'מבצע אנטבה', קרב אום כתף, 'מבצע מוקד' 'מבצע יואב', קרבות צליחת התעלה וכיתור הארמיה המצרית היו מאבני היסוד שהקנו לצה"ל את המוניטין, ממנו הוא נהנה עד היום, של צבא לוחם, יצירתי, יעיל ומנצח. ואכן, כולם בלא יוצא מן הכלל נשענו על תעוזה רבה, ניהול סיכונים ומקצועיות צבאית גבוהה. אולם נשאלת השאלה האם צה"ל עדיין כזה? האם צה"ל הוא עדיין אותו כוח לוחם המציג רמת לחימה גבוהה לצד תעוזה ויצירתיות, או שמא יתרונו היחסי בשדה הקרב, יתרון של כמות ולא של איכות - הוא המביא להישגיו?

בחלק מן המבצעים באינתיפאדה השנייה הצטייר צה"ל כצבא שמפקדיו חושבים מחוץ לקופסה. כך למשל כאשר נמנעה חטיבת הצנחנים מלנוע ברחובות שכם, חשופה למארבים ומטענים. במקום זאת התקדמה החטיבה מבית לבית, מוגנת מפני אש צלפים, תוך שלוחמיה שוברים קירות ומייצרים פתחי מעבר בין הבתים. לעומת זאת במלחמת לבנון השנייה וגם לאחרונה במבצע 'צוק איתן', פעל צה"ל כצבא כבד, איטי ובמידה רבה חסר מעוף.

בכנס שנערך זמן קצר לאחר 'צוק איתן' אמר הח"כ עפר שלח, חבר ועדת חוץ וביטחון בכנסת הקודמת שבעברו שירת כמ"פ צנחנים במילואים, כי עצם המחשבה שצה"ל אינו "כל כך טוב כמו שאנחנו חושבים היא מחשבה שמפחידה אותנו במקום כל כך עמוק, שאנחנו מעדיפים להדחיק אותה." התמשכות המבצע, כמו גם העובדה כי חלק לא מבוטל ממספר חללי צה"ל שנפלו במהלכו נהרגו בשטחי הכינוס או כתוצאה מחדירות מחבלים לשטח ישראל, יש בהן בכדי להעיד על רמת תכנון וביצוע לקויות. לאחרונה ציין שלח כי בשנים שקדמו ל'צוק איתן' צה"ל לא הכין את עצמו כראוי להתמודדות הבאה והוא נעדר דוקטרינה מלאה ומתאימה עבורה. כך למשל, למרות שצה"ל ידע זה זמן רב על מנהרות החמאס, לא הוכשרו הכוחות בהתאם ולא נרכשו אמצעים מתאימים להשמדתן מבעוד מועד.

לא רק המעוף והיצירתיות חסרים, כי אם גם הלוחמנות והאיתנות. אף שהללו השתפרו לאין ערוך מאז מלחמת לבנון השנייה, הרי שבמבט מן הצד נראה כי כוחות צה"ל החלו את 'צוק איתן' מתוך מחשבה שיפגשו עוד מאותו דבר שפגשו ב'עופרת יצוקה', אז כמעט שלא נתקלו הכוחות המתמרנים בהתנגדות. מדובר בתפיסה דומה לזו של מי שיצא לשדות הקרב של יום הכיפורים מתוך מחשבה שעוד רגע המצרים יזרקו את הנעליים ויברחו. אלו כידוע הפתיעו את צה"ל והסבו לו אבדות רבות, בין היתר במתקפת הנגד בשמונה באוקטובר 1973 ובקרבות החווה הסינית. בדומה לכך, בעימות האחרון הפגין החמאס תעוזה, נחישות וחתירה למגע. לראשונה מזה זמן רב שכוחות אויב תקפו שוב ושוב את כוחות צה"ל שתמרנו במרחב. הדבר בלט למשל, בחטיפת הדר גולדין, פעולה שהפתיעה את כוח גבעתי במרחב רפיח ובמקרה אחר בו עצרה חטיבה סדירה של צה"ל את התקדמותה בגין שתי היתקלויות מרובות נפגעים, וזאת מבלי שתכבוש את היעדים שנקבעו לה. לצד השבחים לגבורת הלוחמים והמפקדים בלחימה, יש לשאול האם די בשתי היתקלויות, מורכבות ככל שיהיו, בכדי לעצור חטיבה לוחמת?

רק לשם ההשוואה, במלחמת לבנון הראשונה למשל, הוטל על כוח גולני בפיקודו של סא"ל גבי אשכנזי, לכבוש את רמת ארנון ואת מבצר הבופור בהם התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. למחרת נע הכוח להמשך משימות. אין בדברים אלו בכדי להעיד כי הלך ופחת הדור, שכן לא כך הדבר. אולם הלקח אינו רק בהקשר לנושאים כמו איתנות, נחישות ורוח קרב. יש לשוב ולחדש בצה"ל את החשיבה פורצת הדרך. לצד הלקחים מקרבות עבר יש לזכור כי אין בהם, בדרך כלל, בכדי להועיל ברמת הפרקטיקה. זאת כיוון שהאויב השתנה. במקום טנקים וחטיבות קומנדו סורי יפגוש צה"ל בשדה הקרב חוליות מחבלים קטנות ומיומנות, הפועלות מתוך מנהרות ובתי אזרחים ומפעילות נשק מדויק וחדיש, לצד משגרי רקטות כנגד העורף הישראלי. אמנם, צה"ל הוא הצבא החזק במזרח התיכון. עליונותו במודיעין, באמצעים טכנולוגים וביכולת הפעלת אש היא ללא תחרות. אולם המשאב העיקרי של צה"ל היה ונותר היתרון האנושי. על צה"ל לשמר את הערכים שהפגינו לוחמיו במערכות העבר תוך מציאת פתרונות חדשים לאתגרי ההווה והעתיד, שכן הם עשויים להיות קרובים בהרבה משחושבים.