על רקע ההאטה בצמיחה הסינית והשלכותיה האפשריות, מדינות ה-G20 עתידות להתכנס בספטמבר 2016 בהאנג-ג'ואו שבסין ולדון בעתיד כלכלת העולם. בתוך כך, מחלוקת בין סין לבין ארצות הברית והאיחוד האירופי לגבי מעמדה של סין בארגון הסחר העולמי (WTO) מקשה על חברות ה-G20 להגיע להסכמות שתמנענה משבר כלכלי עולמי.

כאשר הצטרפה סין לארגון הסחר העולמי ב-2001 היא הוגדרה כמדינה מתפתחת (developing country) בעלת כלכלה מתוכננת (non-market economy). הגדרתה כמדינה מתפתחת בארגון העניקה לה הקלות, אשר מתבטאות, בין היתר, בסיוע טכני בנושאי סחר שונים ובהארכת תקופת המעבר שבסופה תחויב להסכמי הארגון במלואם. אלא שלמעמדה של סין היה ממד נוסף: הגדרתה כ"כלכלה מתוכננת" ולא ככלכלת שוק חופשי נבעה במידה רבה מחששן של מדינות המערב מפני הצפת השוק העולמי במוצרים שונים שמייצרים מפעליה הממשלתיים (SOEs) של סין, ללא התחשבות בהיצע והביקוש העולמיים. כך, הגדרתה של סין ככלכלה מתוכננת אפשרה לכל מדינה החפצה בכך להשתמש בצעדים "נגד-היצף" (anti-dumping measures), שבמסגרתם ניתן - על פי כללי הארגון - להעלות מכסים ולהגביל ייבוא של מוצרים שונים ממדינות שנכללות תחת הגדרה זו.
הגדרת סין כ"כלכלה מתוכננת" הוקצבה בזמן, ובעת הצטרפותה לארגון נקבע כי מעמדה ישתנה לאחר כ-15 שנים, בדצמבר 2016. כעת, על רקע הקושי ליישב את האינטרסים של כל הצדדים, מתעוררת מחלוקת בקרב הפרשנים המשפטיים של המערב לבין אלו של סין בדבר הפירוש המשפטי של סעיף זה.

מכיוון שאירופה וארצות הברית מהוות שווקים עיקריים עבור סחורותיה של סין, החלטתן בנושא חשובה מאוד עבור בייג'ינג, אשר מפעילה לחצים רבים על מנת להביא לשינוי במעמדה במסגרת הארגון. עוד מ-2003 סומנה השגת מעמד של כלכלת שוק חופשי במסגרת ה-WTO כמטרה ראשונה במעלה במדיניות החוץ הסינית. ב-2009 הגישה ממשלת סין תלונה למערכת יישוב הסכסוכים של ה-WTO בקשר לנקיטת האיחוד האירופי צעדי נגד-היצף על ייבוא מוצרי פלדה וברזל סיניים. באותה העת טענה סין כי האיחוד האירופי אינו פועל בעקביות על פי חוקי הארגון ביישום מדיניותו כלפי סין. פאנל שופטים מטעם הארגון קבע כי אכן בחלק מהמקרים לא פעל האיחוד האירופי על פי תקנות ה-WTO, אולם דחה את מרבית טענותיה של סין.

כיום, כאשר צמיחת כלכלת סין מצויה בהאטה (צמיחה שנתית של 6.7%, לעומת צמיחה בשיעור דו-ספרתי בשנים קודמות), היא רואה בהגבלות ייבוא על מוצריה משוכה גבוהה לייצוב המשק ולהמשך הצמיחה, ומכאן כפגיעה ישירה באינטרסים הלאומיים הסיניים. זאת ועוד, על מנת לקדם את מעמדה בתוך ה-WTO, עושה סין שימוש בכלים כלכליים, כגון התניית אישור הסכמי סחר חופשי (FTAs) בילטרליים עם מדינות מפתח (ברזיל ואוסטרליה) בהכרה בה ככלכלת שוק חופשי במסגרת הארגון.

הבעיה העיקרית של סין היא הייצור העודף של מפעליה הממשלתיים, בעיקר בתעשיית הפלדה. מפעלים אלה, באופן מסורתי, נמצאים תחת שליטה ממשלתית עקב חשיבותם לתעשייה הצבאית הסינית ולפיתוח העירוני, שאותו המדינה מקדמת במרץ כחלק מפרויקט המודרניזציה הלאומי הסיני. אחד התנאים המקדימים שמציבות מדינות המערב לסין טרם שינוי מעמדה ב-WTO הוא הבראת הסקטור הממשלתי והתאמתו לכוחות השוק המקומי והעולמי. למרות שסין הצהירה כי בכוונתה לבצע רפורמות מקיפות שבמסגרתן תטפל באי-יעילותם של מפעליה הממשלתיים, בעיקר בסקטור הפלדה והפחם, נראה שמדינות המערב טרם השתכנעו ודורשות לראות תוצאות בשטח. מבחינת סין, הדבר כרוך בפיטורים נרחבים, אשר מגלמים פוטנציאל לערעור היציבות החברתית והכלכלית במדינה, ולפיכך לא אצה הדרך לממשלה ליישום צעדים אלה.

עד כה נהנתה סין מתמיכתה של בריטניה בשינוי מעמדה במסגרת הארגון, אך תמיכה זו מקבלת חשיבות משנית לאחר שהאחרונה בדרכה החוצה מהאיחוד האירופי וקולה לא יוכל להשפיע על שאר מדינות האיחוד המתנגדות. בנוסף, במסע הבחירות לנשיאות בארצות הברית, יחסי הסחר בינה לבין סין נמצאים תחת אור הזרקורים, במיוחד אצל המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ, אשר מאשים את סין בהפרת זכויות יוצרים ובהפרת הכללים שקבע ה-WTO לסחר חופשי. בהתחשב במגמות אלו ובמבט לעתיד, נדמה שסיכוייה של סין לשנות את מעמדה ב-WTO אינם גבוהים.