כמו בכל שנה לרגל שבוע התפוצות, משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות פרסם את ״מדד התפוצות״ שלו. לפני הדיון בנתונים, חשוב לציין שהמדגם שנסקר אינו מייצג לחלוטין את אוכלוסיית ישראל, שהרי הוא מורכב, בין השאר, מ-53% גברים, מ-76% שהכנסתם בדומה או מעל לממוצע, 21% מהמשיבים המתגוררים בתל אביב, ומ-64% שלמדו לימודים אקדמיים. הטיות אלה היו דווקא היו אמורות ליצור גוף נשאלים שביקר יותר בחו״ל ומכיר יותר את התפוצות היהודיות, ביחס לישראלי הממוצע. לכן, תוצאות המדד מדאיגות אף יותר.
בעוד ישנה עלייה, לעומת השנה שעברה, בשיעור המשיבים שמסכימים שההתבוללות היא איום משמעותי על העם היהודי, שהיו מוכנים לארח יהודים מהעולם, ואף שלישראל יש מחויבות מוסרית לסייע ליהדות התפוצות, גם אם חבריה לא עולים לארץ, במרבית ההיגדים ישנה ירידה. בעיקר מדאיגות הירידה בשיעור אלה שמאמינים שהיהודים בישראל ומחוצה לה חולקים גורל משותף, בקרב אלה המוטרדים ממתקפות אנטישמיות כלפי יהודי התפוצות ובתחושת האחריות כלפיהם, ובראייתם כגורם המשפיע בחיוב לטובת ישראל בעולם. יתרה מכך, ישנה ירידה חדה בשיעור הישראלים שמאמינים שיש להתחשב בדעתם של יהודי התפוצות בקבלת החלטות בנושאי דת-מדינה ונושאי ביטחון.
תפיסה זו מפספסת את ההשפעה העצומה שיש להחלטות המתקבלות בישראל, בדגש על החלטות ביטחוניות, על היחס ליהדות התפוצות במדינות בהן הם מתגוררים, בדגש על תקריות אנטישמיות שהם חווים. בהיבט זה, הרצון למדר את התפוצות מתהליך קבלת ההחלטות תואם את הירידה בדאגה מתקריות אנטישמיות, שעדיין עומדת על שיעור גבוה מאוד של 85% מהישראלים שמודאגים מתופעות אלה.
אין משמעות הדבר שיש להפוך את יהדות התפוצות לשיקול המוביל בקבלת ההחלטות הביטחונית-מדינית, אלא שיש לכל הפחות להכיר בכך שהחלטות אלה משפיעות על הקהילות היהודיות באופן ישיר ושיש לישראל, כמדינת היהודים, אחריות משמעותית לגורלם של אותם יהודים.
כמו בכל שנה לרגל שבוע התפוצות, משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות פרסם את ״מדד התפוצות״ שלו. לפני הדיון בנתונים, חשוב לציין שהמדגם שנסקר אינו מייצג לחלוטין את אוכלוסיית ישראל, שהרי הוא מורכב, בין השאר, מ-53% גברים, מ-76% שהכנסתם בדומה או מעל לממוצע, 21% מהמשיבים המתגוררים בתל אביב, ומ-64% שלמדו לימודים אקדמיים. הטיות אלה היו דווקא היו אמורות ליצור גוף נשאלים שביקר יותר בחו״ל ומכיר יותר את התפוצות היהודיות, ביחס לישראלי הממוצע. לכן, תוצאות המדד מדאיגות אף יותר.
בעוד ישנה עלייה, לעומת השנה שעברה, בשיעור המשיבים שמסכימים שההתבוללות היא איום משמעותי על העם היהודי, שהיו מוכנים לארח יהודים מהעולם, ואף שלישראל יש מחויבות מוסרית לסייע ליהדות התפוצות, גם אם חבריה לא עולים לארץ, במרבית ההיגדים ישנה ירידה. בעיקר מדאיגות הירידה בשיעור אלה שמאמינים שהיהודים בישראל ומחוצה לה חולקים גורל משותף, בקרב אלה המוטרדים ממתקפות אנטישמיות כלפי יהודי התפוצות ובתחושת האחריות כלפיהם, ובראייתם כגורם המשפיע בחיוב לטובת ישראל בעולם. יתרה מכך, ישנה ירידה חדה בשיעור הישראלים שמאמינים שיש להתחשב בדעתם של יהודי התפוצות בקבלת החלטות בנושאי דת-מדינה ונושאי ביטחון.
תפיסה זו מפספסת את ההשפעה העצומה שיש להחלטות המתקבלות בישראל, בדגש על החלטות ביטחוניות, על היחס ליהדות התפוצות במדינות בהן הם מתגוררים, בדגש על תקריות אנטישמיות שהם חווים. בהיבט זה, הרצון למדר את התפוצות מתהליך קבלת ההחלטות תואם את הירידה בדאגה מתקריות אנטישמיות, שעדיין עומדת על שיעור גבוה מאוד של 85% מהישראלים שמודאגים מתופעות אלה.
אין משמעות הדבר שיש להפוך את יהדות התפוצות לשיקול המוביל בקבלת ההחלטות הביטחונית-מדינית, אלא שיש לכל הפחות להכיר בכך שהחלטות אלה משפיעות על הקהילות היהודיות באופן ישיר ושיש לישראל, כמדינת היהודים, אחריות משמעותית לגורלם של אותם יהודים.