בראיון הטלוויזיוני שלו בשבוע שעבר לתכנית 'עובדה', נשיא ארה"ב ברק אובמה טען כי הציבור הישראלי שומע את דבריו רק דרך "פילטרים" מעוותים. אותו דבר קרה, באופן אירוני, גם בדיווחים בנוגע לראיון זה. לאלה שלא צפו בתוכנית עצמה, הראיון הוצג מבעד לכותרות כגון: "אובמה: אם הקיפאון יימשך נתקשה להגן על ישראל באו"ם". כמו במקרים קודמים עם נשיא ארה"ב הזה, המציאות הייתה עשירה יותר ממה שהכותרות מספרות.

עבור אובמה, המסורת היהודית מושתתת על אותם ערכים פרוגרסיביים של מארגן הקהילות בשיקגו, או אפילו של המפלגה הדמוקרטית בכלל. לפי היגיון זה, למה על ישראלי לגלות אמפתיה לנוער פלשתיני? מפני שליהודי אכפת מהגר, כי גרים היינו בארץ מצרים - כפי שאובמה מכיר מליל הסדר שהוא עורך מידי אביב במגוריו בבית הלבן. על אותו משקל, למה על ישראלים להיות מוטרדים מהתכנית (שבינתיים הושעתה) להפרדה בין אזרחים באוטובוסים בגדה המערבית? מפני שגם היהודים מכירים היטב על בשרם את חוויית האפליה.

במקרה הזה, אובמה ציין דוגמה ספציפית. "כשהרב [אברהם יהושע] השל צעד [בעיר סלמה] לצדו של מרטין לותר קינג..." הסביר אובמה, "הוא לא היה חייב לעשות זאת. הוא עשה את זה מפני שהכיר במצוקת האפרו-אמריקאים ובאפליה שיושמה כלפיהם, כמרכיב מניסיונו האישי וממסורתו. הוא ידע מה זה להיות זר, הוא ידע מה זה לסבול מהתנכלויות, הוא ידע מה זה להיות מבודד – וזה מה שהניע אותו לפעול." בחירה בהשל כמופת, לשיטתו של אובמה, הינה כלי להתחבר למרכז הישראלי. לפי קו מחשבה זה, השל היה יהודי מוביל, אתם גם כן יהודים, ולכן מה שעשה השל הוא מה שאתם באופן טבעי נוטים לעשות, ומכאן שאמפתיה לפלשתינים היא חלק מה-DNA שלכם.

הבעיה היא שהאבחנה הזו אינה מדויקת. ראשית, השל היה רב מזוהה עם הזרם הקונסרבטיבי, שהוא שולי בחברה הישראלית. שנית, רוב הציבור הישראלי בכלל לא מכיר את השל. בישראל, הרבנים החשובים, להם היו השפעה וכוח משיכה ציבורית, היו הרב יוסף שלום אלישיב והרב עובדיה יוסף. הלוויותיהם של השניים בשנים האחרונות משכו בנפרד 250,000 ו-800,000 איש, שמסמלים את הקהל העצום שהלך אחריהם - בין ההתקהלויות הגדולות בתולדות מדינת ישראל. ניתן רק לשער שספק רב אם לרב אלישיב או לרב עובדיה היה אכפת מההפרדה באוטובוסים באותה מידה שאכפת לאובמה.

נכון שלא הרב אלישיב ולא הרב עובדיה דיברו אל או בשם המיינסטרים הישראלי, אבל גם שם - בין אם מדובר בציבור המסורתי (35%) או אפילו בחלקים מהציבור החילוני (43%) – לא בהכרח רואים בערכים פרוגרסיביים את המרכיב המרכזי של היהדות. לרוב, היהדות בהוויה הישראלית היא הנחת התפילין בבוקר, ההמולה סביב שולחן השבת ויציאה לרחובות ולפארקים בחגים ובמועדים. היהדות היא אורח חיים המגלם יותר מאשר "אני מאמין" של ערכים, כלומר קובץ של פרקטיקות יותר מאשר קובץ של אמונות. הדגש היומיומי הוא על ביצוע המסורות — במידה ובאופן משתנה — והעברתן לדור הבא למען ההמשכיות.

אין זה אומר שהיהדות תומכת בהתעללות בגר, או בביטויה העכשווי - דיכוי הילד הפלסטיני. המסורת היהודית אכן כוללת ערכים הומניסטיים שקראו תיגר על הפגניות האכזרית של העולם הקדום, שהיו להשראה לנצרות ולאסלאם, ושעדיין מתממשים בימינו במפעלים כמו גמילות חסדים. אולם, המציאות מורכבת וישנם מרכיבים דומיננטיים יותר בפסיפס היהודי. ההיסטוריה עיצבה עם קטן עם חשש בסיסי להישרדותו התרבותית והפיזית, שאינו בהכרח בעד שלילת הזכויות של האחר, אבל גם לא תמיד ממוקד בהן.

אובמה התרגל, כנראה, לצורך פנייה לקהל ישראלי, להתייעץ עם תומכיו מקרב הציבור היהודי אמריקאי הלא-אורתודוקסי. בקרב הציבור הזה, חיבור בין ערכיו הפרוגרסיביים ליהדות הפך בשנים האחרונות לטרנד ולכלי מרכזי בהתגייסות נגד ההתבוללות. בפנייה לציבור הישראלי, שפנים רבות לו, מסר כזה הינו קשה הרבה יותר לשיווק. במידה מסוימת ההתבטאות הזו של אובמה מקבילה להתבטאותו בראיון לג'פרי גולדברג, בה ציין שהוא מתחבר רגשית לישראל בגלל "הקיבוצים, משה דיין וגולדה מאיר"—כולם סמלים של ישראל בעידן שכבר חלף. גם שם שאף להתחבר לציבור הישראלי שבדמיונו, ולא זה שניצב מולו.

אובמה צדק כשהבחין בחשיבות של חיבור לקהלו דרך כיבוד המסורת היהודית. גם לגיטימי מטעמו לנסות לשכנע את הציבור הישראלי לגלות, מהזווית שלו, יותר אמפתיה לציבור הפלסטיני. עם זאת, הניסיון לחבר בין שני המרכיבים הללו היה מסובך בשבילו ופחות מוצלח. הבעיה הפעם לא הייתה ב"פילטרים" התקשורתיים, אלא בניסוח המסר המקורי – אותו אפשר ורצוי היה לתכנן קצת אחרת.