אני אש אני פלדה
עיניי קרועות מול המראה
יש בי פחד הולך אל הלא נודע
זה אני שם ,זה אני או אתה?  הולך הולך בגיא צלמוות הולך...

שיר הפתיחה של הסדרה 'פאודה' (בתעתיק פוצ'א - כאוס בערבית) מבטא בתמצית את התחושות שמלוות את פעילות המסתערבים הישראלים הפועלים בשטחי הגדה המערבית. התחושה של פחד והליכה ב"גיא צלמוות" מתארת היטב את המאורעות הנפרשים לעינינו לאורך הסדרה, המציגה מבט רב-רבדים של המציאות הישראלית–פלסטינית, שהציבור הישראלי מבקש להדחיק. מבט זה הינו מרענן וחשוב על רקע התודעה בה רוב הציבור הישראלי מצוי, של חוסר היכרות והבנה של האוכלוסייה הפלסטינית והתרבות הערבית.

הסדרה, ששודרה בראשית 2015 בישראל, עוקבת אחר חוליית מסתערבים סודית הפועלת באופן פורמאלי בכפוף למשרד הביטחון, אך פועלת באופן אוטונומי ואף מחתרתי כשהיא מבצעת מרדף אחר מבוקש מספר אחד בשטחים - מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס אבו אחמד (השחקן השאם סלימאן). לכאורה, הצופה הישראלי מבין מי הם הטובים ומי הרעים בעלילה, אלא שכבר בפרק הראשון אנו עדים למוות מיותר של חתן פלסטיני, חף מפשע ביום כלולותיו בידי כוח ישראלי. זוהי סצנה המערערת את הנחות היסוד של הציבור הישראלי, המאמין בצדקת דרכו ובמוסריותו. הדילמות המוסריות העומדות בפני הלוחמים הישראלים מוצגות גם בהמשך הסדרה.

גיבור הסדרה, דורון קבילו (השחקן וכותב הסדרה, ליאור רז), שב ליחידה לאחר שפרש ממנה. בפרק הראשון מוצגת דמותו של דורון שאינו מצליח באמת לשוב לשגרה ולהותיר את החווית שעבר מאחוריו —זוהי הדואליות שעוברת כחוט השני בכל הסדרה. מחד אנו רואים את הצד של הלוחם האמיץ והגיבור, ומאידך אנו חוזים בפגיעות, ובאנושיות שלו המייצגת חיילים רבים שכמותו. כך גם לגבי האוכלוסייה הפלסטינית, שמציגה בפנינו גם את רבי-המרצחים שביניהם כבני אדם בעלי רגשות ומשפחות- אבו אחמד למשל מופיע לאורך כל הסדרה בסצנות משפחתיות המציגות אותו גם באור אנושי.

דואליות זו גם נוכחת גם ביחס של אנשי היחידה לאויבים שמולם. ההכרות האינטימית של המסתערבים עם התרבות הערבית על כל גווניה - שפה, תרבות והלכות מקומיות - מתבטאת לא רק בנוכחותם בשטח במשימות, אלא גם ביחסים ביניהם בשגרה היומיומית, המשלבים לא רק את השפה הערבית, אלא גם את אורחות החיים הנלוות. התפקיד הכפול מצוי על גבול דק, שכן המסתערב מחד מאומן להיות לוחם ולהרוג את אויביו כמרכיב מהותי במשימותיו, אך מאידך עליו להתחבר לתפקיד שמוטל עליו, קרי להזדהות עם דמות המסתערב אותה הוא מגלם עד עמקי נשמתו ולהרגיש כבן התרבות הערבית.  חיבור רגשי זה, שמתבטא בתרבות היחידה, מבליט ביתר שאת את חוסר ההיכרות והבורות המאפיינת את כלל הציבור בישראל לגבי חיי היומיום והמאפיינים התרבותיים של החברה הערבית בכלל, והפלסטינית בפרט. החיים בצד הפלסטיני זרים לרוב הישראלים והסדרה חושפת בפנינו רבדים שנפקדים מהשיח הציבורי. ההקפדה על הפרטים הקטנים בסדרה - לימוד ערבית מדוברת שוטפת, אוכל, ועוד - מאפשרת לצופה הישראלי הצצה נדירה על הוויית השכן/אויב. זאת ועוד, העובדה שחלק ניכר מהסדרה מתנהל בערבית ראויה גם היא לציון, שכן חלק ניכר מהציבור הישראלי לא נחשף כמעט לשפה הערבית על גבי המרקע.

הסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות התבטאותו של השאם סלימאן כי "חייל שנמצא בגדה ומישהו פוגע בו, אני לא חושב שזה נקרא פיגוע" ,והתפרשה כמתן לגיטימציה לכאורה לפגיעה בחיילים בשטחים, וזו העלתה דרישה מצד חבר הכנסת ינון מגל לפטרו מהסדרה, היא עדות לתגובות המורכבות בדעת הקהל בישראל בעקבות הצפייה. בכתבה  שהתפרסמה בערוץ 2, הבהיר סלימאן את דבריו והודה שהופתע לטובה מהחיבוק שקיבל מצד האוכלוסייה הישראלית. עם זאת, האהדה היא אישית לשחקן ולסיפורו, כאשר בה בעת ניכר כי טרם הבשילה בציבור היהודי בישראל היכולת לעכל הצגה אנושית של הצד הפלסטיני,  עם נקודת מבט משלו בנוגע לסכסוך הממושך עם הציונות וישראל.

יתכן שתרומתה של הסדרה הטלוויזיונית, שנטלה לעצמה חירות אומנותית בהיבטים צבאיים ומבצעיים, היא בכך שקידמה באופן ייחודי את חשיפת הפן האנושי בסיטואציות אלימות שלרוב דווקא חושפות את הפן הבלתי-אנושי של הקונפליקט. לא מן הנמנע שבאמצעות סיפור בדוי ולעיתים אף מוגזם, התורם להעמקת הדיון וההכרות בין הצדדים, ניתן אולי יהיה להפחית את רמת הזרות והעוינות באופן שיאפשר שיח פתוח ומסע משותף להכרות הדדית, שיובילו בסופו של דבר לתהליך של פיוס.