לאורך השנים שימשה דובאי כמרכז חשוב בממשק הכלכלי שבין איראן לבין הכלכלה הגלובלית, ולעיתים גם כצינור עקיף להקלת השפעתן של סנקציות בינלאומיות על טהראן. התפתחות זו לא הייתה תוצר לוואי של הגלובליזציה, אלא חלק ממבנה כלכלי-פיננסי שהתבסס על תפקיד איחוד האמירויות כמרכז מסחר ושירותים אזורי פתוח, בעל רגולציה גמישה ויכולת קישוריות גבוהה בין שווקים. דובאי – בה מתגוררים איראניים רבים – שימשה כזירת ביניים שבה פעלו חברות איראניות, חלקן לגיטימיות וחלקן בעלות זיקות עקיפות או ישירות לגורמי משטר, תוך שימוש במנגנוני סחר, חלפנות והעברות פיננסיות שאפשרו תנועה של הון וסחורות מחוץ למסגרות הפורמליות של הסנקציות.
דובאי במיוחד תפקדה כצומת מרכזי ברשתות עקיפת הסנקציות האיראניות, לרבות באמצעות חברות קש ומתווכים פיננסיים, ולעיתים גם לגופים הקשורים למשמרות המהפכה. ניתן למסגר תופעה זו בתוך הקשר רחב יותר של אסטרטגיית איזון אמירתית, המשלבת בין צורך לשמור על יחסים טובים עם איראן, כמעין "תעודת ביטוח", לבין שימור מעמדה של דובאי כמרכז סחר. התוצאה היא שנוצרה לאורך השנים מעין תלות ההדדית בין איראן לבין מדינות המפרץ, ובמיוחד איחוד האמירויות (שותפת סחר ראשית עבור איראן), ולמרות היריבות האסטרטגית, התקיים דפוס של דו-קיום כלכלי.
הדילמה האסטרטגית של איחוד האמירויות, על רקע המלחמה בין ארצות הברית וישראל לבין איראן, נוגעת ליכולת לשמר את היתרון הכלכלי האמירתי המבוסס על פתיחות וגמישות פיננסית, מבלי לסייע למדינה שתקפה ללא הצדקה תשתיות אסטרטגיות ואזרחיות בתחומה בטילים וכטב"מים. ניתוק מוחלט ומיידי של הסחר יגרום נזק לאיראן, לכן יהיה זה צעד מוסרי, תגובה הולמת לתוקפנות האיראנית. אלא שלא ברור האם מהלך זה ניתן ליישום לאור מחירו הכלכלי הגבוה לאמירתים. לאור התלות המבנית שנוצרה בין הכלכלות של שתי המדינות המהלך יפגע קשה בכלכלת איחוד האמירויות. לפיכך, כל שינוי במדיניות הכלכלית האמירתית כלפי פעילות איראנית בתחומה יצריך החלטות קשות, משום שהוא אינו רק שאלה של רגולציה פיננסית, אלא מרכיב במאמץ רחב להתמודדות עם איראן.
לאורך השנים שימשה דובאי כמרכז חשוב בממשק הכלכלי שבין איראן לבין הכלכלה הגלובלית, ולעיתים גם כצינור עקיף להקלת השפעתן של סנקציות בינלאומיות על טהראן. התפתחות זו לא הייתה תוצר לוואי של הגלובליזציה, אלא חלק ממבנה כלכלי-פיננסי שהתבסס על תפקיד איחוד האמירויות כמרכז מסחר ושירותים אזורי פתוח, בעל רגולציה גמישה ויכולת קישוריות גבוהה בין שווקים. דובאי – בה מתגוררים איראניים רבים – שימשה כזירת ביניים שבה פעלו חברות איראניות, חלקן לגיטימיות וחלקן בעלות זיקות עקיפות או ישירות לגורמי משטר, תוך שימוש במנגנוני סחר, חלפנות והעברות פיננסיות שאפשרו תנועה של הון וסחורות מחוץ למסגרות הפורמליות של הסנקציות.
דובאי במיוחד תפקדה כצומת מרכזי ברשתות עקיפת הסנקציות האיראניות, לרבות באמצעות חברות קש ומתווכים פיננסיים, ולעיתים גם לגופים הקשורים למשמרות המהפכה. ניתן למסגר תופעה זו בתוך הקשר רחב יותר של אסטרטגיית איזון אמירתית, המשלבת בין צורך לשמור על יחסים טובים עם איראן, כמעין "תעודת ביטוח", לבין שימור מעמדה של דובאי כמרכז סחר. התוצאה היא שנוצרה לאורך השנים מעין תלות ההדדית בין איראן לבין מדינות המפרץ, ובמיוחד איחוד האמירויות (שותפת סחר ראשית עבור איראן), ולמרות היריבות האסטרטגית, התקיים דפוס של דו-קיום כלכלי.
הדילמה האסטרטגית של איחוד האמירויות, על רקע המלחמה בין ארצות הברית וישראל לבין איראן, נוגעת ליכולת לשמר את היתרון הכלכלי האמירתי המבוסס על פתיחות וגמישות פיננסית, מבלי לסייע למדינה שתקפה ללא הצדקה תשתיות אסטרטגיות ואזרחיות בתחומה בטילים וכטב"מים. ניתוק מוחלט ומיידי של הסחר יגרום נזק לאיראן, לכן יהיה זה צעד מוסרי, תגובה הולמת לתוקפנות האיראנית. אלא שלא ברור האם מהלך זה ניתן ליישום לאור מחירו הכלכלי הגבוה לאמירתים. לאור התלות המבנית שנוצרה בין הכלכלות של שתי המדינות המהלך יפגע קשה בכלכלת איחוד האמירויות. לפיכך, כל שינוי במדיניות הכלכלית האמירתית כלפי פעילות איראנית בתחומה יצריך החלטות קשות, משום שהוא אינו רק שאלה של רגולציה פיננסית, אלא מרכיב במאמץ רחב להתמודדות עם איראן.