תוצאות הבחירות לאסיפה הלאומית הצרפתית היוו הפתעה גדולה עבור כל הפרשנים. במקום ניצחון למפלגת האיחוד הלאומי של מארין לה פן (ימין קיצוני), הגוש שהגיע למקום ראשון הוא גוש השמאל, שבו המפלגה הגדולה היא זאת של ז'אן לוק מלנשון (שמאל קיצוני).
התוצאות הן יותר אכזבה מאשר תבוסה למפלגתה של לה פן. היא הצליחה כמעט להכפיל את מספר הצירים שלה באספה והפכה למפלגה הגדולה בה. אך היא לא השיגה את הרוב שהובטח לה במספר סקרים והגוש סביבה הוא רק השלישי בגודלו, אחרי השמאל והמרכז (בהובלת הנשיא מקרון).
האיחוד הלאומי נפגע משיטת הבחירות (לפי מחוזות, בשני סבבים) ומהברית בין מקרון לשמאל שבהתאם לה לא העמידו מועמד אחד נגד השני ברוב המחוזות, מה שגרם להחייאת ה"חזית הרפובליקנית" ולהצבעה של בוחרים ממפלגות שונות למועמד שעומד מול הימין הקיצוני. הסיקור התקשורתי הקפדני יותר כלפי המועמדים של לה פן גם גילה שהמאמצים להפוך את האיחוד הלאומי למפלגה מתונה ומקצועית יותר לא לגמרי הצליחו, מה שהפחיד חלק מהבוחרים.
הקמפיין והישגי המפלגה של מלנשון המחישו שהתבטאויות פרו-חמאסיות ואף אנטישמיות כבר לא הופכות מפלגה ל"מוקצה" בעיני מפלגות אחרות או בעיני הציבור בצרפת. הסיעה של מלנשון תהיה אמנם כוח קולני נגד ישראל באספה הלאומית, אך אין להפריז בחשיבותו. ניצחון השמאל נובע מהצלחת מפלגות מתונות יותר מזאת של מלנשון ורבים מהפוליטיקאים ששיתפו עמו פעולה כדי להביס את לה פן כבר מסתייגים מברית ממשלה עמו.
המציאות הפוליטית החדשה, עם שלושה גושים שלאף אחד מהם אין רוב, יוצרת אי-וודאות רבה. בניית קואליציה היא דבר שלא תואם את המוסדות או את התרבות הפוליטית בצרפת והפערים בין המפלגות מהותיים.
כשפיזר את האספה הלאומית לפני חודש, הנשיא מקרון טען שהוא רוצה להחזיר "בהירות" למערכת הפוליטית בצרפת. באופן אישי, הימורו התברר כהצלחה חלקית, הוא בלם את לה פן והצליח לשמור למפלגתו כוח גדול מהצפוי. אך, במקום לקבל בהירות, צרפת נכנסת לפלונטר פוליטי שלא ברור איך היא תצא ממנו.
תוצאות הבחירות לאסיפה הלאומית הצרפתית היוו הפתעה גדולה עבור כל הפרשנים. במקום ניצחון למפלגת האיחוד הלאומי של מארין לה פן (ימין קיצוני), הגוש שהגיע למקום ראשון הוא גוש השמאל, שבו המפלגה הגדולה היא זאת של ז'אן לוק מלנשון (שמאל קיצוני).
התוצאות הן יותר אכזבה מאשר תבוסה למפלגתה של לה פן. היא הצליחה כמעט להכפיל את מספר הצירים שלה באספה והפכה למפלגה הגדולה בה. אך היא לא השיגה את הרוב שהובטח לה במספר סקרים והגוש סביבה הוא רק השלישי בגודלו, אחרי השמאל והמרכז (בהובלת הנשיא מקרון).
האיחוד הלאומי נפגע משיטת הבחירות (לפי מחוזות, בשני סבבים) ומהברית בין מקרון לשמאל שבהתאם לה לא העמידו מועמד אחד נגד השני ברוב המחוזות, מה שגרם להחייאת ה"חזית הרפובליקנית" ולהצבעה של בוחרים ממפלגות שונות למועמד שעומד מול הימין הקיצוני. הסיקור התקשורתי הקפדני יותר כלפי המועמדים של לה פן גם גילה שהמאמצים להפוך את האיחוד הלאומי למפלגה מתונה ומקצועית יותר לא לגמרי הצליחו, מה שהפחיד חלק מהבוחרים.
הקמפיין והישגי המפלגה של מלנשון המחישו שהתבטאויות פרו-חמאסיות ואף אנטישמיות כבר לא הופכות מפלגה ל"מוקצה" בעיני מפלגות אחרות או בעיני הציבור בצרפת. הסיעה של מלנשון תהיה אמנם כוח קולני נגד ישראל באספה הלאומית, אך אין להפריז בחשיבותו. ניצחון השמאל נובע מהצלחת מפלגות מתונות יותר מזאת של מלנשון ורבים מהפוליטיקאים ששיתפו עמו פעולה כדי להביס את לה פן כבר מסתייגים מברית ממשלה עמו.
המציאות הפוליטית החדשה, עם שלושה גושים שלאף אחד מהם אין רוב, יוצרת אי-וודאות רבה. בניית קואליציה היא דבר שלא תואם את המוסדות או את התרבות הפוליטית בצרפת והפערים בין המפלגות מהותיים.
כשפיזר את האספה הלאומית לפני חודש, הנשיא מקרון טען שהוא רוצה להחזיר "בהירות" למערכת הפוליטית בצרפת. באופן אישי, הימורו התברר כהצלחה חלקית, הוא בלם את לה פן והצליח לשמור למפלגתו כוח גדול מהצפוי. אך, במקום לקבל בהירות, צרפת נכנסת לפלונטר פוליטי שלא ברור איך היא תצא ממנו.