רוב הפאנלים בכנס השנתי נוהגים להתמקד בשאלה כיצד ישראל רואה את המזרח התיכון, אולם הפעם הוזמנה קבוצה מכובדת של נואמים לדון בשאלה כיצד האזור רואה את ישראל. המשתתפים שפכו אור על המורכבות וההבדלים שעולים באופן שבו מדינות ועמים במזרח התיכון תופסים את שכניהם הישראלים. הדיון התמקד בקטליזטורים המעודדים את שיתוף הפעולה הביטחוני הגובר בין ישראל לבין "המחנה הסוני הפרגמטי" ובתוצאותיו הצפויות, וכן בשאלה האם מדובר בהיערכות אסטרטגית מחודשת וארוכת טווח, או שמא ב"נישואי נוחות" זמניים. הדוברים דנו גם באופן השפעת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני על תפיסת מדינות המזרח התיכון השונות את ישראל, והאם העניין של מדינות האזור בנושא הולך ופוחת. לסיום, הציגו המשתתפים את תובנותיהם באשר לשאלה האם ישראל יכולה להושיט יד למדינות המזרח התיכון – ואם כן כיצד ובאילו תנאים. את הדיון הנחה ד"ר פיליפ גורדון, ששירת בתפקידים בכירים רבים בממשל האמריקני, וביניהם בתפקיד המתאם לענייני המזרח התיכון במועצה האמריקנית לביטחון לאומי בשנים 2013 – 2015.
ד"ר עבדאללה סוואלחה
מרבית המדינות הערביות כבר לא רואות את ישראל כאויב, אלא כשותפה פוטנציאלית. ישראל והמדינות הסוניות מצאו את עצמן באותו הצד למול אותם האיומים – בעיקר הציר האיראני וניסיונות טהראן להתפשט, כמו גם איום הג'יהאד העולמי. איומים אלה הם החיבור בין ישראל לעולם הסוני. שיתוף הפעולה כיום הוא סודי ומאחורי הקלעים, כשמדינות ערב לא מעוניינות בנורמליזציה פומבית ועמי האזור הם המפסידים מכך. המרוויחים הם ארגוני ה-BDS והמתנגדים לנורמליזציה. האינטראקציה הקיימת היא בין ממשלה לממשלה ואין קשר בין החברות האזרחיות, ולכן אין תמיכה של הציבורים בקשר עם ישראל ופוחת הסיכוי לנורמליזציה. גבולות 67 הן המפתח לפתרון הסכסוך הישראלי ערבי.
האיומים המשותפים לא חזקים מספיק על מנת לבסס את הברית, כי נשאלת השאלה מה יקרה ביום שיתגברו עליהם ויהיה צורך לבסס אינטרסים משותפים של כלכלה, אנרגיה, ומשאבים (כדוגמת המים). על כן יש צורך ללכת בתוואי שהתוו מדינות אירופה בשנות ה-50 כשיצרו את קהילת הפחם והפלדה כשלב ראשון לאינטגרציה.
כיום יש הבנה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לא גורם חוסר היציבות היחיד באזור. על כן יש הבנה במדינות ערב שצריך במקרים מסוימים להתרחק מהסכסוך ולפעול לפי אינטרסים אחרים. כך, בירדן ומצרים, על אף לחצים פלסטינים לפעול נגד ממשל טראמפ וממשלת ישראל, הממשלות פועלות עם הממשל האמריקני ועם ממשלת ישראל.
פרופ' ז'יל קפל
הפיוס בין ישראל למדינות הסוניות הוא ברמת המדינה ולא ברמת החברות. העולם הסוני מאוד מפוצל, בלוב למשל יש מאבקים בין קבוצות שנתמכות על ידי מדינות סוניות שונות. על כן יש צורך להסתכל על המרחב האזורי בראייה אחרת. איראן היא היריב הנוכחי של המדינות באזור, אך צריך לבחון מה יהיה בעתיד, האם איראן וישראל תמשכנה להיות יריבות לאורך זמן. כיום האיראנים מתפרסים עד לים התיכון, אך כלל לא בטוח שיוכלו להמשיך להתפרס כך לאורך זמן, וייתכן שהם כבר פרוסים מדי וצפויים לנסיגה בכוחם. התרחבותם היא אתגר עבור המשטר, ולכן האיום האיראני כגורם מאחד הוא לטווח קצר.
מעבר לאיראן, העולם הסוני מפוצל מאוד ואיראן היא גורם המפצל אותו. כך למשל בשאלה לאן עומדת טורקיה לפנות - האם לברית עם איראן, האם עם קטאר והאחים המוסלמים, או האם עם משטרים אחרים? שאלה נוספת היא מה עמדת המשטרים הצבאיים במצריים ובלוב כלפי המערב. משטרים אלה מצויים בבריתות עם קבוצות סלפיות שעוינות את המערב. ראייה קצרת טווח ושטחית של איראן כרעה והקואליציה הסונית כטובה עלולה לפספס.
כיום אין מתווך באזור, ארצות הברית ירדה בכוחה באזור ומי שמושפע מכך הן המדינות האירופאיות עקב משבר ההגירה ואירועי טרור. ההתמודדות היום שונה ממה שמדינות אירופה הורגלו בעבר. רוסיה היא שחקן משמעותי באזור ועולות שאלות משמעותיות מה היחסים מולה. לישראל יחסים מורכבים עם רוסיה ונשאלת השאלה מה המשקל הפוליטי של רוסיה באזור. לאירופה גם יש תפקיד באזור, לצרפת השפעה על ערב הסעודית ועל לבנון, לכן יש מקום למעורבות אירופאית נוספת באזור.
לא ניתן להתעלם מההקשר המוסלמי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכן כמעט בלתי אפשרי להתקדם ביחסי ישראל והפלסטינים מבלי להתקדם ביחסיה עם העולם הערבי ולהיפך. אף אחד כיום לא מוצא פתרון חליפי לפתרון שתי המדינות. יש צורך להשקיע בדור הצעיר ויש לבחון מחדש את התפיסות הקיימות לגבי האזור.
השגריר לשעבר זלמאי ח'לילזאד:
אנו צופים היום בשינוי נרחב שמתרחש בערב הסעודית. אם יצליח יוביל להצלחה גדולה לעתיד העולם הסוני וליחסים עם ישראל. הסעודים לא רואים את ישראל כאיום, אך יש מגבלות לחיזוקי הברית בין המדינות. בעיה חמורה היא איראן שמעורבת בכל מה שקורה בעולם הערבי. איראן מעורבת בעיראק ומשפיעה עליה על החבל הכורדי, ולכן מה שקורה בעיראק נראה כהתפתחות שלילית. שחקנית משמעותית אחרת היא טורקיה. יחסיה עם המערב בעייתיים, ולעומת זאת יחסיה עם איראן ורוסיה משתפרים, ולכן טורקיה היא מדינה מתנדנדת.
השאלה היא מה תהיה העלות עבור איראן להמשך מדיניות ההתפשטות שלה. ככל שהציר הסוני יצליח להעלות את העלות הכרוכה בכך עבור המשטר האיראני ככה תיפגע יכולתו להתפשט. ניתן מבחוץ לסייע לקשיים של המשטר האיראני.
לא נראה שיש סיכוי שמנהיגי ערב יסכימו להתקדם ביחסים מול ישראל בלי שיפתרו את בעיית הביקורת הפנימית ואת הביקורת החיצונית מצידה של איראן. הבעיה הפלסטינית היא גיבנת על יחסי הצדדים ולא מאפשרת להם לשתף פעולה.
מר תומאס פרידמן
ההקשר הגלובלי משפיע על ההתנהלות במרחב. חמישים השנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם היו מצוינות למדינות הקטנות כי שתי המעצמות דאגו לרווחתן. לרוב המדינות היה מקדם דמוגרפי חיובי וסין עדיין לא נכנסה למערכת הסחר העולמית. אך כיום הנתון המגדיר את המערכת העולמית הוא מערכת של התפתחויות שהפכה את המדינות הקטנות ללא משמעותיות. אין מעצמות על שיש להן אינטרס במדינות הקטנות. המדינות במזרח התיכון הפכו לפגיעות מבחינה דמוגרפית ולא מצליחות לפרנס את צעיריהן, כשסין נכנסה למערכת הסחר העולמית היא תפסה את מקומן מבחינת יכולתן לפרנס בעבודות דחק. למדינות באזור אין בסיס ויסודות והן מתמודדות מול גלי הוריקנים שתוקפים אותן. מכך נוצר חוסר סדר במרחב. המדינות שנפגעות ראשונות הן אלה שהגבולות שלהן נקבעו באופן מלאכותי.
הסיכוי שיהיה שלום עם מדינות ערב לפני פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נמוך. למנהיגי ערב אין אפשרות בתקופה של רפורמות וחולשה פנימית לחשוף את עצמן ללחץ פנימי שצפוי בנוגע לכך, כאשר בנוסף איראן לוחצת אותן מבחוץ. מה שחשוב וצריכים לשים אליו לב הוא מה אומרים המנהיגים בשפתם ובמדינותיהם ולא מה שהם אומרים בשיחות בוושינגטון. ממליץ לישראלים ללמוד את סוגיית השלום בין ישראל ללבנון כשמנהיגי הנוצרים בלבנון חתמו על הסכם שלום עם ישראל שהתפוצץ בתוך שנה כי לא היה מבוסס על הסכמה פנימית. בהקשר זה, החזית הצפונית של סוריה ולבנון עומדת להיות אתגר קשה לישראל.
עוד בנוגע ללבנון, המסר של מלחמת לבנון 2006 היה קשה, ישראל העבירה מסר קשה לחזבאללה שלא תחשוש לפעול מולם וזה מה שהוביל לשקט הנוכחי. הכורדים והיהודים הם המיעוטים ששורדים במזרח התיכון כי הם משחקים לפי הכללים המקומיים, שהם כללים קשים. אך אם ישראל מעוניינת להמשיך לפעול כך היא זקוקה להסכמה אירופאית, והמחשבה שיהיה ניתן להשיג הסכמה כזו ללא ניסיון לפתור את הבעיה הפלסטינית היא שגויה.
האם כשישראל תיענה ליוזמת השלום הערבית תיהפך הנורמליזציה מולה לפומבית? התשובה לא ברורה. הסעודים לא היו מוכנים לבצע צעדים משמעותיים לקדם אותה, למשל להזמין עיתונאים ישראלים לממלכה. פרידמן טוען שחסרה לו יצירתיות מבחינת ההנהגה הישראלית. ישראל כל כך יצירתית בכל כך הרבה תחומים אך בתחום היחסים עם הפלסטינים הוא אין שנמצא שום יצירתיות מבחינת ההנהגה, ומעבר להאשמת מחמוד עבאס לא מציעים שום פתרון. ישראל יכולה להניע את היחסים מול המרחב האזורי ולא חייבת את היוזמה הערבית.
הנשיא אובמה הניח שאם ירחיק את איראן מפצצת גרעין ל-15 שנה יוכל להתפתח שינוי במשטר האיראני, וצריך להיזהר מלהאשים את הנשיא אובמה בכישלון כשרואים את ההפגנות האחרונות באיראן. הגיעה העת למדיניות חוץ אמריקנית מתוחכמת, כי המזרח התיכון אזור מסובך מאוד.