אני מניח ששמעתם כבר על האיום של איראן, התעצמות חזבאללה, ההסלמה בעזה ועוד איומים שאנו רגילים לחשוב עליהם. חשוב גם לחפש את האתגרים החדשים שמשפיעים על הביטחון הלאומי שלנו ולא מספיק הפנמנו את הצורך לטפל בהם.
אני מתכוון לאותם אתגרים שהם תחת האחריות של המשרד שלי – המשרד לביטחון הפנים ועניינים אסטרטגיים והסברה. כבר כמה עשורים שאנו מופתעים שוב ושוב, אבל אם נסתכל מסביבנו ונודה על האמת - אין היום איום מיידי אמיתי על מדינת ישראל.
אם נסתכל על השנים האחרונות ונבין מה השתנה באיומים על העורף נבחין בשני איומים בולטים ששינו את התמונה: 1. טרור היחידים 2. האיום של הדה-ליגיטימציה – תנועת ה-BDS. מה שאיפשר את האיומים הללו זה כמובן מה שכל אחד מאיתנו נושא בכיסו, הטלפון הנייד ותשתיות האינטרנט. את האתגר הזה אנו מתחילים להבין אבל טרם הפנמנו זאת בכל הקשור לביטחון הלאומי שלנו.
מדוע זה שינה את מפת האיומים? הפיגועים שבעולם וגם גל טרור היחידים ממחישים זאת היטב, אם בעבר היה צורך להגיע לאוניברסיטה או לבית הספר או לכפר פלסטיני בשביל לשכנע את המחבל ולצייד ולאמן אותו ואז לשלוח אותו לבצע את הפיגוע - כשהמודיעין שלנו היה יכול להתחקות אחר פעילים מרכזיים - היום הפרופיל של המפגעים הוא שונה לחלוטין, וזאת בזכות תשתית האינטרנט והנייד שבהם אפשר להעביר תהליכים של הקצנה דתית למיליוני אנשים ללא צורך במפגש אישי, ואז לשכנע אותם לצאת ולעשות פיגועים. זה מעמיד אתגר מסוג חדש, יחד עם אתגר הרקטות. אנו חושבים שמי אמור לתת את המענה לאיומים הממוקדים בעורף זה אינו צה"ל , והאיומים הללו אמורים לקבל את המענה על ידי המשרד לביטחון פנים - משטרת ישראל, אזרחים, כוחות מכבי האש ועוד. ברור שעוד לא עשינו את כברת הדרך הנדרשת כדי להפנים את האתגר הזה ולהתמודד איתו.
מה כן עשינו? מתוך הבנה שלב הסכסוך בינינו לפלסטינים היה ונותר ירושלים (לא מדובר בסכסוך טריטוריאלי אלא בסכסוך דתי), ההיערכות בשטח והשינויים של משטרת ישראל צריכים להתחיל מירושלים. עשינו שם שינויים דרמטיים שלהבנתי יהפכו את ירושלים לאחת הערים הבטוחות בעולם אם לא הבטוחה מכולם.
הנקודה המרכזית ביותר נוגעת לנושא של הטלפון נייד והיכולת להסית. המשטרה מתמקדת בניטור הרשתות החברתיות והגעה למחבלים בהתאם לאפיון משותף, ולעצור אותם עוד לפני שהם עוברים עד הסוף את הליך ההקצנה ויוצאים כדי לבצע את הפיגוע הבא. בהקשר זה, בהתחלה לא הבינו מדוע אני מותח ביקורת על חברות האינטרנט הגדולות. עליהן לקחת אחריות על ההסתה שמשתוללת על הפלטפורמה שלהם ולא רק לחכות לכוחות הביטחון שיגיעו אליהם. יש להן אחריות לנטר תכנים מסוכנים.
בעידן של טרור יחידים, ההסתה של אידאולוגיה והפצת שקרים דתיים זה אחד הנושאים שעלינו להפנים ולשנות את היחס אליהם, תוך גילוי אפס סלחנות למופעי הסתה. לאחר שנים רבות שחיו בתוכנו ארגונים מתסיסים, בפעם הראשונה הוצאנו אותם מחוץ לחוק, מה שאיפשר למשטרה לעשות נגדם פעולות משמעותיות שהפחיתו את פעילותן. ההתמקדות שלנו היתה בהעצמת הפעולות של המשטרה בירושלים ובמקומות הקדושים, ובאתגרי האכיפה והציות לחוק בקרב ערביי ישראל. אני לא מאשים אותם. יש כאן 20 אחוזים מכלל האזרחים שהם ערבים וכמעט לא פוגשים משטרה בחיי היום יום שלהם. אנו מבינים שיש כאן אתגר ביטחוני לאומי כי מדובר על אנשים שגדלים באווירה שאין ציות לחוק וברור שיותר קל לאחר מכן להסית אותם ולקחת אותם למקומות קשים ומסוכנים, ואין מה להתפלא שאנו פוגשים חוליות באום אל-פחם שמזדהות עם המדינה האסלאמית. האחריות שלנו בתור משטרה היא לספק שירותים לאותם אזרחים ולשנות את מה שקרה בעשרות השנים האחרונות, כמו גם לתת תשובה יותר טובה לאתגרי האכיפה ויכולת המענה והתגובה של המשטרה, שיש להן השלכה מהותית על כל אתגרי האיום בעורף - לב הפעילות של האויבים שלנו.
האתגר הנוסף אותו אני חושב שטרם הבנו והפנמנו, ובשנת השבעים למדינה ראוי להבינו, הוא היחסים שלנו עם היהודים בתפוצות והמאבק בדה לגיטימציה. אמנם ניסיונות לחרם היו כבר מאז הקמתה של המדינה, אבל ברגע שהיכולת הטכנולוגית להסית את אותה הסתה ושקרים נגד המדינה, מיליוני צעירים נחשפים לרשת פרו פלסיטינית שעושה דה לגיטימציה לישראל כמדינה יהודית. אנו נמצאים בסכנה אסטרטגית לאבד את הצעירים היהודים בעולם ואת ההנהגה שלהם ובעוד זמן לא ידוע אנו עלולים למצוא את עצמנו נאבקים על הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. השימוש בכלים הללו הולך ומתעצם, כמו שניכר בין השאר בהחלטתו של אובמה לעשות בידול בין היחס בין ישראל ליהודה ושומרון. הדבר השני שמשפיע על הפעילות נגדנו ב-BDS הוא הסרבנות של אבו מאזן להתנהל איתנו - כשיש קיפאון בתחום המדיני ברור שיש יוזמות של דה לגיטימציה. כשאבו מאזן מבין שהוא נמצא בתקופת הדמדומים שלו הוא עושה יותר צעדים להוביל את החרם נגד ישראל, ואז האתגר הזה הופך להיות בסדר גודל אחר שאסור לנו להתעלם ממנו.
בפעם הראשונה מאז קום המדינה הקמנו משרד שעוסק בלתכלל את החרם נגד מדינת ישראל והדה לגיטמציה. אנו כבר רואים את ההישגים שלנו ואת העובדה שהפנמנו את האיום הזה - כמו מדינות בארצות הברית שחוקקו חוקים נגד חרם על ישראל ומדינות באירופה שקיבלו הכרעות נגד ארגוני החרם. כמובן שזה לא מספיק ועלינו להפנים שההשקעה של מדינת ישראל באיומים האסטרטגיים אינה רק בצה"ל אלא גם בגורמים אזרחיים כמו משטרת ישראל, רשות הכבאות וההצלה, החברה האזרחית וכן המאמצים להפיץ את האמת על ישראל ולהנגיש את ישראל לעולם.
הנקודה האחרונה היא הנושא המדיני ויחסנו עם שכנינו הפלסטינים. בשנת השבעים של המדינה הגיע הזמן שלא רק נדבר על פרדיגמות חדשות ונפנים שצורות המחשבה הישנות פשטו את הרגל, אלא ננסה לבצע פעולות בשטח שאולי ישנו את המאזנים של המנהיגות הפלסטינית החדשה. מה ששמענו תמיד בכל השנים ותמיד הופתענו ממנו, הוא שכאשר הפלסטינים מגיעים ל"מאני טיים" הם מעדיפים לברוח משולחן המשא ומתן מתוך הנחה שהזמן עובד נגד מדינת ישראל. כל אחד מאיתנו היה נוהג באופן דומה ובורח מהשולחן, כי אחר כך התנאים אולי יהיו טובים יותר. אני חושב שמה שקורה עכשיו יכול לשנות את המחשבה הזאת - אנו נמצאים בעידן טראמפ שבו לא צריך לדבר רק על פוליטקלי קורקט אלא לעשות את הדבר הנכון.
ההכרה בירושלים לא שינתה את המציאות בשטח אבל היא כן נתנה לפלסטינים להבין את המחיר של הסרבנות שלהם. בכך מעבירים להם מסר שככל שהזמן חולף זה לא עובד לטובתם. עובדות נקבעות בשטח ולא באופן תיאורטי. יש לנו הזדמנות להכריז בעידן של חלוקת סוריה מחדש, ובזמן שהעולם מבין את האיומים בסוריה, על הכרה דה פקטו בריבונות הישראלית ברמת הגולן בדיוק כפי שהיה בירושלים. גם מול מה שקורה באונר"א, שהפעילות שלה לא מקדמת את השלום אלא מקדמת את הדרישה ההזויה של הפלסטינים. אפילו כשאנו מדברים על סיפוח חד צדדי של שטחי C. כןלנו יודעים שגושי התנחלויות עומדים להישאר לעולמי עד בריבונות מדינת ישראל, אז מדוע לקפח את אותם ישראלים שחיים שם בזמן שיש מנהיגות פלסטינית שמסרבת לדבר איתנו? אני מאמין, למרות המחשבה המסורתית, שאם ננפץ את הפרדיגמות ואם נאמץ את הבריתות שיש לנו עם מדינות מסוימות, אנחנו נפסיק לדבר על פוליטיקלי קורקט ונמשיך לבצר את מדינת ישראל ומי שיפסיד מכך יהיו הפלסטינים. בשביל שלום צריך שני צדדים ואי אפשר לעשות זאת באופן חד צדדי.