באביב הקרוב יתקיים משאל עם בטורקיה על כ-18 שינויים בחוקה, שאישורם יסלול את הדרך לשינוי שיטת הממשל במדינה משיטה פרלמנטרית לשיטה נשיאותית. השינויים הם בעלי משמעות רחבה, והמערכת השלטונית החדשה שתיווצר - בהיעדר מעשי של איזונים ובלמים מספקים בין הרשויות – תרחיק את טורקיה מהמודל הרווח במדינות מפותחות ותקרב אותה לקיום מערכת אוטוריטרית.

השינויים המוצעים קובעים, בין היתר, שהחל מ-2019 הנשיא והפרלמנט ייבחרו באותו מועד; תפקיד ראש הממשלה יבוטל והנשיא יוכל למנות סגני נשיא ושרים ללא אישור הפרלמנט; הנשיא יורשה להיות ראש מפלגה פוליטית (בניגוד למצב כיום לפיו הוא אמור להיות א-מפלגתי); הנשיא יוכל להורות על פיזור הפרלמנט (אם כי ייאלץ באותה עת גם להתפטר); ומספר חברי הפרלמנט יגדל ל-600 (מ-550 כיום). אם יעברו השינויים בחוקה, למעשה רג'פ טאיפ ארדואן יוכל להמשיך לכהן כנשיא עד 2029.

על אף שהתאריך המדויק של משאל העם עוד לא נקבע, הרי שהקמפיינים השונים סביבו כבר מורגשים, בפרט ברשתות החברתיות. ארדואן ותומכיו הם בראש מחנה ה"כן", אשר מוצג לא רק כבעד השינויים החוקתיים אלא למען "טורקיה חזקה". בקרב המתנגדים לשינויים המוצעים ניתן למנות את  מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) (שהיא המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט), והמפלגה הפרו-כורדית, מפלגת העמים הדמוקרטית  (HDP) (שהיא המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט).  קמפיין ה"כן" מציג את התנגדות מפלגות האופוזיציה לשינויים החוקתיים לצד זו של ה"בוגדים", ובראשם המנהיג הדתי הגולה פתהוללה גולן (שנתפס כמי שהניע את ניסיון ההפיכה הכושל בטורקיה ביולי 2016) והמחתרת הכורדית (ה-PKK).

קמפיין ה"כן" ו"לא" (מתוך חשבון הטוויטר aktivistsiyaset@)

הרעיון של שינוי שיטת הממשל בטורקיה לא זכה לתמיכה רבה כשארדואן העלה אותו ב-2012 כשכיהן עוד כראש ממשלת טורקיה. אולם כיום סקרי דעת קהל מצביעים על כך שיש יותר תמיכה ברעיון, עד כדי תיקו בין אלו שתומכים ברעיון לאלו שמתנגדים לו. אם מגמה זו תמשיך, כשברקע גם מצב החירום שהוכרז עליו במדינה בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל (אשר מרתיע ומקשה על קולות שיוצאים כנגד עמדת השלטון), הרי שנראה כי בשלו התנאים המתאימים לכך שהמשאל יעבור. עובדה בעלת חשיבות בהקשר זה היא שלאור חידוש הלוחמה עם המחתרת הכורדית, כלואים היום ראשי ה-HDPP וכן חברי פרלמנט ובכירים נוספים של המפלגה, כך שיהיה קשה למפלגה זו להיות בין הגורמים המרכזיים המובילים את הקמפיין נגד המעבר לשיטה נשיאותית.

כפי שכתב מעצב דעה טורקי, מוסטפא אקיול, לארדואניזם יש שני חוקים פשוטים: האחד הוא שארדואן תמיד צודק, והשני הוא שמתנגדיו של ארדואן מוצגים כגורמים לא פטריוטים שבמודע או שלא במודע משרתים כוחות מערביים הפועלים להחליש את טורקיה. הדיון על משאל העם אינו ממוסגר בעת הנוכחית, כפי שהיו רוצים יריביו של ארדואן, בהקשר של שמירה על הפרדת רשויות מספקת, אלא במסגרת התפיסה שבלי שינוי השיטה ארדואן לא יוכל להיות חזק מספיק כדי להתמודד עם בעיותיה של טורקיה - שרובן ככולן מוצגות כנובעות מכוונות זדוניות ביחס לטורקיה בזירה הבינלאומית.

בהתחשב בנסיבות סביר להניח שמשאל העם יעבור. השאלה החשובה היא מה יעשה הנשיא ארדואן אחר כך, כאשר עד כה מעשיו מלמדים על שאיפתו להשאיר חותם על המדינה שיאפיל אפילו על השפעתו של מייסד הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל אטאטורק. ביחס לשאלה זו יש שתי גישות בקרב החוקרים את התחום. האחת גורסת שלאחר שיצליח לשנות את השיטה השלטונית וירגיש ששלטונו יציב יוכל ארדואן להתרכז בבניה מחדש של אג'נדה יותר חיובית, כולל חזרה אפשרית למשא ומתן עם המחתרת הכורדית. גישה שניה, ודומיננטית יותר, הינה פסימית וגורסת שהשינויים החוקתיים לא ישנו דבר בהתנהלות של ארדואן (שכבר היום נוהג כאילו שיטת הממשל שונתה), ולכן הם רק צעד נוסף בהתדרדרות של טורקיה לכיוון האוטוריטרי. בהקשר זה, ההערכה הרווחת היא שאין לארדואן מענה אמיתי לבעיות הניצבות בפני טורקיה ולכן הוא יעדיף להמשיך להאשים גורמים חיצוניים ו"בוגדים" מבפנים. כך או כך, ברור הוא שהמסגור של "למען טורקיה חזקה" רק מדגיש עוד יותר את הבעיות הקשות עימן מתמודדת המדינה, ובראש ובראשונה בעיית ההתגברות המשמעותית של הטרור.