בראשית השבוע התקיים הכנס השנתי של המרכז למדיניות של האמירויות באבו-דאבי בשיתוף עם המועצה האטלנטית האמריקאית, שהשתתפו בו אנשי אקדמיה, מומחים ואנשי ממשל ממדינות המפרץ,  לצד עמיתיהם - בעיקר מארצות הברית, אירופה, סין והודו. הכנס, שנמשך יומיים, דן בקשת רחבה של סוגיות ואתגרים אזוריים וכלל עשרה מושבים בנושאים: רדיקליזציה וטרור - מיפוי גלובלי, דפוסים ואסטרטגיה, שינויים פנימיים בקרב מדינות "האביב הערבי" (סוריה, עיראק, לוב, תימן ומצרים); המעצמות האזוריות בין חיזור לדחיקה (תורכיה, איראן והסכסוך הישראלי-ערבי); עוצמה בעולם דיגיטלי; בנייתו מחדש של סדר כלכלי; הפתעות אסטרטגיות והעתיד הגלובאלי; טכנולוגיה; אנרגיה; והמרחב הקיברנטי והשפעתו על מונחים כמו עוצמה ומדינה.

נוכח ההשפעה הישירה והעקיפה שיש למדינות המפרץ בכלל ולסעודיה בפרט על התהליכים הדרמטיים במזרח התיכון - במעגל הפנימי-מדינתי, במאבק הפנימי בתוך האסלאם הסוני ובמאבק העדתי בין סונים ושיעים - חשוב להבין את נקודת המבט האסטרטגית שלהן במגוון האתגרים העומדים לפתחן. מסיכום הדיונים בכנס ניתן להצביע על ארבע תובנות מרכזיות שמשקפות את הלך הרוח השורר במפרץ:

יחסי ארה"ב והמפרציות: משבר אמון קשה
אחד הנושאים אשר עלו לאורך כל המושבים היה משבר האמון הקשה שנוצר בין ארצות הברית לבעלות בריתה במפרץ. שר החוץ של איחוד האמירויות שיקף את האבחנה לפיה היעדר אסטרטגיה אמריקאית אזורית מהווה איום על מדינות המפרץ (לצד ועל רקע האיום האיראני). ביקורת קשה נמתחה מצד כלל המומחים והדיפלומטים מסעודיה, כווית ואיחוד האמירויות, אשר שבו והדגישו את משבר האמון הקשה ששורר בין המפרציות לבין ארצות הברית. אמנם בעבר כבר נשמעה ביקורת כלפי מדיניות ארצות הברית והשלכותיה על טיב הקשר עם המפרציות, אך זו הפעם הראשונה שביקורת וחוסר אמון כאלה נשמעים באופן כל כך בוטה, פומבי ומפיותיהם של אנשים בדרג כה גבוה.

'המדינה האסלאמית' - OUT, רדיקליזציה בקרב צעירים - IN
באופן כמעט גורף, רוב המומחים הסעודים אינם רואים ב'מדינה האסלאמית' אויב המסכן את מדינתם ברמה הקיומית (שני האיומים המרכזיים, כאמור, הם ההגמוניה האיראנית והיעדר אסטרטגיה אזורית אמריקאית). לעומת זאת, מה שכן תפס מקום משמעותי בדיונים אודות הטרור הגלובלי היה הופעתם המדאיגה של תהליכי רדיקליזציה בקרב צעירים, שנחשב כאיום אזורי משמעותי. לטענת המומחים במפרץ משנת 2000 יש מעבר הדרגתי מרדיקליזציה לאומית לרדיקליזציה דתית, ורבים הדגישו שהדרך לטפל בשורש הבעיה הוא אידאולוגי, וזאת באמצעות אידאולוגיה אלטרנטיבית. כן הושם דגש על תפקידם החשוב של נשים וצעירים בתוך התהליכים האלו: כיום שליש מהלוחמים הזרים אשר מגיעים לסוריה הן נשים, כשממוצע הגילאים הולך ויורד. בנוסף התריעו נציגי המפרציות בפני מדינות המערב כי כל עוד מלחמות האזרחים במזרח התיכון יימשכו, האחרונות לא תוכלנה להיות חסינות מפני ההשפעות השליליות של מאבקים אלו, בדגש על בעיית הפליטים – הן בפן ההומניטרי והן בהיותן כר פורה לצמיחת טרור.

ההגמוניה האיראנית כסכנה קיומית
בעוד סוגיית הגרעין ובתוכה הסכם בין איראן למעצמות לא נידונה במהלך הכנס, שאיפותיה האזוריות של איראן ומעורבותה הישירה והעקיפה במלחמות האזרחים במדינות ערב העסיקו מאוד את המומחים והפוליטיקאים – כבבואה להלכי הרוח במפרץ. האקדמאים והדיפלומטים קבעו, בלי יוצא מן הכלל, כי ההגמוניה האיראנית באזור היא הסכנה הקיומית העיקרית למדינות המפרץ. הסעודים אף הכריזו כי בניגוד ללבנון ועיראק, סעודיה לא תאפשר הקמה והתבססות של מיליציה שיעית בחסות איראנית בתימן.

בין אופורטוניזם להעדר אסטרטגיה
אחת ממסקנות הכנס היא שלשתי המעצמות הגלובליות, ארצות הברית ורוסיה, אין אסטרטגיה אזורית במזרח התיכון. בעוד ההתנהלות האמריקאית נתפסת כמדיניות מובלת, תגובתית ונסחפת, המדיניות הרוסית מזוהה כאופורטוניזם טהור נטול חזון אסטרטגי. כלומר, ההרגשה שעולה מדברי הבכירים במפרץ הינה שהטלטלה שעוברת על המזרח התיכון תפסה את המעצמות הגלובליות לא מוכנות. ברמה ממוקדת יותר נטען, שכל מנגנוני הביטחון של מדינות המזרח התיכון ושל המעצמות הגלובליות עדיין לא מצליחים להבין את האויב בו הם נלחמים, ובלי הבנה של היריב העומד מנגד מן הסתם אין אסטרטגיה מתאימה.

התובנות מהשיח בכנס מלמדות שניתוח המציאות האזורית וזיהוי האתגרים בטווח המידי של מדינות המפרץ ושל ישראל כמעט זהה. לאור זאת, לא ברור מדוע על אף שקיימת הסכמה כמעט מוחלטת בנוגע לאפיון האתגרים והסכנות האזוריות, ובהיעדר אסטרטגיה אמריקאית ואירופאית קוהרנטית מול אתגרים אלה, טרם הבשיל שיתוף פעולה בין ישראל לבינן, בדגש על ערב הסעודית, לכדי הבניית אסטרטגיה משותפת.