצות הברית חלוקות בדעותיהן לגבי הסכם הגרעין, המטרה שלהן זהה: מניעת השגת נשק גרעיני מאיראן. איראן ביצעה צעדים לפי מה שהוסכם, אשר מרחיקים אותה מפצצה. אמנם הופחתו הסנקציות, אך זהו מחיר המשא ומתן וארצות הברית שומרת על זכותה להשתמש בסנקציות נגד איראן בהתאם להפרות של זכויות אדם ותמיכה בטרור. המסגרת הגרעינית הזו נותנת לקהילה הבינלאומית כלים טובים יותר להתמודד עם מדיניותה של איראן במישורים אחרים. הנשיא אובמה מתחשב ברגישות הישראלית לנושא האיראני, אין בהסכם הגרעין משום פגיעה בעקרונות החשובים לישראל בראייה אמריקנית. אם איראן תנסה להפר את ההסכם – ארצות הברית תגיב. ישראל היא שותפה בתהליך אכיפת ההסכם ויש לשמור על שיתופה, כפי שאמר מזכיר המדינה קרי.

קשרי ארצות הברית-ישראל ב-2016
ההתפתחויות האחרונות יוצרות הזדמנות להעמקת שיתוף הפעולה כחלק מאכיפת הסכם הגרעין על איראן. התמיכה הכספית בביטחון ישראל מוכיחה את חשיבותה של ישראל בעיני הממשל והציבור האמריקני. ממשל אובמה מחויב לביטחונה של ישראל ושיתוף הפעולה יעמיק, כפי שקורה גם בזמנים אלו בהם יש חילוקי דעות מדיניים. הקשרים הביטחוניים מעולם לא היו טובים יותר – יגיד כל בכיר ישראלי.
הסוגיה הפלסטינית
האלימות הפלסטינית והקיפאון המדיני התבלטו בסוף 2015 והדגישו את הצורך בהתקדמות לכיוון פתרון שתי מדינות. לארצות הברית אחריות מיוחדת להפסקת האלימות וקידום פתרון. האחריות מוטלת גם על ישראל ומדיניות בנייתה בהתנחלויות. אנו שואלים שאלה פשוטה: מה האסטרטגיה של ישראל? התנחלויות אינן מצדיקות אלימות, אבל מה התכלית המדינית? איך ישראל מתכננת להיות מדינה יהודית ודמוקרטית? איך היא מתכננת לסייע לארצות הברית לעזור לה? אנו שואלים גם את הפלסטינים שאלות קשות על שימוש באלימות, על מדיניותם, על חלקם בקידום פתרון שתי המדינות. מצדנו, אנו פועלים בשוויוניות ומגנים באופן עקבי טרור, ופועלים למען סיום הסכסוך.
מדיניות ארצות הברית באזור ובעולם
אנו מבינים את הביקורת בישראל על מדיניות החוץ של ארצות הברית, אך אני מבטיח שמנהיגותה העולמית של ארצות הברית נשארה חזקה ויציבה. שום מדינה לא מעזה לתקוף אותה, צבא ארצות הברית פועל במדינות רבות וטביעת אצבע אמריקאית מורגשת בכל המזרח התיכון.
עם זאת, לצד הפעולה הצבאית, הנשיא אובמה מדגיש את חשיבות מגבלות הכוח ואת חשיבות הכשרת כוחות מקומיים במזרח התיכון למאבק על עתידם.
ארצות הברית מובילה בכל התחומים האזרחיים, הצבאיים, הכלכליים והחברתיים בעולם ומצעידה את התהליכים בממדים הללו במדיניותה הבינלאומית בראש העולם המערבי. בכלל זה גם המאבק בדה-לגיטימציה של ישראל והאנטישמיות.

הסדר העולמי המשתנה
מנחה: השגריר עודד ערן, חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי:
מר תיירי דה־מונבריאל, יו“ר הוועד המנהל, המכון הצרפתי ליחסים בינלאומיים:
מאוד קשה לחזות את מחירי הנפט, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תחזיות שגויות.
אשר לאיחוד האירופי: השחקנים המרכזיים בעולם הם עדיין מדינות, והן אינן כאוטיות. עיקרון חשוב הוא ניהול מדיניות מול מדינות, גם אם איננו אוהבים אותן. מדינה היא עדיין השחקן המוביל. מכאן, האיחוד האירופי שאינו מדינה לא נועד לכך אלא זו מעין מעבדה ניסיונית על-מדינתית. קריסת ברית המועצות הביאה אתגר ענק של שילוב מדינות הגוש המזרחי, וכעת יש אתגרים נוספים עמם יש להתמודד. אם האיחוד יקרוס זו תהיה טרגדיה עולמית, לכן יש לתת לו זמן לתקן את ליקוייו.
יש סימן שאלה גדול לגבי יעדיו של ארדואן וכיצד ינהג אל מול האיחוד האירופי. כך או אחרת, איראן, טורקיה ומצרים הן המדינות היחידות בעלות היסטוריה מעבר למאה ה-20 באזור ולכן בהן נעוץ כל פתרון עתידי.
גנרל ויאצ‘יסלאב טרובניקוב, דירקטור, IMEMO, האקדמיה הרוסית למדעים, לשעבר ראש שירות המודיעין הרוסי:
ביחסים בינלאומיים דרוש שניים לטנגו, וכך הדבר גם באוקראינה. האחריות למתרחש אינה מוטלת רק על רוסיה אלא גם על האוקראינים. אוקראינה על ספה של תקופה קשה, ואני מקווה שגורל הסכסוך מולה לא יהיה כמו אחרים על אדמת ברית המועצות לשעבר (נגורני-קרבאך למשל). גם כלכלת רוסיה נפגעה כתוצאה מהמשבר, יש לזכור, כתוצאה מהסנקציות. שני הצדדים נפגעו – גם רוסיה וגם אירופה. עם זאת, האיחוד האירופי צפוי לשנות מדיניותו בהמשך השנה ולהקל את הסנקציות על רוסיה בלית ברירה.
מר שיבשנקאר מנון, יו“ר הוועדה המייעצת, המכון למחקרי סין, ניו דלהי:
כל צעדיה של סין, יאמרו הסינים, הוא עבור רווחה כלכלית ושיפור מציאות. אולם, המדיניות באירואסיה בשילוב עם רוסיה גולשת לתחומים רבים. הבעיה אינה נעוצה בסין, הבעיה המעצמתית היא שאין היום שום מקום בו כל המדינות יושבות ומתכננות מדיניות נגד האיומים הרלבנטיים – המדינה האסלאמית למשל.
הודו מאוד מודאגת מתופעת המדינה האסלאמית והג'האד בכלל. הרבה מהנפט בהודו מגיע מהמזרח התיכון וזו סכנה ממשית. בנוסף הטרור מתדפק על דלתות הודו מכיוון אפגניסטן ופקיסטן. עד כה האופי הפלורליסטי של החברה ההודית מכיל את האיום, תוך גילוי אחריות של האוכלוסייה המוסלמית. ישראל היא גורם חשוב לשיתוף פעולה בהקשר זה.
גנרל (בדימוס) דיוויד פטריאוס, יו“ר המכון העולמי, KKR, לשעבר ראש ה-CIA:
מדיניות הממשל הנוכחי האמריקני השתנתה. תחילה הציר היה אסיה במקביל לנסיגה מהמזרח התיכון. ראינו את הקו האדום בסוריה שלא התייחסו אליו כך, ראינו את הפסיביות האזורית ואת הלך הרוח לפיו אין יותר הצדקה להסתבכויות כמו אפגניסטן ועיראק. אולם כעת המדיניות שונה, המעורבות האמריקנית במזרח התיכון שוב גדולה – מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. מה שראינו היה ניסיון להקטנת המעורבות, אך המציאות הביאה לשינוי וחזרה למעורבות מלאה. בראייה עתידית, לא הולך להיות רעיון מסדר דוגמת סייקס-פיקו כיום, הפתרונות יהיו עבור כל מדינה בנפרד. דין עיראק אינו דינה של סוריה.
לגבי מחיר הנפט, הנושא כבר מחוץ לשליטתה של ערב הסעודית כפי שהיה עשרות שנים – השוק היום גדול יותר ויש שחקנים חדשים שנכנסו לזירה ואינם נשמעים לתכתיבים ממשלתיים.
במשבר באוקראינה ארצות הברית רוצה לראות אוקראינה עצמאית שמתגברת על הקושי, ואינה קופאת על שמריה. במקביל יש להבין את הדאגות הרוסיות לגבי אוקראינה, שהייתה לא רק חלק מברית המועצות אלא חלק מרוסיה עצמה.
השגריר פרופ‘ איתמר רבינוביץ‘, נשיא, Israel Institute, (וושינגטון ותל אביב)
מבחינת ישראל יש הזדמנות לקפיצת מדרגה עם מדינות המפרץ הנעוצה במדיניות הישראלית. פלסטין הייתה מרכיב חשוב בעולם הערבי, ולסכסוך היה מקום חשוב בקשרים הערבים עם ישראל. עובדה זו השתנתה בשנים האחרונות, בגלל האיומים מאיראן, מהמדינה האסלאמית וסכנת הפלת המשטרים. כל אלה שמו בצד את השאלה הפלסטינית. אם אתה מדינאי מהמפרץ כיום, אתה אומר: אם הפלסטינים מכירים בישראל, למה שאני לא אעשה זאת? היו כבר קשרים בעבר באופן לא רשמי. זה תקף כיום, אבל לא ניתן להשיג קשרים הדוקים יותר במצב הנוכחי בין ישראל והפלסטינים. העולם הערבי מצפה לצעדים ישראלים אמיצים, ובהתעלמותנו מכך אנו מפספסים את ההזדמנות.
יש גורמים בישראל שמדברים על חלופות לארצות הברית כמעצמה התומכת בישראל, שמותיהן של הודו, סין ורוסיה עולים כל העת. אבל, בשורה התחתונה, בנושאים הקריטיים, אין תחליף לארצות הברית עבור ישראל. על מדיניות החוץ להיות עשירה ויש לפתח קשרים באסיה ובאמריקה הלטינית, אך יש לזכור שהברית החשובה ביותר היא עם ארצות הברית.

הציבור בישראל וביטחון לאומי, תוצאות סקרי דעת קהל
ד“ר ציפי ישראלי, עמיתת מחקר, המכון למחקרי ביטחון לאומי
מדד הביטחון הלאומי 2015-2016 סקר דעת קהל
חוקרים שונים מתארים את דעת הקהל במדינות דמוקרטיות כמעין משחק פינג פונג/ משחק מסירות בין השחקנים השונים במגרש הפוליטי.  מעין רב-שיח בין הממסד/מקבלי ההחלטות, התקשורת והציבור.  האם לדעת הקהל חשיבות בקביעת החלטות בסוגיות של ביטחון לאומי? גם אם לא נקבל את התפיסה שדעת הקהל משפיעה בצורה ישירה על קבלת ההחלטות או משפיעה באופן ישיר על סדר היום המדיני-ביטחוני, הרי שהיא כן עשויה להכתיב את הלך הרוח.
המכון מבצע מעקב שוטף כדי לזהות מגמות בדעת הקהל בישראל החל משנת 1984, מעל 30 שנה. המחקר שלנו ייחודי מכמה סיבות: ראשית, הוא מתבצע לאורך שנים –  יש לנו מאגר מידע מיוחד במינו. חלק נכבד מהשאלות חוזרות על עצמן במשך שנים, מה שמאפשר לנו  לבחון לעומק סוגיות רחבות לאורך זמן ולהצביע על תהליכים. הפעם השאלון שלנו כלל כ – 65 שאלות. שנית – הראיונות נערכים בבתיהם של המשיבים, פנים מול פנים, וההיענות גבוהה - בוודאי ביחס לסקרים טלפוניים ואינטרנטיים. שלישית – המחקר מתבסס על מדגם רחב ומייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל, ומשקף התפלגות מייצגת - מגדרית, גילאית, השכלתית ועוד.
המחקר שלנו השנה מיוחד משתי סיבות: הראשונה היא עיתוי עריכת הסקר -  הראיונות התבצעו במהלך דצמבר 2015  - תקופה מטלטלת מבחינת אירועים ביטחוניים; השנייה היא שהמחקר הפעם התבצע גם בקרב אזרחיה הערבים של ישראל.
ממצאים
1. תפיסת האיום
האיום הביטחוני שנתפס כחמור והמרכזי ביותר בעיני הציבור מגיע מהזירה הפלסטינית.  הסכסוך ישראלי-פלסטיני  - אם אנחנו מחברים את ה 30 אחוזים לחרמות BDS  - שהרי זה קשור באופן ישיר לסכסוך  - אנחנו מקבלים 42 אחוזים – האיום הבולט ביותר.  יש עליה גדולה ביחס לשנה שעברה, אז הנושא היה רדום. אגב, לפני כשנה מעטים דירגו את האפשרות שאינתיפאדה נוספת תפרוץ כנושא מדאיג במיוחד. סביר להניח שיש קשר לאירועים בעת האחרונה, הציבור הישראלי מבין שזו סוגיה מרכזית.
לגבי איראן , איום הגרעין עמד במרכז השיח הביטחוני בישראל ב-2015 ובמיוחד בחודש יולי, כאשר נחתם ההסכם בין איראן למעצמות., אולם במחקר שלנו הנושא האיראני פחות מטריד את הציבור מהסכסוך והוא נשאר די זהה לשנה שעברה – כ-20 אחוזים.  לשם השוואה, ב-2012 הציבור ראה באיראן את האיום החמור ביותר שניצב בפני המדינה.
האיום הנשקף מחמאס וחיזבאללה ירד משמעותית ביחס לשנה שעברה – מ-32 אחוזים ל-22. לגבי המדינה האסלאמית – המחקר שלנו התבצע אחרי הפיגועים בפריז  בנובמבר. נראה כי המדינה האסלאמית לא השתרשה כאיום מרכזי (14 אחוזים), בדומה לתפישה שמוצגת על ידי מערכת הביטחון. לעומת זאת, אצל האוכלוסייה הערבית שיעור המאוימים כפול  (30 אחוזים).
2. היכולת של ישראל להתמודד בהצלחה עם איומים שונים
עם מה ישראל יכולה להתמודד? הכל! (כך מ2004 ואילך) ברמות שונות, למעט נשק לא קונבנציונלי, שמטריד את הציבור מאז ומעולם.
חשוב להדגיש את צמצום תמיכת ארצות הברית – רק 47 אחוזים סבורים שישראל תוכל להתמודד עם צמצום התמיכה. זה מוכיח מה שראינו בהרבה מחקרים אצלנו וגם אצל אחרים – הציבור הישראלי מודע לחיוניות של הקשר בינינו לבין ארצות הברית.
3. הסכסוך הישראלי-פלסטיני
לאורך שנים הציבור תומך באופן עקבי למדי בניהול משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. הוא גם מאמין שהמשך הקיפאון המדיני מזיק לביטחון ישראל. כולל בתקופות של הסלמה . מצד שני, כאשר שואלים האם ניתן להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים בעתיד הקרוב 76 אחוזים לא סבורים שניתן להגיע. כנראה שיש קשר ישיר בין תקופות של פסימיות לעובדה שבאותו זמן  כמעט לא נראתה התקדמות לעבר פתרון הסכסוך.
הממצא המעניין בהקשר זה מופיע כשמוסיפים את אפשרות ההכרה במדינת לאום. אם הפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – התמיכה עולה ל50%.  יש פה עלייה ביחס לשנים קודמות. בין אם נשמעות טענות שזה למטרות פוליטיות ובין אם לאו – הרי שהציבור הישראלי הפנים את המסרים ורואה בהכרה במדינת לאום נקודת מפתח באפשרות להגעה להסכם.
4. "שתי מדינות לשני עמים"
אם מתבוננים בפרספקטיבה של זמן  -  התמיכה הציבורית בפתרון "שתי מדינות" הייתה גבוהה ויציבה בשנים 2013-2003, כולל בעתות משבר וללא תלות בממשלה - תמיכה של קרוב ל-70 אחוזים. בשנה האחרונה אמנם ניכרה ירידה, גם בסקרים של מכונים אחרים - אולם מדובר עדיין בתמיכה גבוהה - למרות הקיפאון המדיני.
למרות הקיטוב הגובר כמעט בכל תחום בזירה הפנימית, ובהיות המדינה מובלת על ידי ממשלת ימין מובהקת, ולמרות ההידרדרות הביטחונית -  הניסוח "שתי מדינות", השתרש בציבוריות הישראלית לאורך שנים.
5. משאל עם
חשוב להסתכל על הפרטים הקטנים. כאשר הצגנו את הנגזרות המעשיות של אמירה זו עלתה תמונה מורכבת יותר. כלומר אם אנחנו משלבים משאל עם על גבי השאלה הקודמת התמיכה יורדת אצל היהודים ל-49 אחוזים ואצל הערבים ל-81 אחוזים. נכון אמנם שכאשר מציינים פרמטרים מוגדרים יורדת התמיכה, אבל עדיין יש תמיכה נרחבת - מבחינה זו אין כל חדש תחת השמש. הממצא הזה די יציב כבר שנים - בין אם בשגרה ובין אם במשבר. כלומר, הציבור בישראל, עדיין רוצה בהיפרדות מהפלסטינים בצורה זו אחרת.
6. פינוי יישובים במסגרת הסדר קבע
הרצון להיפרדות בא לידי ביטוי גם בהתייחסות לפינוי יישובים. למעשה, לב המחלוקת הוא סוגיית ההתנחלויות הישראליות בשטחים. דעת הקהל נחשבת מורכבת בסוגיה של ויתור על שטחים. הציבור חש כלפיה חשש ומתח רב. אבל, מצד שני הציבור מודע לכך שלא ניתן להגיע לפתרון כלשהו  ללא סוג של ויתור על שטח. 65 אחוזים מהיהודים מוכנים לפנות הציבור היהודי מבחין בין גושי ההתנחלויות הגדולים לבין התנחלויות קטנות ומבודדות: קונצנזוס ביחס להשארת גושי ההתיישבות לצד נכונות לגבי פינוי היישובים המבודדים.
7. פינוי יישובים בלי הסדר קבע
בעבר הייתה התנגדות גדולה לחד צדדיות, בעיקר אחרי ההתנתקות. כנראה שהיום השילוב של "אין משא ומתן" עם הטרור הביאו לכך שמהלכים חד צדדיים לא נפסלים על הסף.
8. פינוי אזורים ספציפיים
ניתן לראות בבירור שיש טווח של גישות כלפי אזורים שונים. הגישות השונות משקפות את הקשר האמוציונאלי ו/או רציונאלי השונה שישראלים חשים לכל אזור – משמעות דתית, היסטורית, ביטחונית כלפי אזורים מסוימים - "אין דין חברון כדין יצהר", בניגוד לאמירה של שרון מ-2003: "דין נצרים כדין תל אביב"... ניתן לראות שהאזורים שלא בא בחשבון להחזיר הם גוש עציון, מערב השומרון ובקעת הירדן – ממוצע של 80 אחוזים מתנגדים - אין שינוי משמעותי ביחס לעבר. לעומת זאת הרוב תומכים (63 אחוזים) בהחזרת ההתנחלויות המבודדות – עלייה קלה ביחס לעבר.
9. ירושלים
ההסלמה העלתה את סוגיית ירושלים לסדר היום הציבורי באופן ניכר. למרות שמאז ומתמיד הייתה ירושלים בלב הסכסוך היא לא הטרידה כמעט את הציבור הישראלי, כך גם במרבית חודשי 2015. יש לזכור כי נושא זה לא הופיע במרכז סדר היום התקשורתי, ולכן סביר להניח שהציבור הישראלי לא היה מודע לסוגיית הר הבית ולמתרחש בשכונות הערביות במזרח-ירושלים.
הסיסמה "ירושלים המאוחדת" התקבעה במשך שנים בשיח הישראלי.  ממחקרים בסוף 2014 עלה שחלק גדול מהציבור התנגד להעברת השכונות הערביות במזרח-ירושלים לפלסטינים, גם במסגרת חוזה שלום קבע עימם (56 אחוזים נגד, 38 אחוזים בעד). הממצא הבולט בסקר הוא שמיעוט בציבור בעד השארת המצב הקיים כמו שהוא (22 אחוזים).  כל היתר בעד שינוי הכרוך בוויתור מסוים, 44 אחוזים מחפשים רעיונות חדשים - חלק רוצים שינוי של ממש.
עמדת הציבור היהודי בנושאים הקשורים לירושלים מושפעת מההתרחשויות האלימות בעיר. הציבור מבין שיש בעיה בירושלים, וניתן לומר בזהירות המתבקשת כי לפחות בהיבט זה מסתמן שינוי מסוים - ירושלים כבר לא נתפסת כמאוחדת. במובנים רבים ממצאים אלה מתכתבים עם רעיון "שתי מדינות לשני עמים", במובן של הפרדה מהפלסטינים. תוצאות אלה משאירות כר נרחב ליצירתיות מנהיגותית בכל הקשור לירושלים.
10. סוגיית הר הבית
27 אחוזים בלבד בעד לאפשר ליהודים לעלות ולהתפלל בהר הבית באופן חופשי, כל היתר – לא תומכים.
11. הסיבה העיקרית להתפרצות גל האלימות הנוכחי
הציבור נוטה לפרש את הטרור בחודשים האחרונים ככזה שנובע מהסתה מתמשכת ומחוסר נכונות להשלים עם מדינת לאום יהודית. המסר הממסדי חלחל לציבור, ממשלת ישראל (וחלק מאמצעי התקשורת) הצליחו להטמיע את התפיסה שהסתה היא הגורם העיקרי לאלימות.
12. כיצד נתפסים אזרחי ישראל הערבים?
רק 20 אחוזים רואים את הערבים כשווים. למעשה זו גם המדיניות של מדינת ישראל. יהיו שיגידו שמדובר בתפיסה אנושית -הם "לא משלנו".
13. היחס לאזרחי ישראל הערבים
השינוי לרעה גדול,  למשל  ב-2012  התפיסה הייתה יותר אמביוולנטית: מעל שני שלישים מהאוכלוסייה תמכו בזכויות שוות לערבים. החשדנות כלפי הערבים מתחזקת בכל אירוע ביטחוני משמעותי. אירועים כאלה תמיד מזעזעים את האיזון החברתי השברירי ומעמיקים את הקרע. תופעה כזו התרחשה במהלך האינתיפאדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה.
סיכום
מצד אחד ראינו שהישראלים טרודים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, וסבורים שקיים סיכוי נמוך מאד להגיע להסכם שלום. מצד שני, ראינו שהם עדיין מאמינים בפתרון מדיני, מוכנים להחזיר חלק מהיישובים ופתוחים להצעות חדשות בעניין ירושלים.
מצד אחד אנחנו רואים יציבות ועקביות בדעת הקהל הישראלית לאורך שנים, כולל בתקופה של הסלמה. מצד שני אנחנו רואים שדעת הקהל איננה סטטית. היא מאופיינית בתנודתיות כתוצאה מאירועים בשטח. תקופה קצרה של טרור שינתה את האווירה ועמדות הציבור, ונראה כי חלק מנושאי הליבה מאתגרים את הסטטוס קוו המדיני לאור המצב.
למדנו בעבר שדעת הקהל ניתנת לשינוי ולעיצוב (דוגמת ההתנתקות) ולכן מדיניות ברורה, מגובשת ונחושה של מקבלי ההחלטות כולל רעיונות חדשים ואלטרנטיביים לפתרונות  -  עשויה לסחוף אחריה את דעת קהל, בייחוד אם העניין יוצג בצורה משכנעת. למנהיגות הישראלית בעת הנוכחית יש מנדט ציבורי לאיזשהו תהליך מדיני.

הסופר מר דויד גרוסמן משוחח עם ד“ר יהודה בן מאיר, חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי
בן מאיר: האם בסופו של דבר אתה חש בממד האישי והמוסרי שיש שחיקה בחברה הישראלית ובחוסנה?
גרוסמן: אם היו נערכות בחירות והיה מועמד שמציע את המצב הקיים על כל מגרעותיו, האם מישהו היה מעלה על דעתו להצביע עבורו? מסתבר שכן. נשאל השאלה מדוע זה כך? בסקר של המכון ראינו ממצאים דרמטיים ונכונות ציבורית לקחת סיכונים עבור עתיד טוב יותר, אבל אנו לא רואים זאת ברמת ההנהגה.
באשר לשאלה הייתי בוחר שתי מילים. הראשונה היא בית. האם אנו מרגישים בבית? יהודים וערבים כאחד. בית זה הדבר הבסיסי ביותר שהקולקטיב והפרט זקוקים לו. העם היהודי אף פעם לא הרגיש בבית בשום מקום בעולם. תמיד הייתה תחושה של ארעיות. הדבר הגדול שבישראל ובציונות היה לדאוג לבית למדינת ישראל. האם אנו מרגישים בבית כיום? לא. יש סממנים, טקסים, מאפיינים, אך זו אינה תחושה של בית של עם החי בארצו בביטחון עצמי מתוך תחושת שייכות ובראייה לדורות. לא הגענו לכך בין היתר כי יש פה עם אחר שאין לו בית. לפלסטינים יש דרישות, חלקן צודקות וחלקן לא, אך מגיע להם בית. כרגע לנו יש מבצר ולהם אין בית.
המילה השנייה שמשפיעה על החברה שלנו היא קורבן. הקורבן שאנחנו, האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו כקורבן. זה נכון מבחינה היסטורית, אבל ישראל הוקמה כדי שבסופו של דבר נפסיק להיות קורבנות של אחרים. היום אנחנו המדינה החזקה באזור, בעלת צבא חזק ותמיכה של מעצמה – ועדיין אנו מתנהגים כקורבן. זה מצב נפשי איום ונורא, מצמצם ומנוון. זה מסיר אחריות נפשית ומוסרית על מעשינו. השקפה זו מאפיינת בראש ובראשונה את מפלגת השלטון ואת ראש הממשלה, ביכולתו המאגית לבחוש את הסכנות הנוכחיות עם טראומות העבר. החברה נותרת חסרת אונים מול המניפולציה הזאת, משותקת ובניגוד לנתונים המדהימים שהוצגו בסקר אנחנו לא עושים דבר.
בן מאיר: למה כתבת את שירת הסטיקר? והאם היית כותב היום את אותו השיר?
גרוסמן: הרעיון צץ אחרי רצח רבין. נסעתי ברכבי והדרך לביתי במבשרת ציון הייתה חסומה. בצד הדרך היה רכב של איש ימין שהיה מכוסה בסטיקרים רבים. הוא גרד רבים מהסטיקרים בשל הרצח וזה גרם לי להבין שבסוף כל שורה וסטיקר עומד איש עם אקדח. התחלתי לאסוף סטיקרים, עד שבשלב מסוים הייתה מולי קפסולה של הישראליות. חשבתי שצריך להלחין את השיר, ומיד חשבתי על סגנון הראפ ועל הדג נחש. תוך כדי ההאזנה לשיר חשבתי שהיום אין סטיקרים יותר. זה מעניין, אולי בגלל שהפוליטיקאים הם אלה שצועקים את הסטיקרים. הדיון הציבורי לא מורכב מטיעונים, אלא מהחלפת נאצות ועלבונות – טוקבקיזציה של הפוליטיקה.
בן מאיר: הסטטוס-קוו מול הפלסטינים בסופו של יום מחזיק, האם יש מה לעשות?
גרוסמן: זוהי אשליה, אין סטטוס-קוו. כל עוד יש עוול ודיכוי אין סטטוס-קוו. מה שקורה הוא שנוצר פער בין האזרח שמרגיש שמשהו לא נכון או לא תקין, לבין המצב. כמה שמדחיקים את הכיבוש, הוא מבעבע. אין ריק, לתוכו זורמים כוחות קיצוניים ונחושים שחוטפים לנו את החיים ואת העתיד. גם בחברה הישראלית אין סטטוס-קוו, היא הופכת אכזרית יותר. זה טבעי לאחר מצב של כיבוש עם אחר כמעט 50 שנה. המחשבה שניתן להמשיך במצב הזה, שיש בני אדם ששווים פחות, זהו היסוד לכרסום הדמוקרטיה. מתנהלת מערכת מוסריות כפולה של המעשים שלנו – כלפינו וכלפי הפלסטינים. היחס לאחר בחברה הוא קשה – גסות, חשדנות, אלימות. הדבר נכון גם לגבי ניצולי שואה, עובדים זרים ועוד אוכלוסיות מוחלשות.
בן מאיר: מה יש לסופר ולספרות לתרום לחברה הישראלית, מה הייחודיות?
גרוסמן: סופרים אינם יודעים יותר מאף אדם אחר שחי כאן. יש דבר אחד בולט (מלבד רגישות לשפה שמאפשרת ניקוי מניפולציות וכיבוס מושגי שהפוליטיקאים משתמשים בהם), והוא יצירת מספר נקודות מבט שונות על כל סיטואציה. עצתי למנהיג היא לחוות את הכיבוש מהצד הפלסטיני, להזדהות, על מנת לנסות להבין אותו מנקודת מבטו. צריך לפרז את עצמנו מהפחד מהאחר ולנסות להבין מה המאוויים שלהם, מה החולשות שלהם, מה הרגישויות שלהם. בהסלמה האחרונה נוצרה תחושה כאילו זו גחמה פלסטינית רגעית שלא נשענת על דבר, כאילו אין עבר ורקע.
אני בתחושה שקורה משהו רע לישראליות שלנו. אם היה בנו משהו פתוח לדיאלוג ואמיץ, הייאוש הולך וגובר על כך והישראליות נופלת קורבן ליהדות. אנו נדחקים לקרן זווית באופי הלאומי שלנו וזהו מקום מסוכן. במקום הזה אנו נהיים אגרסיביים, חשדנים, פונדמנטליסטיים. אנו מכירים טוב את המקום הזה, התנסינו בו – קל לנו ללכת אליו. לכן חשוב לנו לא להגיע לשם, והשלום יאפשר זאת. כך נוכל להיות בעולם באופן אחר, לא לחיות בפחד, להיות בני העם היהודי שקיבלו את מדינתם ויודעים לחיות את חייהם בשוויון עם שכניהם.

כבוד נשיא המדינה מר ראובן (רובי) ריבלין
מתוך כל האיומים שלפתחינו, אני רוצה להתמקד באיום הסלפי-ג'האדי המאיים על ישראל. הכוונה לא רק זה שעל הגבולות, אלא זה שבתוך גבולות ישראל ובקרב ערבים אזרחי ישראל. מי שמכיר את החברה הערבית בישראל יודע שיש הקצנה דתית בחלקים מסוימים ממנה. הישראלים לא מבינים את עוצמת הסחף בקרב הצעירים שעוזבים את בית הספר ובוחרים באופן בלתי נמנע במדינה האסלאמית. זו אינה תופעה ייחודית לישראל, אין קשר ישיר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. גם אין מקום ספציפי בו ניתן למקם את האויב – האסלאם הרדיקלי רוכש לו עוד ועוד תומכים. הרעיונות של המדינה האסלאמית מוצאים קרקע פורייה בקרב פליטים, צעירים, אוכלוסיות מגוונות. זהו לא רעיון לאומי, אלא דתי. הח'ליפות הכלל-אסלאמית חותרת תחת הרעיון הלאומי. המדינה האסלאמית מציע חזון גלובלי – זהות דתית שאינה נתונה למגבלות אתניות או גאוגרפיות. הרוע של המדינה האסלאמית הוא אלטרואיסטי, כפי שמכנה זאת הרב יהונתן זקס. זהו רוע קדוש, למען מטרה מקודשת. הוא לועג לפחד ולמוות. הנכונות להרוג היא מבחן האמת של התנועה. עידוד המדינה האסלאמית להריגת אחרים משמש בסיס לאידאולוגיה, הרי אף אחד לא מוכן למות בשביל מטרה שהיא פחות מנעלה. המדינה האסלאמית ניזון ומתגאה בפורנוגרפיה של המוות.
בסוף סקירה כזו באה לרוב הטלת אשמה על ההנהגה הערבית. יש בכך אמת, הנעוצה בפחדנות של מנהיגי הציבור הערבי. אולם, אנו גם צריכים להסתכל על עצמנו ואסור לנו להפקיר את הציבור הערבי להתמודד עם האיום הזה בעצמו. המדינה האסלאמית וגורמים אחרים ניזונים מהוואקום שקיים בתחומים רבים. ככל שהמדינה תתרחק מלקיחת אחריות, הסלפים-ג'האדים ימהרו למלא את החלל כהוכחה נוספת לכישלונה של מדינת הלאום.
מורה ערבי אמר לי: מה יש לילד הערבי? לאן יש לו לשאוף? אני רוצה לתת לו חלום, כמו שלילד היהודי יש חלום להיות חייל. אם אני רואה ילד שנמשך למדינה האסלאמית אני מנסה לתת לו חלום אחר, אבל קשה לעשות את זה לבד. הנוער הערבי מחפש משמעות וזהות, מה ניתן להעניק לו?
אנו נמצאים בנקודת זמן אסטרטגית. כששמתי את השותפות עם החברה הערבית כמוטיב מוביל עשיתי זאת מתוך אמונה שיהיה טוב יותר לפני שיהיה רע יותר. המתח בין הציבור היהודי לערבי לא צפוי להתפוגג, אך מדינת ישראל אינה רואה בחברה הערבית כמי שנגועה בפונדמנטליזם האסלאמי. בעת הזאת החברה הערבית רוצה לראות את המדינה לוקחת אחריות עליה, לא בפטרונות אלא מתוך דאגה כנה. אם המדינה האסלאמית צומחת בוואקום, מדינת ישראל צריכה להציב אלטרנטיבה. בלי לפחד מזהות פלשתינאית-ישראלית. צריך למלא את הוואקום ולממש את הריבונות הישראלית – כולל תקציבים ומשאבים נוספים. עלינו להעניק לאוכלוסייה הערבית אמונה.
כמובן שאין די בצעדים אלו כדי להביס את המדינה האסלאמית בישראל, על כוחות הביטחון להמשיך לפעול ונהוג ביד קשה, אולם אסור להזניח את הצעדים האחרים הדרושים במישור האזרחי. הכוחות החיוביים בציבור הערבי חייבים לזכות לגיבוי ולהרגיש תחושת ביטחון – גם כי זו זכותם וגם כי כך יוכלו להתמודד יותר טוב מול האיום הסלפי-ג'האדי.
החלטת הממשלה להעברת תקציבית לציבור הערבי חשובה, ומהווה צעד משמעותי. אמנם אין זה מספיק לכסות על הפערים שנובעים מקיפוח של שנים, אך זהו צעד נכון. נשאת מלחם בא לתל אביב כדי לרצוח יהודים, אך רצח גם ערבי. זה מוכיח לנו שוב שכולנו כאן יחד. את האלימות והבערות נוכל לנצח רק יחד.

הערכה אסטרטגית לישראל 2016
מר עמוס הראל, פרשן צבאי, עיתון הארץ משוחח עם אלוף (במיל.) עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי
החדשות הטובות הן שאין איום קיומי על ישראל. אפשר לנשום לרווחה עם הסכם הגרעין האיראני, אך לא לזמן רב. יש לוודא שבטווח הרחוק הם לא מגיעים ליכולת גרעינית, מה שההסכם לא מבטיח. בכל הקשור להסרת הסנקציות גם כן המצב לא חמור נכון לעכשיו, כי ייקח זמן לאיראן להרחיב יכולותיה.
ישראל לעולם צריכה בעלת ברית שהיא מעצמה. כל מי שחושב על פנייה לאסיה, אין לא הייתה ולא תהיה אלטרנטיבה. גם אם יש מחלוקות, כמו הסכם הגרעין שאינו מושלם, עלינו להתכונן לעתיד. העתיד יכול להתפתח בשלושה תרחישים: הנורבגי – איראן מוותרת על האופציה הגרעינית בעוד 15 שנה; הצפון קוריאני – איראן תנטוש את ההסכם ותלך לפצצה (פריצה/התגנבות); האיראני – המתנה בסבלנות אסטרטגית לתום ההסכם. אסור להגיע לשני התרחישים האחרונים, ואם הייתי ראש ממשלת ישראל הייתי מציג זאת לאובמה. עלינו לדבר יחד עם ארצות הברית על הסכם מקביל הצופה פני עתיד. על איראן להישאר בראש הצי"ח פן תפר את ההסכם. בהמשך לכך יש להגדיר מהן בדיוק אותן הפרות, וכיצד משיבים את הסנקציות במידה ונדרש. יש להעניק אמינות לאופציה הצבאית.
בנוגע למדינה האסלאמית, אני סבור שזו לא מלחמת עולם שלישית. למה אף אחד לא שם את המדינה האסלאמית בראש סדר העדיפויות שלו? כנראה כי האיום לא כל כך חמור. שתי קואליציות נלחמות במדינה האסלאמית (אמריקנית-מערבית-ערבית, ורוסית-איראנית), והן לא ניצחו אותו. רק הכורדים ניצחו כי הם נלחמו על חייהם. אין לזלזל באיום, יש לו ממדים רבים. מה שיש לעשות הוא להגדיר את המדינה האסלאמית כאיום ולהילחם בו בהתאם כעדיפות ראשונה.
הבחירה בין אסד למדינה האסלאמית, במידה ותהיה כזו, היא ברורה. מעבר להיבט המוסרי שבהשארת רוצח כמו אסד בשלטון, בהיבט הביטחוני המדינה האסלאמית אמנם על הגבול אך היא לא ירתה כדור אחד על ישראל. השקט הופר רק מצד המשטר בטעות ומצד חזבאללה. אני סבור שישראל צדקה כשישבה על הגדר עד כה, והמצב לא עתיד להשתנות בקרוב. כדאי להתחיל לפעול על מנת שהגורמים שפועלים נגד ישראל ייעלמו. אם איאלץ לבחור, הייתי אומר שאסד הוא איום חמור יותר על ישראל – לא רק בהיותו רוצח עם אלא מתוקף היותו הציר המקשר בין איראן לחזבאללה. אם יהיה שלטון סוני בסוריה הוא לבטח לא יהיה סוציאל-דמוקרטי, אך ודאי שלא ישתף פעולה עם חזבאללה ואיראן.
אינתיפאדה שלישית? אכן. אינתיפאדה זה מצב שמשפיע על ישראל בצורה אסטרטגית. לפי כל הפרמטרים מאינתיפאדות קודמות בכל הקשור להשפעה על ישראל, זו אינתיפאדה. עם זאת, יש הפעם סממנים חדשים. אין התרעה על פיגועים, אך יש הסתה ויש רשות חברתיות שדוחפות לפעולה. הרשתות הן חלק מהמשחק, לא הגורם העיקרי אך קלף חזק.
תרחיש בו אבו מאזן ילך אינו משנה את חוקי המשחק. הווקטורים האסטרטגיים חזקים מאישיות כזו או אחרת, אם יבוא מנהיג חדש זה לכל היותר יכול להשפיע על מדיניותם של מנהיגים אחרים ואופן התנהלותם. על ישראל להיות מוכנה לתרחיש כזה, לוואקום הזה יכולים להיכנס גורמים מסוכנים.
לישראל יש בעיה עם הקהילה הבינלאומית. חלק מהבעיה נגועה באנטישמיות ואנטי-ישראליות בהן יש לטפל. עם זאת, חלק מהבעיה נעוצה במדיניות של הממשלה הנוכחית. ניתן לצפות שמי שטוען שאיראן היא האיום העיקרי על ישראל, יעשה דברים שיאפשרו לישראל מרחב פעולה מדיני בנושא זה באמצעות התקדמות בממדים אחרים – בעיקר בנושא הפלסטיני. צריך לשים על השולחן הצעה להסדר מדיני עם הפלסטינים לפי הפרמטרים הידועים מסבבים קודמים של משאים ומתנים. על כל אחד מהצדדים להיפרד מהנראטיב שלו בשביל זה. כרגע אנחנו לא רואים מנהיג, לא ישראלי ולא פלסטיני, שמוכן לצעד כזה.
במקביל צריך למצוא את המשותף מול הערבים שמזרח התיכון. יש חפיפת אינטרסים יותר מאי פעם על רקע מגמות אזוריות, והתקדמות בנושא הפלסטיני יכולה להסיר מכשול משמעותי בדרך לשיתוף פעולה גלוי ופורה.
האם יש "ברבור שחור" שיפתיע ב-2016? אם צריך להמר זה יקרה במזרח – יש לשים עין על ירדן. הגעת המדינה האסלאמית לירדן היא שינוי דרמטי במצב האסטרטגי של ישראל. דבר נוסף הוא העימות האיראני-סעודי, שחרף חוסר הרצון להתדרדר למלחמה האמוציות והאיבה יכולים לגרום למישהו לעשות טעות שתצית עימות חריף.
______________________________________________________________

יום שלישי, 19 בינואר, 2016
הסכסוך הישראלי-פלסטיני: לנהל או לחתור לשינוי?
מנחה: עו“ד גלעד שר, חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי:

פרופ‘ משה ארנס, לשעבר שר הביטחון, יו“ר חבר הנאמנים, אוניברסיטת אריאל:
איני רואה אפשרות להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים. הסכם לסוף הסכסוך אינו אפשרי בהינתן הגורמים המובילים כיום את הפלסטינים: אבו מאזן, חמאס, הפלסטינים בתפוצות. לאבו מאזן אין את הסמכות והיכולת לשים קץ לסכסוך, והוא הראשון שמודע לזה. הסיבה להיעדר משא ומתן היא בחירתו של אבו מאזן לפנות למסלול הבינלאומי ליצירת לחץ על ישראל, כסוג של בריחה ממסלול ישיר מול ישראל. שתי המדינות אינן באופק, ומעבר לכך: בכאוס האזורי קשה לראות התפתחות חיובית בזירה הפלסטינית, וקשה לראות דמות בסדר גודל של ערפאת שיכולה להוביל מהלך מדיני בר קיימא.
יש שתי אפשרויות למדינה פלסטינית: (1) ירדן, אם תסכים לקחת את זה על עצמה – פתרון לא ריאלי בעתיד הקרוב עקב חוסר רצון של בית המלוכה וגם של ישראל שלא רוצה לסכן את יחסיה עם ירדן; (2) מדינה פלסטינית שמכילה בתוכה את האוכלוסייה היהודית החיה כעת בשטחים המיועדים לה – גם תרחיש דמיוני כפי שנראה כעת.
מה שכן ניתן לעשות מצדה של ישראל הוא שיפור מצבה של האוכלוסייה הפלסטינית – קודם כל בירושלים. יש להשקיע בתשתיות בירושלים כעיר מאוחדת, כולל הכללה של הציבור במזרח ירושלים שהינם חלק בלתי נפרד מהעיר על כל רבדיה. הם חלק מכלכלת ירושלים אך לא חלק מהחיים החברתיים בעיר. שועפאט הוא דוגמא להזנחה חמורה של ממשלות ישראל, שהביאה בסופו של דבר בתנאים הנוכחיים לאלימות שמבטאת תסכול וכעס. ביהודה ושומרון האתגר גדול יותר, אך גם שם יש מה לעשות בהעלאת רמת החיים של הפלסטינים ובניסיון להוריד את מפלס התסכול והאלימות שם.
ישנו פרדוקס בין הרובד הביטחוני לרובד המדיני: מבחינה ביטחונית קשרינו עם ירדן ומצרים טובים מאוד, אך שתי המדינות לא רוצות לקחת על עצמם את הפלסטינים. גם אבו מאזן מקיים יחסים ביטחוניים מצוינים עם ישראל, אך הדבר לא מתורגם לשיתוף פעולה מעבר לכך.
ד“ר יוסי ביילין, יו“ר הוועד המנהל ונשיא, ביילינק עסקים ויחסי חוץ:
פתרון הקונפדרציה נתפס בעיניי בעבר כפתרון מאוחר לאחר הפרדת העמים ויצירת שתי מדינות. הגבול בתוך ארץ ישראל הוא מלאכותי מכל בחינה לכן טבעי בסופו של דבר שתי המדינות תתלכדנה לקונפדרציה. השינוי שחל בתפישתי נובע מהצלחת מפעל ההתנחלות כנגד היתכנות שתי המדינות. פינוי ההתנחלויות הוא יותר ויותר קשה, לא בלתי אפשרי אך קשה ליישום. בנוסף נושא הפירוז עליו התעקשנו כל השנים מצריך חשיבה מחודשת. מדינה פלסטינית מפורזת במציאות הנוכחית תזמין גורמים שינצלו את הוואקום וניתן להניח שהמדינה האסלאמית, למשל, תנצל זאת. קונפדרציה תאפשר להשאיר את המתנחלים בביתם כאזרחים ישראלים תושבי פלסטין, וכך ניתן לבסס מערכת ביטחונית משותפת בדומיננטיות ישראלית. אין כרגע קונפדרציות בעולם, שווייץ וקנדה אינן עונות להגדרה. האיחוד האירופי כן מהווה דוגמא לקונפדרציה, אך לא נתפס כך.
הטעות של קרי הייתה שהוא הלך בכל הכוח על הסכם קבע בפרק זמן קצר. אין אחד שחשב כי יצליח. בניגוד להתנהלותו המוצלחת מול איראן, במקרה הישראלי-פלסטיני הוא הלך עם ראש בקיר. עליו היה ללכת על מפת הדרכים כפתרון ריאלי זמני. מדינה פלסטינית כיום, לפי דרישת אבו מאזן, אפשרית באופן זמני – קונפדרציה היא הגורם שיקל להגיע להסדר קבע עם גבולות קבועים.
גם נתניהו ילך בסופו של דבר לפתרון חד-צדדי, הלכה למעשה הוא גורס שאין לו פרטנר. אם נמשיך כך, למרות הבעיות עם הפרטנר, המציאות תכתיב פתרונות חד צדדיים. ההליכה לכיוון מדינה דו לאומית תחייב את נתניהו כציוני ללכת להפרדה. לפני שמגיעים למתווה הזה, שאינו פתרון, צריך להגיע להסדר. הסדר לא מושלם עדיף על אי־הסדר. הסדר כזה יכול להיחתם עם אבו מאזן ולהבטיח את יישום היוזמה הערבית, וכך גם אם אבו מאזן חלש הוא יזכה להכרה.
עו“ד היבה חוסייני, לשעבר בכירה בצוות המשא ומתן הפלסטיני, מנהלת שותפה, משרד עו“ד חוסייני וחוסייני:
אנו בדרך לתקופה מורכבת ורבת אתגרים. מפרספקטיבה פלסטינית אין אפשרות לשלוש מדינות (ישראל, יהודה ושומרון, עזה). לאחר כל השנים והמאבק הלאומי הפלסטינים לא ישנו את דרישתם בעד מדינה אחת שכוללת את עזה ויהודה ושומרון יחד כיחידה אחת. מודל פינוי המתנחלים הוא מורכב מאוד ולכן עלתה אופציית חילופי השטחים. לגבי השארת יהודים במדינה הפלסטינית, זה דבר שניתן לדון בו אך לא נראה שזה משהו ריאלי כרגע.
ההנהגה הפלסטינית הולכת ונחלשת כיום, בין היתר בגלל הפיצול עם חמאס והעולם המשתנה מסביב. עם זאת, ניהול הסכסוך כמדיניות כפי שמיישמת ישראל אינו עובד גם הוא וחייבים לעשות משהו. בטווח הקצר שיפור רמת חייהם של הפלסטינים הוא קריטי, אך מעבר לכך אי-חידוש התהליך המדיני, באופן עמוק וכן, הכרחי גם בידיעה שהדבר ייקח זמן. אנו חייבים זאת לעצמנו, ישראלים ופלסטינים.
גם על ערפאת אמרו שאינו יכול להיות פרטנר, הדבר נכון לכל מנהיג פלסטיני. אין להתמקד בדמות אחת כמישהו שהכל תלוי בה, צריך לקחת בחשבון את הציבור שהולך ומאבד אמון באש"ף ובחמאס כאחד. הציבור הפלסטיני ממשיך לגדול ולהיות מתוסכל, חייבים לייצר מסגרת שתצעיד אותנו קדימה – אחרת ניהול הסכסוך לא יצליח לעוד הרבה זמן. אפילו שיפור רווחתם של הפלסטינים, בלי הליכה במקביל לשיחות מדיניות, לא יספיק.
מר דיוויד מקובסקי, מנהל הפרויקט על תהליך השלום במזרח התיכון ועמית מחקר, מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב:
היו שלושה מאמצים אמריקנים מאז 2000 לפתרון הסכסוך: קמפ דיוויד, אנאפוליס, והמשא ומתן בהובלת ג'ון קרי. מתוך חמש סוגיות ליבה, בסוגיות טריטוריאליות והפליטים הייתה הסכמה אך בשלוש האחרות לא הצלחנו להגיע לפריצת דרך: סידורים ביטחוניים, הכרה במדינה יהודית וירושלים. השאלה האם יש פתרונות פשרה בנושאים אלה? זה לא קשור רק לרצון הצדדים אלא גם ליצירתיות ומציאת דרכים לפתור אותם. בינתיים לכישלון יש השלכות רעות, הצדדים פונים לקיצוניות בהיעדר התקדמות. המציאות אינה קופאת, חשוב לפעול במהירות כי הזמן לא משחק לטובת הצדדים. במצב כזה הכיוון הוא מדינה דו-לאומית. ארצות הברית יכולה להניח הצעה במועצת הביטחון, אך זהו סיכון: או שזה יוביל לפריצת דרך או שזה יביא לדחייה והסלמה.
במזרח התיכון כשזה מגיע להכל או כלום, לרוב זה כלום. קרי ראה ששני המנהיגים דיברו על שתי מדינות לשני עמים הוא רצה לנצל את חלון הזמן שנסגר. הכוונות בתחילת התהליך היו טובות באופן מפתיע, לחץ הזמן הבליט את המחלוקות. גורמים נוספים הביאו להכשלת המשא ומתן של קרי, טעויות נעשו ע"י כל הצדדים. הטעות של ישראל הייתה הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות, הטעות של הפלסטינים הייתה שלא השיבו להצעה האמריקנית ב-2014.

השר נפתלי בנט, שר החינוך
הנושא הביטחוני המרכזי בעיניי בעשור האחרון הוא האיום שמגיע מהמאובנות המחשבתית שלנו. במקום לעצב את המציאות אנחנו נגררים. יש לנו ניסיון עם קונספציות שגויות, והנה למרות השינויים הרבים באזור אנו ממשיכים לחשוב שמצבנו מצוין. אויבינו אינם קופאים על שמריהם – חזבאללה מתחמש והפך לארגון סמי-צבאי, בסוריה ממשיכה להתחולל מלחמת אזרחים קטלנית, בעזה עזיבת צה"ל חשפה את הטעות שבהנחה כי פינוי ללא הסכם יביא רגיעה. עזה, המקום בו אנו הכי חשופים לביקורת בינלאומית, הוא המקום בו דווקא נהגנו כפי שציפו מאיתנו ונסוגנו. מסביב יש הקצנה, גם בירדן ומצרים שמתמודדות עם סכנת המדינה האסלאמית. לצד התפוררות המדינות עולה מגמה של יצירתיות גוברת של אויבינו.
בריטניקה, קודאק ונוקיה הן דוגמא לפורמטים שהיו מצוינים ונכונים לתקופתם, אך למרות שפעלו נכון הם נכנעו לחדשנות (ויקיפדיה, מצלמות דיגיטליות, אפל). תפישה מאובנת הביאה לקריסתם מול גופים שהביאו רעיונות חדשניים ששיבשו את המודל העסקי הקיים. כך גם במדיניות וביטחון, והחדשנות המשבשת של אויבינו הופכת את תפישותינו ללא רלבנטיות. ההבנה כי לא ניתן לגבור על ישראל בשדה הקרב הגבירה שימוש במרכיבים א-סימטריים של אויבינו, ואנו נשארנו מאחור. עלינו להצטייד בתפישות חדשות ולא רק בכלי נשק. מטוס חדיש לא יעזור נגד לוחמים במנהרה. מגבלות הדין הבינלאומי כלל לא מאפשרות להשתמש בכל ארסנל הנשק. הבעיה לא באיכות האנושית ובאיכות הנשק, אלא במאובנות התפישתית. המעז, הלומד והמתחדש הוא המנצח.
יתרון תפישתי מכריע את המערכה גם בהינתן נחיתות בממדים אחרים. מלחמת לבנון השנייה המחישה כיצד מדינה ריבונית וחזקה לא מצליחה להכריע ארגון טרור. הבעיה לא הייתה היעדר אימונים או תפקוד הכוחות – גם עמידה ביעדים הטקטיים לא הייתה מביאה את ישראל לשום הישג. הבעיה הייתה בקונספציה. לאחר המלחמה נאמר כי הופקו הלקחים, אך צוק איתן הוכיח שוב כי יש פער בין איכות המפקדים והלוחמים לבין איכות הקונספציה: מלחמה ארוכה ומתמשכת שכלל לא הסתיימה בהכרעה.
יש בישראל את הכוחות, המוחות והיוזמה להוביל חדשנות תפישתית. ההייטק ממחיש זאת למשל. במקום לרכוש עוד ועוד מטוסים, צריך לחשוב על כיוונים חדשים לשמור על יתרון. יש מספר שאלות שצריך לשאול לשם כך: מי האויב בצפון? חזבאללה או איראן? האם תקציב המדינה משקף את האיומים? האם יש איזון בין ההשקעה בחזית המשפטית והתודעתית לבין ההשקעה בנשק? מה היחס שלנו לאוכלוסייה האזרחית שמארחת ברצון טילים ורקטות בבתיה? האם מקובל עליהם והאם הם מודעים למה צפוי להם במלחמה? האם בעזה אנחנו פועלים נכון? האם לא כדאי לפתוח לתושבי הרצועה אפיקי חיים מבוקרים? האם זה בכלל עוזר כל התחמושת שנופלת על האויב? מה תפקידם של יהודי הפוצות, האם רק "ארנק" או נכס אסטרטגי? מה תפקידו של הדרג המדיני, האם לתת פקודות מלמעלה או להעמיק בשטח? החדשנות המשבשת צריכה להיות של ישראל.

חה“כ יאיר לפיד, יושב ראש ”יש עתיד“
הנסיגה המתמשכת במעמדה הבינלאומי של ישראל מסכנת את הביטחון הלאומי של המדינה, אך היא אינה גזירת גורל. בעזרת מדיניות חוץ מושכלת ניתן השיב לה את מעמדה מול הקהילה הבינלאומית ולחזק את הביטחון הלאומי.
אנו חיים בעולם בו הגבולות מאבדים משמעות, הטרור הוא גלובלי כפי שהוכח בעת האחרונה. בעולם כזה הדיפלומטיה עוסקת פחות בהיבטים המסורתיים, ויותר בהיבטים מודיעיניים ואסטרטגיים. בעולם הישן הייתה חלוקה מובהקת בין מדיניות החוץ של המדינה לבין מדיניות הביטחון שלה, בעולם החדש משרד החוץ לצד משרד הביטחון הם שתי זרועות הביטחון הלאומי.
משרד החוץ צריך לטפל בדברים אחרים מלפני עשר שנים, היום הלגיטימציה פוגעת בביטחון הלאומי. כך גם ההתרחקות של הדור הצעיר בארצות הברית מישראל. כפי שמשרד הביטחון מוכשר לטפל באיומים הביטחוניים, כך משרד החוץ צריך לקבל כלים עבור מטרה זו. שלושה דברים נדרשים:
(1) נחוץ ארגון מחדש של משרד החוץ; (2) עקרונות הפעלת הכוח של משרד החוץ צריכים להיות מבוססים על עצמה חכמה, יש להשיק קמפיין הסברה גלובלי שמציג את ישראל כחוד החנית נגד הג'האד הגלובלי ונלחם בתופעות כמו BDS; (3) שיפור הקיים, תחזוק המשימות השוטפות.
לא יכול להיות שרק גופי המודיעין יטפל ב-BDS, זירת הפעולה צריכה להיות בקמפוסים, בכנסיות ובסביבה אזרחית. משימות משרד החוץ צריכות להיות מעוגנות בחקיקה ולהשיב לו את סמכויותיו שנלקחו ממנו עם השנים. זו לא רק חקיקה, אלא חלק מתכנית עבודה כוללת. ההסברה צריכה לחזור למשרד החוץ. יש אנשים מצוינים במשרד החוץ, אבל צריך להפיח בו רוח חדשה כדי שישוב להיות חזק ורלבנטי. דרושות הכשרות רב-תחומיות לדיפלומטים כדי להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד.
מעל הכל דרושה מדיניות שתכתיב את הדיפלומטיה, שלא תושפע משיקולים פוליטיים. במציאות הסוערת הנוכחית לא יתכן שאין מדיניות מכוונת בנושאים מהותיים. מעולם לא היה מצבנו הבינלאומי גרוע יותר: היחסים עם ארצות הברית בשפל, האיחוד האירופי מוביל צעדים אגרסיביים נגד ישראל וחברות בו תומכות בהכרה במדינה פלסטינית, עסקאות נשק גדולות נחתמות מסביב לישראל בלי שישראל מצליחה לבלום זאת. דווקא כששירות החוץ קריטי מתמיד אין מאמץ מרוכז בהובלתו.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לא להיות בעלת הברית הקרובה ביותר לארצות הברית, ולא להיות ביחסים קרובים עם אירופה. סיסמאות בסגנון "עם לבדד ישכון" גורמות לציבור לחשוב שבאמת ניתן להשלים עם מציאות זו, אך זה לא נכון. ישראל איבדה מאמינותה בזירה הבינלאומית. יש ליצור כיפת ברזל מדינית שתגן על ישראל.

כיצד ניתן להעצים את שילוב הציבור הערבי בישראל?
מנחה: תא“ל (במיל.) מאיר אלרן, חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי:
גב‘ ראונק נאטור, מנכ“לית שותפה, עמותת ”סיכוי“:
להנהגה הישראלית יש תפקיד מכריע בהשפעה על טיב היחסים בין יהודים לערבים, והדבר ניכר בנתונים שהוצגו בסקר של המכון על היחס והתפישה של היהודים את הערבים. הממשלה כן עושה צעדים לשיפור המצב בחברה הערבית, אך מתוך אינטרסים צרים ולא מתוך אמונה אמיתית בצורך לשוויוניות.
יש הבנה בממסד הישראלי שההנהגה הערבית איבדה אמון במדינה. הציבור הערבי אכן מאס בהזנחה וביחס של המדינה כלפיו. מצד אחד מפלים ומדכאים, ומצד שני מתלוננים על הפשיעה. הדבר משתקף בהנהגה הערבית לאורך זמן, שישר חושדת בכל תכנית למען הציבור הערבי כמו זו שהוצגה לא מזמן. החשדנות וחוסר האמון יכולים להסביר את הביקורת שנשמעה בהקשר זה.
צריך לומר שהכיבוש משחק תפקיד מרכזי, הפלסטינים בשטחים ובישראל הם חלק מאותו עם והציבור היהודי מתקשה להבין זאת. לכן רבים מתנערים מהכינוי ערביי ישראל. הזדהות של הציבור הערבי עם הפלסטינים נתפשת כבגידה במדינה, בעוד מדובר בצעדים לגיטימיים מבחינתנו.
ללק מהפתרון נגד המדינה האסלאמית הוא הפסקת ההסתה נגד המוסדות הקיימים, למשל הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק (על אף מגרעותיה) היא שגויה כי זו תנועה לגיטימית בעלת תומכים רבים. מהלך זה הוא רק התחלה, זה יכול לפתוח פתח להוצאה מחוץ לחוק של תנועות נוספות וכרסום בדמוקרטיה.
גב‘ שירין נאטור חאפי, מנהלת, בית הספר התיכון ”אורט“ לוד:
ברוב המקרים בוגרי בתי הספר התיכוניים הערבים לא מוצאים עתיד טוב יותר. עם זאת צריך לנפץ את המיתוס על כך שמערכת החינוך היהודית מודרנית ומתקדמת – גם שם יש בעיות. על הציבור הערבי להפסיק להאשים ולקחת אחריות, להראות שאנו מסוגלים לעשות שינוי ולפרוץ את המעגל. הפלטפורמה לעשות זאת היא דרך בתי הספר. לחברה היהודית יש אתוס מלכד, צה"ל. זהו כור היתוך שכל קצוות החברה מגיעים אליו. לחברה הערבית אין אתוס משותף עם החברה היהודית. צריך לקבל שחלק מהאתוס הזה כרוך בנראטיב הערבי, יש להכיר בעבר.
לחברה הערבית פנים רבות, אינה מקשה אחת. יש להבין זאת ולהתאים את הטיפול למגזרים השונים בתוכה. הדבר הכי טוב נגד המדינה האסלאמית הוא לא לדבר על זה. התופעה ניזונה מההד נוצר ממנה. הנוער הערבי גדל בתוך החברה הישראלית, הוא רואה מה קורה בה: שיח מיליטנטי, "אחריי", אתוס צה"ל. לנער הערבי אין לאן לשאוף והוא מחפש עבורו חלום. הכלי היעיל ביותר במלחמה נגד אסלאם קיצוני הוא חינוך לאסלאם נאור. מנהלי בתי הספר מפחדים מלגעת בנושאים האלה, ואז נוצר ואקום שהמדינה האסלאמית ממלאת. יש אחריות על ההנהגה והמחנכים.
דר‘ דליה פדילה, מנהלת, מכללת אל-קאסמי:
כמסגרת לסוגיית הערבים בישראל, מציעה להשתמש במונח "חברה משותפת" ולא במונח "שילוב", ולהגדיר את החזון הישראלי בכיוון הזה. משם יש לגזור תהליכי עבודה ויעדים. בעת האחרונה שיח השבטיות הולך ומתגבר, שלב חדש בחברה הישראלית. יש מיזמים בתחום התעסוקה לשילוב הציבור הערבי בחברה, בין היתר בקרב נשים. חשוב לראות נשים לא רק בתפקידי "ייצור", אלא גם בדרגי קבלת ההחלטות. הבעיה עם מיזמי התעסוקה הם שאינם עוסקים בכלל החברה, אלא רק בחלקים ממנה. מגמה חיובית אחרת היא המלצות מתווה טרכטנברג להנגשת השכלה גבוהה לציבור הערבי. אולם עדיין הרוב נוהרים לירדן או לרשות הפלסטינית, ומרגישים שהשכלתם לא עוזרת להם להיקלט במשק הישראלי.
החברה הערבית תקועה כבר שנים, והבעיה העיקרית היא מערכת החינוך הערבית מתחילתה ועד סופה. הבוגר של מערכת זו חסר את הכלים להשתלב בחברה ולתרום לה. לחברה הערבית אין חזון, אין הגדרה של מערכת החינוך בה כיצד צריך להראות בוגר שלה. תכניות העבודה הקיימות אינן רלבנטיות, ודאי לעומת אלה שבציבור היהודי. הדבר נגרם מחסמים פנימיים הנגזרים למשל מתרבות ההוראה, אך גם מחסמים חיצוניים הנועצים במשרד החינוך.
צריך להיפטר מהשיח של רגישות תרבותית, ולהוביל תהליכי קדמה ("אם טוב לו להיות רועה שיהיה רועה"). בנושא המדינה האסלאמית, חשוב להבין שמי שיש לו מה להפסיד לא ירצה למות. אחוזי הפשיעה והאבטלה בחברה הערבית מביאים לתחושה שאין מה להפסיד. חינוך וכלכלה הם המפתח. צריך להסתכל על זהות פלסטינית כמושג תרבותי, לא פוליטי. הגדרה עצמית תוביל לשילוב אמיתי בחברה הישראלית. על הציבור הערבי במקביל לקחת אחריות ולא להתקרבן. המדינה האסלאמית בראש ובראשונה היא אויב לחברה הערבית, וצריך לתפוס אותה כאיום לכולם.

חה“כ ציפי לבני, ראשה משותפת ”המחנה הציוני“
לצד האבל המשותף על הרג ישראלים, מותר גם בעתות כאלה לדבר על שלום. האשמה מוטלת גם על הפלסטינים ללא ספק, אך אני רוצה לדבר על חלקנו. האחריות מוטלת עלינו מתוך הנחה שאנו לא בוחרים את השכנים שלנו. לא יודעת אם אין פרטנר, אבל יש את אבו מאזן שמאמין בדרך השלום לעומת חמאס שלא מכיר במדינת ישראל. לא יכון שלום אזורי ללא שלום עם הפלסטינים. השארת הסכסוך פתוח כאידאולוגיה משמעותה השלמה עם הטרור ולא מאבק בו.
אנו לא מנהלים את הסכסוך, הסכסוך מנהל אותנו. גם בניהול סכסוך צריך, חזון, יעדים ומטרה. הצומת האמיתית של ישראל היא בחירת החזון והמטרה. החזון אינו הקמת מדינה פלסטינית, אלא שמירה על מדינה יהודית, דמוקרטית וצודקת. לשם כך צריך הסכם, ואם לא ניתן אז צריך לחשוב על מסלולים חלופיים. האופציה החלופית היא מדינה אחת, קרי אידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. במסווה של דיון ביטחוני מקדמים פוליטיקאים מהימין פתרון של מדינה אחת. במקרה כזה ישראל לא תהיה יהודית ולא דמוקרטית.
אם מדברים על ביטחון, אז למדינה צריך להיות גבול בר הגנה. כבר עשרות שנים שלישראל אין גבול, וגורמים קיצוניים יכולים להיכנס לוואקום. מרכיב אחר בביטחון הלאומי הוא היחסים עם ארצות הברית, שאין לה תחליף והיא חלק מתפישת הביטחון. בנייה בהתנחלויות אינה חלק מתפישת הביטחון.
האסטרטגיה צריכה להיות דואלית: מול הגורמים האסלאמיסטיים יש לפעול בכוח כיוון שהם לא יכירו בישראל גם לאחר השגת הסכם, אולם מול מי שמוכן לדבר איתנו יש לקדם פתרון. צריך הסכם, צריך גבול וצריך הכרה בינלאומית בו. הציונות מתחילתה קיבלה תכתיבים בינלאומיים ככורח המציאות. אם נוכיח את כוונותינו האמיתיות העולם יתמוך בנו.
כדי להפחית את הטרור יש לעשות מספר צעדים כמו הפשרת שטחים לבנייה בשטחי C וצעדים כלכליים נוספים, ובכך נאפשר לעולם הערבי שמעוניין בכך לשתף איתנו פעולה במאבקים האזוריים החשובים – גם אם לא באופן גלוי.

השגריר אלכסנדר שיין, שגריר רוסיה בישראל
אנו מאמינים שניתן להגיע לפתרונות במשברים הנוכחיים באזור, אך מתוך כבוד משותף ובכפוף לחוק הבינלאומי.

השגריר דורי גולד מנכ"ל משרד החוץ
הבעיה העיקרית שאנו מתמודדים איתה היום היא בעיה של סדר עולמי. אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיה, אבל אנחנו צריכים להבין אותה. קיסינג'ר אמר לי לפני שני עשורים שמה שעלינו לפתח הוא קוד התנהגות למזרח התיכון, כלומר לפתח מערכת שמנסה לשנות התנהגות של הצד השני דרך המסגרת של המשא ומתן. הדבר נכון גם להיום, בעידן של כאוס ואי-סדר. שנים רבות המוקד לבעיות באזור היה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל היום זה כבר לא רלבנטי. צריך להתרכז בהשפעה של אי הסדר האזורי על המצב.
כיום יש לישראל וגם למעצמות שאלה מהותית על איזו איראן נראה לאחר ההסכם? האם תשקיע את המשאבים שייכנסו אליה לטובת שיפור מצבה הכלכלי, או שמא תשתמש בהם להרחבת ההשפעה האזורית? קוד ההתנהגות לעתים הוא הדרך לצמצם את יכולת הצד השני לפגוע בך. איראן באופן ברור שואפת להתפשטות מזה זמן רב ויש להניח שתמשיך בכך, לכן צריך להיערך לכך ולחשוב כיצד לנהוג מולה. קוד התנהגות הוא גם הדרך לטפל בהסתה, שגורמת למלחמות. ההסתה כיום, במיוחד ברשתות, היא איום על הביטחון הלאומי.
בתקופה של חוסר סדר עולמי ואזורי בכדי להכין את התשתית לבסיס של הסדרים ביטחוניים אזוריים ומאוחר יותר הסכמי שלום צריך לקבוע את כללי המשחק. ישנו מקום לשיפור במעמד הבינלאומי, אך דלתות רבות כן פתוחות בפני ישראל ובמיוחד בעולם הערבי – גם אם מתחת לשולחן. ישראל יכולה לדבר היום כמעט עם כל מדינה ערבית. אולי נוכל להגיע לקונצנזוס על סדר ביטחוני וחוקי המשחק האזוריים. בלי בסיס טוב כל הפרטים הקטנים לא יספיקו להבטחת עתיד טוב יותר.

השר, אלוף (במיל.) יואב גלנט, שר הבינוי והשיכון
המשחק השתנה בהרבה מובנים מסביב לישראל. יש מערכה רב-שכבתית נגד ארגון אחד: המדינה האסלאמית. לפני כן, יש מספר תנאים באזור שאינם משתנים, לאו דווקא ביטחוניים כולם: בעוד עשור יהודים יהפכו למיעוט בין הים לירדן לראשונה מזה שנים; הבדלים עצומים בין ההכנסה לנפש בישראל ולבין ההכנסה לנפש בעזה או בסוריה; יש מספיק מים באזור, אך הם היו ועדיין מקור למריבה; מדינת ישראל נמצאת במרכז עולם מוסלמי, שרובו אינו מקבל את ישראל. לא כל מוסלמי הוא אויב, אך האסלאם הקיצוני מגיע משם; סוגיית הגרעין תמיד על הפרק, לא רק באיראן אלא ההיסטוריה מראה שגם עיראק, סוריה ולוב ניסו לפתח יכולת וגורמים נוספים ינסו בהמשך כנראה.
בזירה הצפונית, ממה שהחל כמאבק מקומי בין מורדים לאסד, סוריה הפכה לזירת התגוששות אזורית ועולמית. כלל הגורמים האזוריים נלחמים נגד המדינה האסלאמית, מעליהם אירופה ומעליה המעצמות. העומק של המדינה האסלאמית מוגבל מכל הבחינות ולבסוף כוח צבאי יביס אותה, כשישראל תישאר עם איראן כאויב עיקרי. איראן תוקפת את ישראל שנים רבות באמצעים שונים. דרך חזבאללה וחמאס, גיוס מקרב גורמים מקומיים והפעלת טרור. בעוד שלוחיה נמצאים בחזית, איראן היא הגוף העיקרי ששוקד על הצטיידות והתכוננות אסטרטגית.
על ישראל להיאבק על הידוק הקשר עם העולם המערבי לשם הפניית תשומת לבו לסוגיה האיראנית. אם הוא יתרכך כלפי איראן הדבר יהיה מסוכן לישראל. ארצות הברית היא שותפתנו הטבעית, אך גם העולם הערבי חולק איתנו אינטרסים משותפים נגד איומים אזוריים, וכך גם טורקיה וגורמים אחרים. גורמים אלו צריכים להיות איתנו בברית (סמויה או גלויה) כדי להיערך לאתגר של חזבאללה הנתמכת באיראן.
8 מיליון יהודים ו-8 מיליון פלסטינים יחיו פה בעוד עשור, ומשם והלאה יהודים יהיו מיעוט. יש לפעול לפתרון שתי מדינות. נושא זה הוא אתגר ויעד עבור מדינת ישראל לא פחות מלפלסטינים. חיים ביחד של שתי אוכלוסיות בעלות מאפיינים שונים ורצונות שונים יביאו בהכרח למתיחות אלימות. אין תרחיש בו מדינה אחת תביא למציאות טובה יותר, אלא להיפך. הפרדה תשרת אותנו ואת הפלסטינים. גם אם יש דברים בלתי אפשריים כרגע, לבטח אפשר לשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטיני. בטרור צריך להילחם, אך כל מי שאינו מעורב צריך לזכות להשקעה ושיפור במצבו. במדינת ישראל חיים כמעט 2 מיליון אזרחים ערבים, שהם פלשתינאים במקור. הם אינם אויב, צריך לפעול לשיפור במצבם. ככל שמצבם ייטב כך ייטב מצבה של מדינת ישראל.

סדר אזורי חדש?
מנחה: מר אלון בן דוד, פרשן צבאי ומגיש, ערוץ 10:

ד“ר בנדטה ברטי, עמיתת מחקר, המכון למחקרי ביטחון לאומי:
עלינו ללמוד יותר ויותר שמות של שחקנים לא מדינתיים. היחלשות ושבריריות המדינות מאפשרת לשחקנים לא מדינתיים להתחזק, לצבור נשק, להתעשר ולייצר מובלעות לפעולה. מה שיותר מעניין הוא לא שהשחקנים הללו מצליחים לנצל את הוואקום, אלא שהם מרגישים אותו. היכן שהמדינה אינה מתפקדת, קבוצות חמושות מגיעות וממלאות את החלל בהיבטים של ביטחון, משפט, רווחה וזה שינוי חוקי משחק, שינוי מושגי. יש לשנות את אופן החשיבה, לחשוב על היחלשות המדינה כמרכז ועליית השחקנים המקומיים הלא מדינתיים.
מסכימה עם ההערכה שכל השחקנים בסוריה לא מספיק מדממים כדי להפסיד אך לא מספיק חזקים כדי לנצח. המלחמה אכן צפויה להימשך עוד זמן, פתרון פוליטי רחוק הן ברמה המקומית והן ברמה האזורית. עוד אין בשלות להסכם שיסיים את שפיכות הדמים.
הדבר עליו צריך לדבר הוא המשבר ההומניטארי החריף בסוריה, הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. תהיינה השלכות חמורות מכל בחינה למשבר זה בעתיד הקרוב והרחוק, וחושב לעסוק במשמעויות ובדרכים לסיים אותו.
יש להסב תשומת לב לצפון אפריקה. מחד, לוב היא מקום מעניין שמסומן כיעד עיקרי כעת של המדינה האסלאמית. מעבר לזה, מלבד הפסימיזם, יש גם דוגמאות לשינוי חיובי שם כמו טוניסיה שהצליחה לעבור הליך דמוקרטי שהוציא אותה מהכאוס אליו נקלעה.
השגריר ג‘יימס ג‘פרי, עמית מחקר, מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב:
לארצות הברית היו 2 סוגי מדיניויות במזרח התיכון: בוש עם הדמוקרטיזציה הברוטלית ואובמה עם הגבלת השימוש בכוח רק נגד טרור. האזור עובר שינויים דרמטיים, אין סדר אזורי חלופי יותר טוב אז צריך להשיב את זה הקודם. מדינת לאום היא עדיין הישות העמידה ביותר שביכולתה לשמור על יציבות ולהילחם באלימות, למרות הניסיון להציגה כלא רלבנטית כיום במזרח התיכון.
הסהר השיעי הוא סכנה, הקואליציה האיראנית אינה בת ברית במאבק נגד המדינה האסלאמית. יש ללחום נגד המדינה האסלאמית, במאמץ רב יותר מעכשיו.
טורקיה כמדינה אינה קונה נפט מהמדינה האסלאמית, אזרחים טורקים עושים זאת מתוך אינטרס עסקי. טורקיה היא בת ברית חשובה במאבק נגד המדינה האסלאמית. האיום הגדול ביותר עבור טורקיה היא הברית המובלת על ידי רוסיה. אם ארצות הברית לא תעשה יותר אז טורקיה תהיה בבעיה, אם הגבול ייסגר אז לא רק המדינה האסלאמית תיחסם בגישתה לטורקיה אלא גם מורדים אחרים שטורקיה חפצה ביקרם.
מר ולדימיר ון־וילגנבורג, מומחה למזרח התיכון ועיתונאי, קרן ג‘יימסטאון:
הכורדים מרוויחים מהתפרקות סייקס-פיקו, ברזאני אמר שגבולות כורדיסטאן נכתבים בדם. בצפון עיראק וצפון סוריה כבר יש עצמאות הלכה למעשה. הכורדים מדברים על הכרזת עצמאות, הנושא כבר עלה אחרי כיבוש מוצול של המדינה האסלאמית ב-2014. מתגבשת תחושה שהבשילו התנאים, אבל יש בעיה רצינית עם ארבע המדינות שכורדיסטאן היא חלק מהן – לאף אחת מהן אין אינטרס להיפרד מהחבל הכורדי. שחזור היריבות העת'מאנית-צפווית בין טורקיה לאיראן גובה מחיר מהכורדים שתקועים באמצע. לכורדים קשה לשקם את הכלכלה כי זו תלויה בנפט. בנוסף דרושה הכרה בינלאומית שטרם קיימת.
ישראל מהווה מקור השראה לכורדים במובנים רבים. אולם, השאלה הישראלית מסובכת לכורדים, כי מיקומם הגאו-אסטרטגי מקשה עליהם להגיע לחופש פעולה כמו זה של ישראל. הבעיה היא שאיראן וטורקיה הן השכנות של כורדיסטן ויותר חשוב לכורדים לקבל תמיכה לקבל תמיכה מערבים סונים מול האיומים האלה. מנהיגי הכורדים מאוד זהירים בכל הקשור להכרה בישראל.
אם המעצמות לא תתערבנה בנעשה אז האזור יגלוש למלחמת דת, לא ניתן להשאיר לבני המקום להחליט לבד. אחת הבעיות היא ההתמקדות האמריקנית במדינה האסלאמית, תוך התעלמות מהרבה בעיות אחרות כמו המיליציות השיעיות. המיקוד צריך להיות פתרון פוליטי בעיראק וסוריה לטווח ארוך מעבר למאבק במדינה האסלאמית.
ד“ר קובי מיכאל, חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי:
אנו מנסים לפרש את המצב באזור באמצעות מונחים השייכים לסדר הישן הווסטפאלי, בעוד אנו עומדים בפני סדר חדש. אנו עדים לתהליך אבולוציוני של קומפוזיציה פוליטית חדשה באזור, ועם הזמן אכן נראה ישויות פוליטיות חדשות. האתגר של האמריקאים, כמעצמה המעורבת פה, הוא הבנת הסדר הזה וסיוע בעיצובו בהתאם לתפישות הנחוצות. הכיוון בעיראק ובסוריה הוא פדרטיבי, אם כי לא במובן של פדרציה מלאה. כורדיסטן היא דוגמא לכך. צריך לחשוב במונחים של עשורים, התהליכים האזוריים הם מתמשכים ואלימים מאוד. לפני שיהיה טוב יותר, יהיה גרוע יותר.
ישראל צריכה לחפש הזדמנויות כי אין דבר כזה סטטוס-קוו. יש שותפים פוטנציאליים בזירה, שלא בהכרח פשוט לאתר ולהגדיר אותם ובטח שלא יהיה פשוט לרתום אותם. צריך לזכור גם שלבכל שיתוף פעולה גם נוצר יריב ויש לשמור על איזון עדין במובן הזה.
פרופ‘ גליה צבר, ראש התכנית ללימודי אפריקה, אוניברסיטת תל אביב:
פליטות אינה תופעה מקומית יותר, זו תופעה עצומה של מיליונים במצוקה שמצפים להתערבות של הקהילה הבינלאומית. הפליטים עצמם בגופם באים לתבוע צדק ולדאוג לביטחונם. לא ניתן להשאיר זאת רק לארגוני זכויות אדם, הפליטות היא משימה גלובלית חשובה. הפליטים של היום הם דבר אחר ממה שאנחנו מכירים, אלו אנשים שרוצים לעקור ליעד אחר ומוכנים להילחם עבור מטרה זו. יש בכך גם הזדמנויות, לא רק איום.
הנושא המגדרי צריך להיות על הפרק בכל דיון שקשור לאזור ובכלל. בהמשך לכך, מרכיב חשוב הוא להקשיב לקולם של האנשים בהם אנו דנים, בני המקום.
מר סואט קנקלאולו, מנכ“ל, המרכז לתקשורת אסטרטגית, תורכיה:
מדינת הלאום במשבר ואנו רואים ונראה יחידות פוליטיות קטנות יותר, יותר אלימות ועימותים. צריך להביא בחשבון שהממשל החדש בוושינגטון ינקוט מדיניות אחרת, במיוחד כלפי רוסיה. בטורקיה הרבה מרגישים כי יהיה קשה לחבר את סוריה מחדש, וגם אם כן היא תהיה שונה לחלוטין. עיראק, לעומת זאת, יכולה לחזור חזרה לתצורתה המקורית בעיקר בשל המחויבות האמריקנית. יתכן שלפנינו מלחמה של עשרות שנים, לאמריקנים אין יכולת לחזות מה ילד יום.
המציאות בה מדינות לא ערביות עיצבו את עתיד המזרח התיכון היא לא חדשה, זה התבלט במיוחד במלחמה הקרה. אני תומך בברית של טורקיה עם ישראל, במיוחד על רקע האינטרסים המשותפים של שתיהן באזור – זו שותפות טבעית. הרבה מהמדיניות הטורקית בסוריה מושפעת מהיחסים האישיים בין ארדואן לאסד. ארדואן חשב שיוביל עולם מוסלמי בעל דומיננטיות אח"סית והמציאות טפחה על פניו, הוא מאמין כי כל הבעית בסוריה נעוצות במשטר אסד – כולל המדינה האסלאמית.

תא“ל (במיל.) מיכאל (מייק) הרצוג, עמית בכיר במכון וושינגטון ובמכון מדיניות העם היהודי משוחח עם מר אברהם פוקסמן, עמית כבוד, המכון למחקרי ביטחון לאומי, ומנהל )אמריטוס( של הליגה נגד השמצה
יש לקחת ברצינות כל ניסיון לפגיעה בישראל בזירה הבינלאומית הדיפלומטית, אך אסור להגזים בחשיבותו. אם טרור הוא לא איום קיומי על ישראל, אז BDS בטח שלא. מצד אחד אחוז הקמפוסים בהם יש פעילות BDS הוא קטן כמו שהיה תמיד (לרוב מדובר באותם קמפוסים), וגם יש בהם פעילות מאורגנת למען ישראל מצד סטודנטים יהודים שגם היו בישראל במגסות כמו תגלית. מצד שני, הפעילות נגד ישראל כן משפיעה ופוגעת כמו שקרה בסטנפורד עם המועמד לאגודת הסטודנטים שנשאל על עמדתו כלפי BDS כיהודי.
ההשפעה החבויה המסוכנת היא שלרוב הסטודנטים לא אכפת, הם לא רוצים להיות מעורבים בעשייה פוליטית וכל מה שהם חווים זה מסרים קצרים על כך שישראל היא רעה. הסכנה היא שבעוד 20 שנה הם יהפכו להיות אנשים משפיעים והתדמית של ישראל תהיה עבורם רעה מאוד. הבעיה העיקרית אינה הטיה פוליטית, אלא בורות של הציבור היהודי האמריקני הצעיר. חשוב לחשוף את הצעירים לישראל במובנה החיובי. יש לעבור ממגננה למתקפה חיובית, צריך להשקיע כספים ביצירת תדמית חיובית דמוקרטית ליברלית לישראל. את שונאי ישראל לא נשכנע, אבל את האדישים נוכל לתפוס ולגרום להם למסר קליט חיובי.

מר גדעון סער, עמית בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי, לשעבר שר החינוך ושר הפנים
המזרח התיכון ממחיש יותר טוב מכל אזור שאכן השתנו חוקי המשחק. תפיסות היסוד הבינלאומיות מאותגרות ע"י אידאולוגיות אלטרנטיביות. לא נראה שיתגבש סדר חדש יציב בטווח הזמן הקרוב. הימשכות המלחמה בסוריה מבטיחה את הצפתה של אירופה, כמו מדינות האזור, בפליטים וכפועל יוצא גם בטרור. בנוסף צפוי המשך גיוס של צעירים מכל העולם לסוריה. היחלשותה של ארצות הברית באזור תתקבע. הקהילה הבינלאומית ניצבת חסרת נחישות בניסיון לקבוע סדר אזורי כלשהו. המזרח התיכון היא הבסיס לצמיחת אידאולוגיות המאתגרות את הסדר הישן ובראשן האסלאם הקיצוני.
הפסיביות והתגובתיות של השנים האחרונות לא שרתו את ישראל – לא מדינית ולא ביטחונית. ישראל צריכה להיות אקטיבית ויוזמת גם בסביבה של אי-ודאות וגם מחוץ לאזור הנוחות שלה. המבחן הוא מבחן המעשה, לא מבחן הבנת התופעה. כשלא יוזמים אז נגררים ונפגעים, ולא משיגים שום דבר. בראש ובראשונה נדרשת הגדרה של היעדים המדיניים והתוויית הדרך להשגתם. על ישראל לקחת את עתידה בידיה, לקבוע מה יעדיה החיוניים ולפעול לשם קידומם.
ניהול הסכסוך עם הפלסטינים כפי שהיה בעשורים האחרונים אינו תקף עוד. הסכם בילטראלי אינו ישים, לכן עולה מתווה ההסכם האזורי. חשוב לבחון האם ניתן באמצעות תהליך מדיני אזורי בשיתוף מצרים וירדן לקידום פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ביותר ממובן אחד חשוב לבוא היום עם רעיונות חדשים בנושא, הצלחה אינה מובטחת אך הפרדיגמה הקודמת נכשלה פעם אחר פעם.
פתרונות אזוריים יכולים להביא להיערכות ביטחונית משותפת גד האסלאם הקיצוני; הסדרים כלכליים שיתמכו את הרשות הפלסטינית (באמצעות פדרציה/קונפדרציה); ניתוק הקשר הגורדי בין הסדר לבין פינוי תושבים באמצעות חילופי שטחים. בלי קשר על ישראל לבצע מהלכים יזומים משלה, משימה חשובה היא הבטחת הרוב היהודי בירושלים המאוחדת מבלי שנורית ירייה אחת.  תוך מספר שנים יהיה רוב ערבי בירושלים. כדי לשמור על ירושלים עם רוב יהודי יש לבנות בירושלים בהיקפים גדולים ולעצור את ההגירה השלילית ממנה. מול מדיניות היישוב הפלסטינית מרמאללה עד בית לחם ישראל לא עושה דבר, יש לפעול. מדיניות ה"שב ואל תעשה" מזיקה גם בעזה. צוק איתן הסתיים לאחר לחימה ממושכת מבלי שחמאס נפל. שיקום הרצועה הוא אינטרס ישראלי, שכן העלאת מחיר ההפסד עבור חמאס תאריך את משך הזמן בין סבבי הלחימה.
בקהילה הבינלאומית הקמפיין נגד ישראל אינו תלוי במדיניותה בהכרח. ישראל נפגעת מערעור יחסי האמון עם המערב וארצות הברית בראשו. שיפור היחסים הוא נדבך בתפישת הביטחון הלאומי. נושאים מהותיים שנוגעים לישראל כמו פתרון המלחמה בסוריה נדונים בבירות העולם מבלי שהיא נוטלת חלק, קל וחומר בשאלת הגרעין האיראני. בניית תכנית להתמודדות עם איראן לאחר הגרעין מצריכה גם היא הידוק שיתוף הפעולה בין וושינגטון לירושלים.

לתכנן את הלא נודע - תרחישים אפשריים
מנחה: תא“ל (במיל.) שלמה ברום, חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי
ג'ון ג'נקינס - תרחיש של עזיבת עבאס את ראשות הרשות הפלסטינית
מצב פתיחה: אלפי פלסטינים מפגינים בגדה המערבית ובעזה; קריאות לשחרור מרואן ברגותי; עבאס פורש בלי שיש לו מחליף; מספר הולך וגובר של אבידות לפלסטינים; 2 נערים ישראלים נחטפים על ידי חמאס; ירי תמ"ס מלבנון לצפון ישראל; מאמצי תיווך של שוויץ, טורקיה ומצרים.
משתתפים: ישראל, ירדן, פתח, חמאס, ארצות הברית, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים.
דילמות עיקריות: פתח – להתגבר על יריבויות פנימיות וליצור הנהגה מאוחדת כדי לאחוז בשלטון, ליצור שיח שמקדם את פני האתגרים החדשים (קיצוני ברוחו אך מוגבל במעשה); חמאס – להשיק   מבצעים גלויים וסמויים, לשמר את השליטה בעזה ולהעלות פרופיל בגדה המערבית; מדינות ערב – דאגה מהשפעת האירוע על האיום ביטחוני העיקרי איראן, קריאה ליתר מעורבות של ארצות הברית, עמדה ערבית מאוחדת, ניהול דעת הקהל ואי-העצמה של חמאס; ירדן – שאיפה לראות חילופי שלטון חלקים, חיזוק השליטה בגבולות ופנייה לארצו הברית; מצרים – ניסיון לשלוט בעזה.
התפתחות עמדות הצדדים: ישראל – גיוס מילואים, תגובה לפרובוקציות של חזבאללה, לא מוחלט לדיבור עם חמאס ולשחרור ברגותי; ארצות הברית – זהו נושא פלסטיני, קרי ייצור קשר עם מנהיגי האזור, על ישראל לנהוג בריסון; חמאס – שחרור 3,600 אסירים (ירד ל-2,000 בהמשך), דרישה לשחרור ברגותי (אין אינטרס אמיתי); מדינות ערב – התמקדות בהתמודדות עם התסיסה במדיה החברתית והמשך תמיכה בפתח.
תובנות: רצון כללי לשמר סטטוס קוו של השחקנים המעורבים; סדרי עדיפויות מקומיים יישארו עליונים בטיפול בבעיה מצד שחקנים אזוריים; ארצות הברית עדיין השחקן המרכזי; איראן ורוסיה צפויות גם הן לשחק תפקיד.

מרק הלר – דיאלוג ישראלי-איראני
מצב פתיחה: ראש המועצה לביטחון לאומי של רוסיה אומר כי יש סיבה להאמין שדיאלוג חשאי בין ישראל לאיראן הוא אפשרי; רוסיה מציעה לסייע בארגון הדיאלוג החשאי.
משתתפים: ארצות הברית, רוסיה, ישראל, איראן, האיחוד האירופי.
דילמות עיקריות: האם ישראל יכולה להרוויח משהו מהשיחות בלי לשלם מחיר גבוה מדי?; איך על ישראל לסרב להשתתף מבלי לנכר את רוסיה?; איך רוסיה צריכה לפתות את האמריקנים לשתף פעולה מבלי לטעון להובלת המהלך?
תובנות: כולם משקרים וכולם חשדנים – מאפיין מרכזי של הסימולציה; המגעים בשתי רמות מקשים על התקדמות; החשבון של ישראל הוא מחיר גבוה ורווח נמוך; ישראל מודעת לחששות האמריקאים והסונים יותר ממה ששוער מראש.
ג'יימס ג'פרי – מלחמה קיברנטית/קינטית והתקפת סייבר
מצב פתיחה: מתיחות גוברת בין ישראל לחזבאללה; פעילי חזבאללה משגרים רקטות לישובים בגבול הצפון; דיווחים על פיצוץ גדול בבתי הזיקוק בחיפה שהביא למותם של 5 עובדים במקום; יש חשד שמתקפת הסייבר נגרמה על ידי משמרות המהפכה של איראן.
משתתפים: ישראל,  ארצות הברית, איראן, חזבאללה, רוסיה.
דילמות עיקריות: איך ישראל צריכה לנהל את המתיחות המובנית בפנייה לארצות הברית?; מה רמת הייחוס הנדרשת (פנימית/חיצונית) בכדי לאשר תגובה?; איך ישראל יכולה להבין יותר טוב את המוטיבציה של איראן למתקפה?; מה המטרה של תגובה/פעולה לתקיפה קיברנטית המיוחסת במלואה לאיראן?; מה המטרות של ארצות הברית? עד כמה היא מוכנה לשתף פעולה עם ישראל בתגובתה?
תובנות: ישראל חייבת להגיב איכשהו, בין אם בחידוש או יצירת הרתעה ובין אם בפגיעה חמורה יותר באיראן ויכולותיה והאינטרסים שלה; היעדר תגובה ישראלית ימנע ממנה לייצר הרתעה; תגובה ישראלית צריכה להכיל כל הסלמה נוספת; ישראל צריכה להתחשב בהקשר האזורי.
אסף אוריון וג'ון אלן – המדינה האסלאמית על הגבול
מצב פתיחה: מחבל מתאבד של המדינה האסלאמית מתפוצץ במעבר הגבול נסיב בין סוריה לירדן; המדינה האסלאמית תוקפת סיור של צה"ל בניסיון לחטוף חייל ישראלי; ארבעה חיילים ישראלים נהרגים; המדינה האסלאמית כובשת את דרעא.
דילמות עיקריות: התקפות המדינה האסלאמית על ישראל וירדן; המדינה האסלאמית מתייצבת על שני גבולות; המדינה האסלאמית מחפשת איך לגרור את ישראל למערכה; האם להגיב עכשיו או מאוחר יותר?; האם ישראל תפעל לבד או תיעזר באחרים?; מה בא קודם בסדרי העדיפויות: המדינה האסלאמית או הציר האיראני?; מדיניות של הכלה או של שינוי המצב?; טיפול באיום הקרוב ביותר, הקרוב יותר או הרחוק?
תובנות: המדיניות של כולם היא אנטי-המדינה האסלאמית; מבחינת ארצות הברית לישראל יש זכות להגן על עצמה;  כולם מנסים להוציא את ישראל מהמשוואה, לא לערב אותה; ביטחון ויציבות ירדן חשובים מכל; פוטנציאל רב לישראל; אתגר בתזמור המאמץ; עדיף למנוע מאשר להגיב; שהדאא אל-ירמוכ כבר כאן.

השגרירה וונדי שרמן, לשעבר תת מזכיר המדינה לעניינים פוליטיים, עמיתה בכירה, מכון בלפר למדע ויחסי חוץ, הרווארד
הסכם הגרעין טוב לכל הצדדים, וגם לישראל. ההסכם, ההתחייבויות האיראניות והוועדה המשותפת בפעולתה מבטיחים שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. יש להמשיך לאכוף זאת, אך כבר בממצאים מהשבוע האחרון ברור כי איראן עמדה בהתחייבויותיה. הסרת הסנקציות לא מקדמת את איראן הרבה, אלא משחררת להם כספים מוקפאים שלהם. הם זקוקים לסכומים רבים נוספים כדי לשוב לנקודה בה היו לפני השתת הסנקציות - הם בבור כלכלי עמוק.
למומחי הגרעין הישראליים היה תפקיד קריטי בתהליך גיבוש ההסכם בעזרתם המקצועית לנו. ההנהגה הישראלית כמייצגת העם התנגדה והציגה את פערי המדיניות. ישראל חשבה שההסכם לא טוב, ההיסטוריה תשפוט. מבחינת ארצות הברית עדיף איראן לא גרעינית, על כל מגרעותיה והאיומים שהיא מייצגת, מכל אפשרות אחרת.
מעבר למחלוקות חשוב הקשר בין ישראל לארצות הברית, והמשימה שלנו היא להבטיח את ביטחונה של ישראל כמדינה יהודית מול האתגרים הניצבים כתוצאה מההתפתחויות האזוריות. כשארצות הברית וישראל פועלות יחד אין כוח חזק מזה. כיפת ברזל היא דוגמא מצוינת לכך, גם ההכרזה על חזבאללה כארגון טרור. השותפות הזו היא לא בת החלפה עבור שני הצדדים.

העולם לאחר הסכם הגרעין עם איראן
מנחה: מר אודי סגל, פרשן מדיני, חדשות ערוץ 2:

מר אבנר גולוב, עמית מחקר, המכון למחקרי ביטחון לאומי:
הסכם הגרעין אינו משחק אחד על כל הקופה, אלא משחק חוזר. רק סיבוב אחד נגמר, והמשימה היא להיערך לסיבוב הבא. תכנית משותפת עם ארצות הברית, כפי שנוסחה במכון למשל, היא אמצעי להתמודדות עם האתגר הבא. מפת דרכים כוללת גרעינית ולא-גרעינית היא רעיון טוב, אבל לשם כך צריך ליצור קישור בין שני הממדים. יש ליצור משוואה לפיה אם איראן ממשיכה לנהוג כמו שהיא עושה היום באזור בחתרנותה, היא בגדר צפון קוריאה וכך יש להתייחס אליה.
סר ג‘ון ג‘נקינס, מנכ“ל, המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים – המזרח התיכון:
הנושא החשוב הוא אכיפת ההסכם, לא ההסכם עצמו. הסעודים תחילה רצו לטפל בגרעין, עכשיו הם חוששים שההסכם לא מטפל בהתפשטות וההשפעה של איראן במזרח התיכון. יש להגדיר ולהפריד בין בעיות במזרח התיכון, איראן מנסה לחבר בין הממדים ויש להקפיד על הפרדה כדי לטפל בכל דבר בנפרד.
15 השנים הבאות יסבבו סביב הפיקוח על התנהלות איראן ומדיניותה בכל המשברים האזוריים. הסעודים צריכים להסתגל ליום שאחר ההסכם. הם מרגישים נטושים. עם זאת יש הדזמנויות חדשות למדינות המפרץ, בין היתר מסחריות, בעקבות הסרת הסנקציות. שינוי משטר נראה בלתי אפשרי באיראן כעת, וקשה להבין תהליכים פנימיים שם. ובכל מקרה בלי קשר למשטר איראן היא גורם חזק בעל שאיפות התפשטות באזור.
פרופ‘ פרנסואה הייסבורג, יועץ מיוחד, FRS, פריז, IISS, לונדון:
ההסכם הוא הסכם גרעין והצלחתו תימדד לפי התוצאות שתושגנה בתחום הגרעין – לא בהיבטים אחרים. איראן אינה מעצמה גרעינית, ולא תהיה כזו בזמן הקרוב. גם אם תהיה מאוד "בריונית" בהתנהלותה באזור ותמשיך בניסיונותיה להגמוניה במפרץ, לא יהיה משבר גרעיני ולא יהיה משבר עולמי. איראן גרעינית בהתנהלות כזו הייתה מביאה למשבר עולמי. לאיראן יש הרבה אפשרויות לצבור כוח כלכלי וצבאי, והעובדה שאינה גרעינית מקלה עליה לעשות זאת – זה הפרדוקס: אין גרעין, יש התעצמות קונבנציונלית. עבור ישראל זהו מצב עדיף, כי האיום אינו קיומי.
יש הסכמה כללית בקרב המעצמות שיש לעצור את ההפצה הגרעינית במזרח התיכון, הסכמה שאין ביניהן על שום היבט אחר במדיניות האיראנית. במזרח התיכון לא מייצרים פתרונות, אלא בעיות. איראן היא חלק מהבעיות במזרח התיכון. הייתי שמח אם מחר היה שינוי משטר באיראן, אבל גם אם היא לא תהיה יותר רפובליקה אסלאמית היא עדיין תהיה כוח אזורי משמעותי עם שאיפות, צרכים ואינטרסים שאולי יהיה לא פחות נוח לעמוד מולו. בכל מקרה שינוי משטר לא ישפיע על עניין הגרעין, ויש לזכור זאת גם בעוד 15 שנה.
גב‘ ג‘יין הרמן, מנהלת, נשיאה ומנכ“לית, מרכז ווילסון:
ארצות הברית עשתה מאמץ ניכר וכואב להגיע להסכם הגרעין, במחיר של אי הסכמה עם בעלת בריתה הקרובה ביותר. מערכת היחסים בין אובמה לנתניהו אינה קרובה, אך יש כבוד הדדי ביניהם. ההסכם עדיין אינו פופולרי בארצות הברית ולא עבר בהצבעה, יש רבים בקונגרס שמפקפקים בו. זה גורם למחוקקים להסתכל מקרוב על איראן כעת ולבחון את התנהלותה ביתר קפדנות בכל הרבדים גם מעבר לגרעין.
העדיפות הראשונה כעת למערב היא התנהלותה הלא-גרעינית של איראן ואיך היא תשפיע על האזור. יש מגמות פנימיות באיראן שאולי מצביעות על שינוי, יש לשים לב לכך. ניתן לצפות לשינויים פנימיים, בתקווה חיוביים, שיתכן וישפיעו על תוצאות הסכם הגרעין. שינוי משטר יקרה רק דרך תהליך פנימי, לא בכפיה מבחוץ. יש יותר מדי סימני שאלה במזרח התיכון שגם משפיעים על איך הדברים יתפתחו בהקשר האיראני – לכן ההסכם יכול להיות חיובי או שלילי, מוקדם לדעת.
פקיסטן היא סכנה גרעינית חמורה יותר לישראל ולמזרח התיכון מאשר איראן בתרחיש של השתלטות גורם רדיקלי עליה והגעתו לנשק הגרעיני. ארצות הברית כן תשתמש באופציה צבאית בלית ברירה.
אלוף (במיל.) יעקב עמידרור, לשעבר היועץ לביטחון לאומי, עמית בכיר, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים:
ההסכם לא טוב, בניגוד לאופן בו תואר על ידי השגרירה שרמן, אך אני רוצה לעסוק בעתיד. יש שלושה מישורים להתמודדות: (1) ההיבט האמריקני של ההסכם, שכן גילינו במהלך המשא ומתן שיש בינינו לבין האמריקנים חילוקי דעות שימנעו מאיתנו לסמוך עליהם במאה אחוז אם יתעורר צורך בהמשך באכיפה; (2) ההיבט האיראני – האיראנים מבינים כעת שארצות הברית מכירה בהם כמעצמת על במזרח התיכון, וכך היא נוהגת וצפויה להתנהג מבלי שיפריעו לה; (3) ההיבט המזרח-תיכוני – מדינות ערב מבינות שארצות הברית נקטה צד נגדם ובעד איראן, והמדיניות הסעודית הזו היא תוצאה של הבנה זו. זו גם הזדמנות לישראל.
לישראל הייתה השפעה על ההסכם, היו מחלוקות על האסטרטגיה והיעד הסופי. הדיאלוג והתיאום המשיך לכל אורך התהליך – לגבי איראן ולגבי נושאים אחרים. הערוצים נותרו פתוחים, זה לא משפיע על אי ההסכמה העקרונית וההיפך.
אף אחד במזרח התיכון לא מאמין שארצות הברית מוכנה להיכנס לעימות צבאי אמיתי עם איראן. זה הובן על ידי האיראנים ולכן הם ניהלו את המשא ומתן מתוך הנחה שלא כל הקלפים על השולחן מצד האמריקנים. לא הכל תלוי בשינוי משטר באיראן, ההסכם עצמו לא משנה את האיזון בין הכוחות בתוך איראן. מה שכן יכול לעשות זאת הוא סנקציות כלכליות שיפרו את האיזון בתוך המדינה. בסוף היום המשטר הנוכחי מרגיש שהוא יכול להכיל כל ניסיון לשינוי פנימי.
אופציה צבאית אינה טובה יותר מהסכם טוב, אבל לא ניתן להשיג הסכם טוב כאשר אחד הצדדים לא מניח אופציה צבאית על השולחן. לכן ההסכם רע והוא אינו עדיף על אופציה צבאית. איראן חושבת שהיא חלק מהפתרון באזור אך על ישראל להכין את עצמה לאפשרות שאיראן תיהפך לגרעינית מבלי לסמוך על אף אחד אחר שיעשה עבורה את העבודה. זהו נטל כבד אך אין ברירה.
השרה איילת שקד, שרת המשפטים
ישראל היא מקרה הבוחן הגדול ביותר לדיני המלחמה, עם מומחים רבים ומנוסים. ישראל היא חלק ממשפחת האומות ודיני המלחמה חלים עליה, ופעמים רבות היא נמנעת מלפעול בשם הדין הבינלאומי. עם זאת, צריך להתאים את התנאים המשפטיים לתנאים בשטח. המאבק בטרור הוא אחד מנושאי הליבה למאבק משפטי: פעם אחת במאבק נגד הדה-לגיטימציה שמופעלת נגד ישראל, ופעם שנייה ביצירת לגיטימציה לפעולה עבור מערכת הביטחון למלחמה בטרור. כחלק מניהול חזית זו נערכו שינויים במבנה הארגוני של מחלקת דבל"א במשרד המשפטים, כדי להתאים את המעטפת המשפטית לשינויים. מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי הוא נכון ומשמעותי בהקשר זה, ומשרת את המציאות המשפטית המורכבת.
חזית הסייבר היא מגרש אחר בו יש חלים חוקי המשחק החדשים. ישראל מובילה בתחום והפכה למעצמת סייבר עולמית. לא רק בפן העסקי, גם בתורת לחימת הסייבר ישראל מובילה והדבר מצריך גם מדיניות משפטית – לכן הוקמה מחלקת סייבר במשרד המשפטים.
מדינות רבות במערב פועלות לפי נורמות משפטיות שישראל הנחילה במאבקה בטרור, ובאופן אבסורדי מבקרות את ישראל על מדיניותה. זירות בינלאומיות משפטיות ודיפלומטיות הן הפתרון של אויבי ישראל לחוסר התוחלת בשדה הקרב. הרשות הפלסטינית היא מובילת המאבק הזה בישראל ונתמכת בנתונים שקריים של גופים שונים – גם ישראלים.

עתידה של המדינה האסלאמית
מנחה: דיוויד איגנשיוס, עורך ובעל טור, וושינגטון פוסט:

גנרל (בדימוס) ג‘ון אלן, מנהל שותף וחוקר בכיר, המרכז לביטחון ומודיעין במאה ה-21, מכון ברוקינגס לשעבר השליח הצבאי המיוחד של נשיא ארצות הברית לקואליציה הבינלאומית נגד המדינה האסלאמית:
ארצות הברית מובילה מהלך בחמישה כיוונים נגד המדינה האסלאמית, בניגוד לתמונה שמצטיירת כאילו מדובר רק בתקיפות אוויריות. הקואליציה פועלת במרץ רב באמצעים רבים, נגד קיומה הפיזי, נגד מקורות המימון, נגד הגיוס אליה. מיום מינויי למתאם פעולות הקואליציה פעלתי למינוי אדם שיהיה אחראי על יישום המהלכים הדרושים, אבל גם כעת המאבק בהמדינה האסלאמית נמשך לפי הצורך וננקטים אמצעים יותר רציניים בהתאם. המרכז למהלך הצבאי הוא בעיראק ובסוריה, אך הכרזת הח'ליפות פרסה את האיום על מקומות רבים בעולם והאתגר הוא גדול יותר. צריך לתקוף את הרשת המחברת את השלוחות השונות למרכז, שם המפתח להצלחה במאבק.
לגבי אחדות עיראק, עבאדי מחויב לאחדות עיראק שתכליל את כל המגזרים, קשה לומר אם יש לו פרטנרים סונים. הם התאכזבו ממאלכי ויהיה קשה לשכנע אותם להאמין שוב בראש ממשלה שיעי. יש ניסיונות לבנות כוחות סוניים, וארצות הברית כל העת מנסה לגרום לאלה שנעקרו מבתיהם לשוב אליהם כצעד בונה אמון. הכורדים לוחמים באומץ ומגיעים להישגים בשדה הקרב. הם שותפים נאמנים וטובים לארצות הברית. יועצים אמריקנים מעורבים כעת באימון כוחות מקומיים ויהיו אף יותר מעורבים בעתיד.
השגריר ז‘אן דויד לוויט, עמית מחקר, מכון ברוקינגס:
בצרפת יש גם את הקהילה היהודית החשובה באירופה וגם את הקהילה המוסלמית הגדולה באירופה, וזאת למרות שהיא מדינה חילונית. בנוסף צרפת גם חברה בקואליציה. המתגייסים למדינה האסלאמית מצרפת הם לרוב צעירים מאוכלוסייה ענייה ומיואשת שמחפשים מטרה. בניגוד לאל-קאעדה, המדינה האסלאמית מציע חזון של הקמת ח'ליפות ובכך מושכת אותם.
צרפת מגבשת מספר חוקים במטרה להגן על אזרחיה. קושי בולט הוא המלחמה בתעמולה של המדינה האסלאמית, הקרב על הרשת. זו בעיה עולמית ולא רק צרפתית. האינטרנט פתוח ומהווה זירת גיוס שקשה לאכוף אותה. הסיכון בתגובה הצרפתית להתקפת הטרור בשטחה הוא הקצנה פוליטית שתשפיע על אורחות החיים ותפגע בביטחון של האזרחים.
אנחנו רואים בסוריה מלחמת פרוקסי של איראן, טורקיה וסעודיה ועבור כולן המדינה האסלאמית היא לא העדיפות מספר אחת. סוריה בעתיד צריכה ללכת לכיוון של קונפדרציה, איבוד מבנה המדינה הוא בלתי הפיך וחשוב לא להשאיר מדינה בלתי מתפקדת. על המעצמות לשכנע, כמשימה מרכזית, את שלוש המעצמות האזוריות להניח את האינטרסים שלהם בצד.
גב‘ מישל פלורנוי, מייסדת שותפה ומנכ“לית, CNAS:
יש פער עצום בין המומחים שקרובים לשדה הקרב ומבינים את ההכרח להילחם במדינה האסלאמית, לבין התפישה הרווחת בארצות הברית בקרב פוליטיקאים והציבור שעייפים ממלחמות העשור הקודם. מערכת הבחירות תעסוק גם בזה. המדינה האסלאמית היא לא רק ארגון טרור, זו ישות ותופעה, זה רעיון שמעניק הראה לרבים בכל העולם. זו סכנה חמורה יותר ממה שהכרנו בעבר.
אשר למאבק, קשה מאוד למצוא גופים שיילחמו במדינה האסלאמית ויצליחו מעבר לניצחון בשדה הקרב להעמיד אלטרנטיבה משילותית בת קיימא. עד כה נמצאו מעט מדי ולכן, בין היתר, המאבק במדינה האסלאמית לא קרוב לסיום.
רוסיה אינה שותפה משמעותית בקואליציה נגד המדינה האסלאמית. היא תוקפת לרוב כוחות אופוזיציה שאינם המדינה האסלאמית. המדיניות מול רוסיה מצד ארצות הברית צריכה להיות כמובן זהירה ולהימנע מטעויות לא מכוונות שיכולות להביא לעימותים לא רצויים. יש לקוות שרוסיה תהיה שחקן חיובי ומועיל בפתרון מדיני אם וכאשר יגיע. בינתיים אין תוחלת בפעילותם למיגור המדינה האסלאמית. רוסיה ואיראן צריכות להבין שלא ניתן לנצח צבאית ושאסד לא ישוב לשלוט בסוריה כפי שהכרנו אותה.
מר יורם שוייצר, חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי:
המדינה האסלאמית היא בעיה גלובלית ולא ישראלית, וכל עוד זה המצב על ישראל לרסן את עצמה. המדינה האסלאמית או שלוחיה כן ינסו לפגוע בישראל, ולכך ישראל להתכונן בינתיים בעודה נותרת מחוץ למערכה העולמית.
המדינה האסלאמית ואל-קאעדה לבסוף יפעלו יחד אל מול מהלך אגרסיבי של הקואליציה, לכן אין להפריד ביניהם  - מדובר בפירות הבאושים של אותו העץ.

חה“כ יצחק הרצוג, יו“ר האופוזיציה ויושב ראש ”המחנה הציוני“
אנו נמצאים באינתיפאדה שלישית יומיומית, אם נתכחש לכך זו עלולה להיות האינתיפאדה החמורה מכל. אין להשלות את הציבור, לא בחלומות על הסכם שלום מחר מחד ולא בחלומות של סיפוח יהודה ושומרון מאידך. הוכח שלא ניתן לנהל את הסכסוך, ואף אחד לא מציע פתרון מעשי. האינתיפאדה הייתה בפתח ולא הפתיעה. היעדר תהליך מדיני סייע להתדרדרות לעבר אלימות, אך נתניהו ואבו מאזן לא עשו דבר וכיום אנחנו בתחושה עמוקה של אובדן ביטחון. לשני המנהיגים אין את היכולת והאומץ לעשות את הצעדים הנדרשים – הם נתונים ללחצים פנימיים ורק רוצים להישאר בשלטון בלי ליזום. במצב כזה הקיצוניים חוגגים.
כיום מעשית אי אפשר להגיע להסכם על שתי מדינות. הרעיון לא מת אבל הוא לא יקרה מחר. הקיצוניים בשני הצדדים מחבלים בסיכוי להגיע לשם – קואליציה של חמאס ונוער הגבעות. יש לפעול לחידוש המשא ומתן, אך לדרוש מהפלסטינים שידברו בקול אחד – עדיף שזו תהיה הרשות הפלסטינית. בכל תהליך ופתרון שיוצע אי אפשר לזנוח את עזה. בינתיים יש להבטיח לא לפעול נגד היתכנות מימוש פתרון שתי המדינות. במקביל צריך לפעול בתקיפות נגד חמאס וההסתה.
צריך להיפרד מהפלסטינים, והשלמת חומת הפרדה נחוצה לשם כך שתכלול את גושי ההתיישבות. צעד נוסף הוא הפרדת הכפרים הפלסטינים מירושלים. מהלך שלישי הוא הרגעת השטח ע"י צעדים בוני אמון עם הפלסטינים – צעדים אזרחיים ולא צבאיים. אין לפגוע בביטחון וצה"ל לא ייסוג כמו בעזה בלי ערובות ביטחוניות. צעד נוסף הוא כינוס מדינות האזור לוועידה שתטפל באתגרים שעל הפרק.

רא“ל (במיל.) משה יעלון, שר הביטחון
הדבר הקבוע ביותר במזרח התיכון הוא השינוי, והטלטלה הנוכחית מבטיחה אי יציבות כרונית לעוד שנים רבות. לא ניתן לאחות את סוריה מחדש, מדינות האזור מתפרקות. אידאולוגיות ישנות מפנות את הבמה ולוואקום נכנסו אידאולוגיות אסלאמיות שבראש ובראשונה קוראות תיגר על תרבות המערב. אי אפשר להתעלם מכך שרוב הטרור בעולם כיום הוא מוסלמי – ומכה גם במערב.
החלוקה הגאו-פוליטית במזרח התיכון מחייבת עדכון: ציר שיעי בהובלת איראן ואחריה אסד, חזבאללה, השיעים בעיראק, החותי'ים בתימן והשיעים בערב הסעודית ובבחריין. רוסיה היא הפטרונית של מחנה זה; מחנה אחר הוא זה של האחים המוסלמים בהובלת טורקיה יחד עם קטאר וחמאס; מחנה שלישי הוא הסלפי-ג'האדי שמורכב מגורמים רבים ששואפים להגיע לח'ליפות; המחנה הרביעי והמעניין ביותר הוא הסוני מדינתי בהובלת ערב הסעודית. לראשונה בדור האחרון יש קואליציה סונית, בתימן, וזו פועלת בהצלחה. המאבק השיעי-סוני מעצב את האזור. לישראל אינטרסים משותפים רבים עם הציר הסוני, וזה הדבר החשוב ביותר לכינון יחסים כיום – יותר משלום ויותר מהסכמים וטקסים. מחנה זה מצפה להובלה אמריקנית, ומאוכזב במידה רבה מהבחירה האמריקנית לראות באיראן שחקן מוביל באזור.
איראן מנסה להוביל נגדנו מאבק באמצעות חזית טרור ברמת הגולן. עד כה זה לא קרה מאזור שבשליטת המורדים, אלא באזור שבשליטת המשטר הסורי – והמבין יבין. איראן משוחררת מסנקציות כעת וזו תוכל לייצר יותר נשק ותחמושת, לרכוש נשק מתקדם. היא לא ויתרה על ייצוא המהפכה, הסכם הגרעין לא מגביל אותה בהפעלת טרור וחתרנות מדינית ברחבי המזרח התיכון. המשטר האיראני סורר ובעל שאיפות הגמוניה אזורית, וגם תחת משטר הסנקציות זכה להצלחה – למשל בהשפעתו הגוברת בלבנון. תשתית טרור איראנית קיימת כיום בחמש יבשות. אמריקה היא עדיין השטן הגדול, איראן לא שינתה את דרכיה בעקבות ההסכם. ההסכם החזיר את השעון הטכנולוגי אחורה, אך לא מבטיח דבר. פצצה גרעינית אליה ניתן יהיה להגיע היא חלק מהשאיפה להגמוניה אזורית. המאבק בה הוא אינטרס משותף, זרוע הביצוע העיקרית שלו נגד ישראל היא חזבאללה – האיום הגדול ביותר עליה.
בברירה בין המדינה האסלאמית לאיראן, אם יש כזו, עדיף לישראל להישאר עם המדינה האסלאמית - אויב חלש יותר. אם המצב בסוריה יותיר הגמוניה איראנית זה אתגר שנצטרך להתמודד איתו. הרבה תלוי ברוסיה ומדיניותה שם. תהליך וינה החל במטרה למצוא פתרון פוליטי, אך קשה למצוא בתהליכים מסוג זה אופק. המהלך הרוסי לא מצדיק את הציפיות, הלחימה נתקלת בקשיים בכמה גזרות וביניהן רמת הגולן. אין הישגים גדולים לרוסים נגד המורדים, לעומת הצלחה יחסית של האמריקאים נגד המדינה האסלאמית שהביאה לנסיגתה ממספר מקומות. אנו מניחים שהמדינה האסלאמית בסופו של דבר תובס טריטוריאלית בעיראק ובסוריה. אולם, הרעיון לא יובס ועכשיו הוא צפוי לעבור ללוב. זהו רעיון עולמי שיכול לצוץ בקליפורניה, בפאריז, בבריסל ובכל מקום. כישות מדינתית המדינה האסלאמית צפוי להיות מובסת.
בנוגע לרצועת עזה, חמאסטן: כיום יש ברצועת עזה יש חמאס מורתע שלא ירה כדור או רקטה מאז צוק איתן. הוא מתמודד עם גורמים סלפים שמאתגרים אותו, כשהם עושים זאת באמצעות פעולות נגד ישראל. כרגע חמאס רוצה שקט, אך במקביל מתעצם וצובר יכולות. ההרתעה מחזיקה בגלל המחיר ששולם בצוק איתן. חשוב להדגיש שאין לישראל מלחמה עם העזתים, ונעשה מאמץ לאפשר לתושבי הרצועה לחיות בכבוד. המצב מורכב מאוד אך נעשה ניסיון לאזן בין הדברים. הגבול בין עזה למצרים סגור לחלוטין בעקבות מאבק תקיף של המשטר המצרי נגד השפעות חמאס וזליגת טרור מעזה.
בנושא הפלסטיני, בשורה התחתונה מי שטרק את הדלת בפעם האחרונה היה אבו מאזן שלא רצה להמשיך בעוד ישראל גילתה נכונות להתקדם. הוא נתפס כחלש בקרב עמו. במציאות הזו ישראל מפעילה נבוט נגד הטרור תוך שיתוף פעולה ביטחוני טוב עם הרשות הפלסטינית מתוך אינטרס שלה, לצד ניסיון לשמר חיים אזרחיים מתפקדים ביהודה ושומרון. 200,000 פלסטינים נשענים על הכלכלה הישראלית. 80% מהסיכול הביטחוני נעשה ע"י ישראל, 20% ע"י הרשות הפלסטינית.
חלק מהצלחת טרור הבודדים הוא בגלל הצלחת ישראל לסכל את הפיגועים המתוכננים והגדולים יותר. במצב הזה ההסתה של הגורמים השונים, גם של המדינה האסלאמית, הביאה לפעולה של בודדים. אין צורך בחומת מגן נוספת. ב-2002 היה צורך באוגדות שלמות כדי להיכנס לשטחי A לאחר 8 שנים, כיום זהו לא המצב. ההסתה של הממסד הפלסטיני מוטמעת עמוק ותרבות שמקדשת מוות מצמיחה אכזריות כמו זו שראינו בעתניאל. השנאה עמוקה ונעוצה בחינוך, לראייה ספרי הלימוד.
לאחר כישלון כל ניסיונות התיווך עם הפלסטינים הגענו למסקנה שאין לנו כוונה להיפרד, ועלינו לקיים יחסים בילטראליים תוך יצירת יחסים מלמטה בממדים כלכליים. המחשבה בקהילה הבינלאומית שהמתווה מוסכם וכל מה שצריך הוא להושיב את הצדדים, הוא לא ריאלי. באופן כללי ולמרות מה שחושבים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני (ולא ערבי!) אינו עומד במרכז העניין האזורי. תופעה בולטת היא מוסר כפול כלפי ישראל שמעורב בבורות ואנטישמיות.
תר"ש גדעון יוצאת לדרך ומעניקה תקווה לייעול ושיפור, תוך התמודדות עם האתגרים החדשים. הדגש הוא טכנולוגי ושמירת היתרון האיכותי, בתמיכת בת בריתנו ארצות הברית. יחסינו הביטחוניים עם ארצות הברית מצוינים.