בנאום במועצה המרכזית הפלסטינית ב-14 בינואר 2018 יצא מחמוד עבאס (אבו-מאזן), יו"ר הרשות הפלסטינית וראש אש"ף, נגד שורשי הקמת מדינת ישראל. המועצה כונסה בעקבות הכרת נשיא ארצות הברית טראמפ בירושלים כבירת ישראל. לדבריו: "(מדינות אירופה) רצו להביא את היהודים מאירופה לכאן כדי לשמור על האינטרסים של האירופים באזור. הם ביקשו מהולנד, שהיה לה הצי הגדול בעולם, להעביר את היהודים". הוא ציטט פילוסוף מצרי שהתייחס להצהרת בלפור: "ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי שאין לו קשר ליהודים". התבטאות זו, לצד אחרות, חושפת כי המאבק התודעתי שמנהל אבו מאזן אינו מתמקד רק במאבק בכיבוש ובגבולות 1967, אלא עוסק בנסיבות קיומה של מדינת ישראל וזהותה היהודית.

בבסיס התבטאויותיו של אבו-מאזן עומדת אידיאולוגיה פלסטינית המבקשת לשלול את הזיקה בין העם היהודי לארץ ישראל, שמקורה עוד בימי המנדט הבריטי. אידיאולוגיה זו עומדת ביסוד קמפיין פלסטיני לדה-לגיטימציה להצהרת בלפור, במלאות לה 100 שנה. בשנה החולפת, במסגרת הקמפיין, דרש אבו-מאזן מבריטניה להודות בטעותה, להתנצל בפני הפלסטינים על ההצהרה ויישומה בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל (1948-1922), לשלם להם פיצויים ולהכיר במדינת פלסטין, שלא דרך המשא ומתן עם ישראל. עוד ביולי 2016 פנה לעזרת מזכירות הליגה הערבית לצורך הכנת כתב תביעה נגד ממשלת בריטניה בנושא. בריטניה מצידה דחתה את דרישת הפלסטינים על הסף.  גם בנאומו האחרון במועצה  אמר אבו מאזן:  "נמשיך לתבוע התנצלות מהבריטים על הצהרת בלפור ונתבע ממנה הכרה במדינה פלסטינית".

המאפיין הבולט בקמפיין הוא ניסיון להציג נרטיב היסטורי פלסטיני, לפיו באמצעות הצהרת בלפור ויישומה בתקופת המנדט חשפו הבריטיים את העם הפלסטיני  לתוקפנות יהודית שהביאה בסופו של דבר ל"נכבה". זאת, אגב התעלמות מכך שבעת מתן ההצהרה ארץ ישראל לא הייתה ישות מדינית וטרם התגבשה תנועה לאומית פלסטינית. חשוב מכך, הטענה הפלסטינית הזו מתעלמת באופן מוחלט מחלקם ואחריותם של ערביי-פלסטין בהתרחשויות ההיסטוריות – החל מהתקפות של ערבים פלסטינים על יהודי פלשתינה-א"י (בשנים 1920, 1921, 1929 ו-1939-1936); דרך תמיכת מנהיג התנועה הלאומית חאג' אמין אל-חוסייני בנאצים; דחיית הפלסטינים את החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמת מדינה ערבית לצד מדינה יהודית; וכלה בהתקפה הכוללת על היישוב היהודי, שאליה הצטרפו מדינות ערב ב-15 במאי 1948 (יום לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל וסיום הנוכחות הבריטית).

גם מאז שנת 2000 דחו מנהיגי הפלסטינים הצעות ישראליות לכינון מדינה פלסטינית על בסיס קווי 1967 (עם חילופי שטחים), בדורשם לאפשר לפליטי 1948, וצאצאיהם לדורי-דורות (יותר מ-6 מיליון נפש לטענתם), לבחור לשוב לשטח מדינת ישראל - דרישה שמקורה באירועי 1948. דרישה זו היא קו אדום מבחינת ישראל, ולו רק משום שמימושה כרוך באובדן הרוב היהודי בתחומי "הקו הירוק" ובשינוי אופייה וזהותה של המדינה. ברור עם זאת, שהיא גם אינה עולה בקנה אחד עם עקרון שתי מדינות (מדינת לאום אמורה לשמש בית לבני עמה) וכמובן שלא עם עיקרון שתי מדינות לשני עמים: יהודי ופלסטיני. לעומת זאת, היא הולמת היטב את האידיאולוגיה הפלסטינית השוללת את הזיקה היהודית לארץ ישראל ואת תפיסתם הרואה בישראל "מדינת כל אזרחיה", ואף את שאיפתם להגדיל את חלקם של הפלסטינים בה. וזאת בנוסף לכינון מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס גבולות 1967. אבו מאזן גם דורש בלעדיות על מזרח ירושלים ופועל להכחשה של הזיקה ההיסטורית בינה לבין העם היהודי.

ההתנגדות הפלסטינית לזהותה היהודית של מדינת ישראל עשויה להסביר מדוע ההנהגה הפלסטינית אינה מקבלת את "נוסחאות השלום". הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים - יהודי ופלסטיני" אינה מקובלת עליה, משום שהיא מזהה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אינה מספקת אותה מכיוון שהיא מתייחסת לקווי 1967 בלבד, בעוד שתביעותיה נוגעות גם ליישוב פליטים פלסטינים בשטחים בתחומי הקו הירוק.

קריאת התגר של אבו מאזן על זהותה היהודית של מדינת ישראל ונגזרותיה בוודאי לא הואילה לאינטרסים הפלסטינים, ואולי אף חיזקה בקרב יהודים המאמינים בהסדר שלום הוגן על בסיס שתי מדינות לשני עמים את התחושה ש"אין פרטנר" פלסטיני לשלום. יתכן שבנאומו זה ניסה אבו מאזן למצב את עצמו בהיסטוריה הפלסטינית כמנהיג שאינו מתפשר עם ישראל ועם העם היהודי ואינו נרתע ממאבק בשתי מעצמות התומכות בהם - בריטניה וארצות הברית.