"דאע"ש יותר גרועים מכל מה שהכרנו בעבר, השיטות שלהם יותר אכזריות אפילו מאל-קאעדה. דרושה התגייסות של כל העולם המערבי למהלך צבאי נרחב כדי לחסל את התופעה ולהשיב את הסדר המוכר למזרח התיכון. בהקשר הישראלי, ההצהרות שלהם לגבי פלסטין רק ממחישות את הדמיון בינם לבין המאבק הלאומי הפלסטיני ומוכיחות את היעדר התוחלת במציאת פתרון מול גורמים רדיקליים מסוג זה."

אין טעם לחפש את מקור הציטוט, שכן הוא מומצא. ועדיין, נדמה שלמרות זאת אין אמיתי ממנו כמשקף הלכי רוח שכיחים, הנשמעים בשיח הציבורי והתקשורתי על אודות 'המדינה האסלאמית' בעת האחרונה. חבויות בו חמש הנחות שגויות שיש להפריכן:

הראשונה היא לכאורה סמנטית, אך למעשה אין מהותית ממנה. הכוונה לבחירה בכינוי דאע"ש, השגורה בפי מרבית הדוברים, ולא פעם נובעת מהרגל. אולם, חלק גדול עושה כך בשל עקרון אידאולוגי שעיקרו סירוב להכיר בישות הזו כ"מדינה" אסלאמית, והקפדה על סימונה והדרתה באמצעות השם המקטין דאע"ש. ההיגיון מאחורי הטרמינולוגיה הוא שעצם ההכרה בישות הזו כמדינה מעניק לה לגיטימציה וכרטיס מעבר חופשי ממשפחת ארגוני הטרור למשפחת המדינות. טיעון זה הוא מעט טהרני ומחטיא את האמת. המדינה האסלאמית היא השם בו בחר הגוף הזה לכנות עצמו באופן רשמי וכך יש להתייחס אליו. כמו הרייך השלישי או הרפובליקה האסלאמית של איראן, התייחסות ל'מדינה האסלאמית' כפי שהיא מכנה את עצמה לא תייצר לגיטימציה ולא תפחית מחומרת האיום הנשקף ממנה, אלא פשוט תהיה נאמנה לאיך שהיא תופסת את עצמה ובכך תסייע להבנתה לעומק.

הנקודה השנייה נוגעת להבחנה בין 'המדינה האסלאמית' לבין עמיתיה/יריביה במחנה הסלפי-ג'האדי. נכון שקיימים הבדלים רבים בין הדפוסים שאנו עדים להם כעת לבין מה שהכרנו מאל-קאעדה, למשל, בעיקר בהיבטים תדמיתיים ותקשורתיים. אולם, אסור לשכוח ש'המדינה האסלאמית', אל-קאעדה וגופים אחרים הינם פירות הבאושים של אותו העץ. לפיכך מומלץ לא לתת למאבק במדינה האסלאמית להפיג את עוצמת הסכנה שמייצגים ארגונים אחרים, ולהתייחס לכל הזרם הזה כמקשה רעיונית אחת בה יש לטפל.

טעות אחרת נוגעת לתפקידו של המערב במאבק ב'מדינה האסלאמית' ובסיוע לפתרון הבעיות האזוריות שהצמיחו אותה. הבעיה הגדולה היא שבאופן טבעי נוטים להטיל את מלוא כובד המשקל על הקהילה הבינלאומית, שתבוא להציל את בני המזרח התיכון. המוסכמה הזו נשענת על מקרי עבר, אך נדמה שהפעם לא יהיה מנוס מלאפשר למקומיים להכריע בדבר עתידם וגורלם, בהתאם למאווייהם ויכולתם. אין הדבר אומר שהקהילה הבינלאומית צריכה להדיר רגליה מהמזרח התיכון, אבל לכל הפחות יש לסגל דפוסי חשיבה חדשים ולא להכשיל ניסיונות מקומיים לייצר מציאות חדשה ומעודכנת שבכוחה להתמודד עם כלל האתגרים, וביניהם 'המדינה האסלאמית'.

השגיאה הרביעית היא הנטייה לחפש את הפתרון הצבאי שינחית מהלומה ניצחת ובלתי-הפיכה על ראש 'המדינה האסלאמית'. יתכן שצריך להעצים את המהלכים הצבאיים, אולי אף באמצעות כוחות קרקעיים, אבל אין די בכך. לא ניתן להתייחס לתופעת המדינה האסלאמית כמלחמה בארגון טרור, גישה כזו מפספסת את המהות. מדובר בתופעה רחבה, בעלת שורשים תרבותיים, חברתיים, כלכליים, פוליטיים ודתיים, שניצחונות בשדה הקרב לא יכולים לפתור. הצעד החשוב ביותר בהקשר זה הוא יצירת חלופות רעיוניות ונקיטת מדיניות הסברתית יצירתית שתציע אותן לקהל היעד הרצוי.

לבסוף, אחת השאלות הנפיצות ביותר היא הקשר של 'המדינה האסלאמית' למאבק הפלסטיני. השיח שהתעורר בישראל בעקבות ריבוי הפיגועים בשטחה (רובם באמצעות דקירה) התפתח לשאלה האם פלסטין היא על סדר היום של המדינה האסלאמית. כאן המקום לייצר את ההפרדה הברורה: ההנהגה, רוב ארגוני הטרור והציבור הפלסטיניים אינם חלק ממלחמתה של 'המדינה האסלאמית'. פלסטין כלל לא נמצאת בעדיפות גבוהה על שולחנה של המדינה האסלאמית (למרות ההצהרות של אל-בגדאדי מסוף השבוע). אבל, הקשר בכל זאת קיים. והוא נובע מכך שאוכלוסייה הפלסטינית היא ברובה מוסלמית סונית, בעלת זיקה תרבותית היסטורית למרחב בו היא מתקיימת. למרחב הזה פרצה ברוח סערה תופעה סוחפת בדמות 'המדינה האסלאמית'. עד כה לא נהו פלסטינים רבים אחרי הלהט המהפכני, מהטעם הפשוט שלא השתייכו למלחמה הזו ולא הייתה להם סיבה מספיק טובה לסכן את מה שיש להם ולהילחם למטרות זרות. אולם, המציאות דינאמית. לציבור הפלסטיני עיניים ואוזניים, ובייאושו הגדול חלקים ממנו (שוליים בינתיים) שואבים השראה מתרבות הטרור של 'המדינה האסלאמית'. לכן, גם אם הקשר הראשוני אינו מובן מאליו, אם לא תהיה לצעירים הפלסטינים תוחלת ותקווה לשיפור במצבם האישי והחברתי אז אפשר לצפות שיחפשו אחר רעיון שיגאל אותם ממעגל הייאוש.