בפסגת שרי החוץ שמתכנסת בנגב בולטת כלפי חוץ אחדות השורה הערבית. ואכן לישראל יש עניין לבסס ארכיטקטורה אזורית חדשה המופנית כלפי איראן ובה היא חברה לצד מדינות ערביות מרכזיות ובראשן מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית. אלא שלמרחב הערבי, ככלל, תפיסה שונה לגבי האיום האיראני. מטבע הדברים, מדינות המפרץ, שכנותיה של איראן, רגישות יותר לאיומים שונים מכיוונה ובשנים האחרונות מכיוון שלוחיה בתימן. מצרים, לעומתן, הייתה המדינה האחרונה לאשר את השתתפותה ב"פסגת הנגב", ולא במקרה.
הפסגה אינה הולמת את העדפותיה הראשוניות של מצרים - באופייה הפומבי, במעמד האזורי המוביל שניתן לישראל כמארחת המפגש, בחסרונם הבולט של הפלסטינים, וכן בדגש שניתן להתמודדות עם האיום האיראני כמטרה הבלתי מוצהרת של הפסגה. בנוסף, מצרים אומנם בירכה על הסכמי אברהם עם הכרזתם, אך שמרה מהם עד לאחרונה מרחק בטוח. כך למשל, לוועידה אזורית בדרג שרים שנערכה באוקטובר האחרון באיחוד האמירויות שיגרה מצרים נציג בדרג זוטר, ובאופן כללי מיעטה בגילויי נורמליזציה רב-צדדיים שחרגו ממסורת העבר.
ובכל זאת, ניכר לאחרונה שינוי במדיניותה של מצרים, שחוברת אט-אט "למחנה" מדינות הסכמי אברהם, גם אם בהיסוס וללא התלהבות. רק בשבוע שעבר אירחה את פסגת המנהיגים המשולשת בשרם א-שיח', והשבוע נעתרה להזמנה הישראלית לפסגת שרי החוץ בנגב. ברקע להחלטתה ניצבים אינטרסים אסטרטגיים כבדי משקל, ביניהם הצורך להסתייע בארצות הברית, במדינות המפרץ ובישראל בהתמודדות עם אתגריה הכלכליים המחריפים עקב המלחמה באוקראינה.
סוגיית איראן, שצפויה לעמוד במרכז הדיונים, אינה נמצאת בראש רשימת הדאגות של קהיר. אולם למרות שלקהיר אין את אותו סנטימנט אנטי-איראני כמו לבעלות בריתה המפרציות ולישראל, גם היא רואה בחתרנות של איראן ושלוחיה איום חמור על יציבות האזור ורווחתו. מעבר לעצם החשיבות הסמלית בהשתתפותה של מדינה במעמדה האזורי של מצרים בפסגה, ביכולתה למלא תפקיד ברשת הביטחון האזורית שתחזק את השפעת הציר הסוני המתון וישראל על חשבון ההשפעה האיראנית במגוון זירות פעולה, בכללן עזה, עיראק, לבנון, סוריה תימן והים האדום.
בפסגת שרי החוץ שמתכנסת בנגב בולטת כלפי חוץ אחדות השורה הערבית. ואכן לישראל יש עניין לבסס ארכיטקטורה אזורית חדשה המופנית כלפי איראן ובה היא חברה לצד מדינות ערביות מרכזיות ובראשן מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית. אלא שלמרחב הערבי, ככלל, תפיסה שונה לגבי האיום האיראני. מטבע הדברים, מדינות המפרץ, שכנותיה של איראן, רגישות יותר לאיומים שונים מכיוונה ובשנים האחרונות מכיוון שלוחיה בתימן. מצרים, לעומתן, הייתה המדינה האחרונה לאשר את השתתפותה ב"פסגת הנגב", ולא במקרה.
הפסגה אינה הולמת את העדפותיה הראשוניות של מצרים - באופייה הפומבי, במעמד האזורי המוביל שניתן לישראל כמארחת המפגש, בחסרונם הבולט של הפלסטינים, וכן בדגש שניתן להתמודדות עם האיום האיראני כמטרה הבלתי מוצהרת של הפסגה. בנוסף, מצרים אומנם בירכה על הסכמי אברהם עם הכרזתם, אך שמרה מהם עד לאחרונה מרחק בטוח. כך למשל, לוועידה אזורית בדרג שרים שנערכה באוקטובר האחרון באיחוד האמירויות שיגרה מצרים נציג בדרג זוטר, ובאופן כללי מיעטה בגילויי נורמליזציה רב-צדדיים שחרגו ממסורת העבר.
ובכל זאת, ניכר לאחרונה שינוי במדיניותה של מצרים, שחוברת אט-אט "למחנה" מדינות הסכמי אברהם, גם אם בהיסוס וללא התלהבות. רק בשבוע שעבר אירחה את פסגת המנהיגים המשולשת בשרם א-שיח', והשבוע נעתרה להזמנה הישראלית לפסגת שרי החוץ בנגב. ברקע להחלטתה ניצבים אינטרסים אסטרטגיים כבדי משקל, ביניהם הצורך להסתייע בארצות הברית, במדינות המפרץ ובישראל בהתמודדות עם אתגריה הכלכליים המחריפים עקב המלחמה באוקראינה.
סוגיית איראן, שצפויה לעמוד במרכז הדיונים, אינה נמצאת בראש רשימת הדאגות של קהיר. אולם למרות שלקהיר אין את אותו סנטימנט אנטי-איראני כמו לבעלות בריתה המפרציות ולישראל, גם היא רואה בחתרנות של איראן ושלוחיה איום חמור על יציבות האזור ורווחתו. מעבר לעצם החשיבות הסמלית בהשתתפותה של מדינה במעמדה האזורי של מצרים בפסגה, ביכולתה למלא תפקיד ברשת הביטחון האזורית שתחזק את השפעת הציר הסוני המתון וישראל על חשבון ההשפעה האיראנית במגוון זירות פעולה, בכללן עזה, עיראק, לבנון, סוריה תימן והים האדום.