לפני שלושה חודשים קיימנו במכון למחקרי ביטחון לאומי ישיבה רמת דרג ורבת משתתפים שמטרתה הייתה להתכונן לאפשרות של הפסקת הסחר מטורקיה. ביקשנו אז להבין מה הסבירות שהדבר יקרה, אך חשוב מכך – כיצד ניתן אולי למנוע אותו, ובמידת האפשר להתכונן אליו. הקונצנזוס הכמעט מוחלט שעלה בישיבה הוא שתרחיש של הפסקת סחר הוא לא סביר, שכן למרות הרטוריקה של ארדואן, האינטרסים הכלכליים של טורקיה לא יאפשרו לו לגדוע את הייצוא הענף מטורקיה לישראל. כמו כן, הסכמי הסחר השונים שחתמה טורקיה עם ישראל נתפסו אז כמנגנון הגנה אפקטיבי מפני שיבושים משמעותיים לשרשרות האספקה בין המדינות. למרות זאת המלצנו להיערך לתרחישי קיצון. לצערינו, הנחות העבודה הללו הופרכו במהירות ובעוצמה.
הפסקת הסחר מטורקיה היא רק דוגמא אחת מיני רבות לכך שיציבות שרשרות האספקה לישראל אינה מובנת מאליה. שרשרות האספקה חשופות לסיכונים הולכים וגוברים בתדירותם, קיצוניותם ובשונותם: סיכונים גיאופוליטיים, סיכונים כלכליים, ואף סיכונים סביבתיים-אקלימיים. על מנת להתמודד עם הסיכונים הללו באופן אפקטיבי, צריכה ממשלת ישראל לקחת אחריות ולנהל אותם באופן מערכתי. לא ניתן יותר להותיר את ההתמודדות לכוחות השוק ולתעשייה ולקוות שדברים יסתדרו מאליהם.
המקרה של טורקיה הדגים שכאשר אנחנו מקבלים איתותים להתממשות סיכונים בשרשרות אספקה עלינו להיערך מספיק זמן מראש למניעת הסיכון או למציאת תחליפים במידה והוא מתממש. האלטרנטיבה היא עיכובים שעלולים להיות משמעותיים באספקת מוצרי חומרי גלם ומוצרים חיוניים לשוק, עליית מחירים שתתגלגל אל הצרכן, אל המדינה, או אל שניהם, או במקרים קיצוניים במיוחד – הפסקת הייבוא לישראל, שמשמעותה פגיעה ברציפות התפקודית של המשק הישראלי.
בסקטורים מסוימים, ניתן וצריך לחזק את הייצור המקומי ובכך לגדר את הסיכונים הכרוכים בייבוא. אך בפועל, במדינה לא נוכל להמשיך לקיים חברה מודרנית ומשגשגת ללא ייבוא של סחורות וחומרי גלם. לעולם לא נוכל לספק לעצמנו את כל צרכי המשק באופן מנותק מהעולם.
אך למרות שכבר עתה אנו חווים מהלכים של בידוד ישראל בזירות שונות, המשק הישראלי ממשיך להתנהל בגישה של עסקים כרגיל, והממשלה אינה נותנת מענה לסיכונים החדשים שכרוכים בהמשך הלחימה: הבידוד אינו לינארי ולא מתקדם באופן הדרגתי. אותם מהלכים שנראו לנו לא הגיוניים ולא סבירים קורים באופן פתאומי ורק בדיעבד נראים מובנים מאליהם. ככל שהמלחמה הנוכחית מתארכת וישראל נמנעת מלהציג חזון ליום שאחרי – הבידוד יילך ויחריף, יתרחב לזירות נוספות ולמדינות נוספות, באופן שהיום נראה לנו קיצוני כפי שנראה התרחיש של הפסקת הסחר מטורקיה לפני שלושה חודשים.
בשנה האחרונה מקדם המכון למחקרי בטחון לאומי יחד עם שורה ארוכה של שותפים יוזמה חדשה לזיהוי וניהול הסיכונים לשרשרות האספקה של ישראל באמצעות כלי ניתוח מתקדמים. אך לא כל סיכון ניתן לנהל באמצעות מציאת מקורות חלופיים, חיזוק הייצור מקומי ומיצוי של חומרי הגלם באמצעות כלכלה מעגלית. ישנם סיכונים שהדרך היחידה להתמודד עמם היא בזירה המדינית. לכן, ישראל חייבת להתוות חזון ברור ומוסכם ליום שאחרי המלחמה, ולבנות שותפויות חדשות עם המדינות השכנות לה תחת הנהגתה של ארה"ב כמעצמה מובילה. התפיסה שישראל יכולה לדאוג לעצמה מבחינה כלכלית, כמו שהוכח גם בזירה הביטחונית, אינה עומדת במבחן המציאות. אסור לנו להידרדר למצב של העמקת הבידוד והחרמות.
לפני שלושה חודשים קיימנו במכון למחקרי ביטחון לאומי ישיבה רמת דרג ורבת משתתפים שמטרתה הייתה להתכונן לאפשרות של הפסקת הסחר מטורקיה. ביקשנו אז להבין מה הסבירות שהדבר יקרה, אך חשוב מכך – כיצד ניתן אולי למנוע אותו, ובמידת האפשר להתכונן אליו. הקונצנזוס הכמעט מוחלט שעלה בישיבה הוא שתרחיש של הפסקת סחר הוא לא סביר, שכן למרות הרטוריקה של ארדואן, האינטרסים הכלכליים של טורקיה לא יאפשרו לו לגדוע את הייצוא הענף מטורקיה לישראל. כמו כן, הסכמי הסחר השונים שחתמה טורקיה עם ישראל נתפסו אז כמנגנון הגנה אפקטיבי מפני שיבושים משמעותיים לשרשרות האספקה בין המדינות. למרות זאת המלצנו להיערך לתרחישי קיצון. לצערינו, הנחות העבודה הללו הופרכו במהירות ובעוצמה.
הפסקת הסחר מטורקיה היא רק דוגמא אחת מיני רבות לכך שיציבות שרשרות האספקה לישראל אינה מובנת מאליה. שרשרות האספקה חשופות לסיכונים הולכים וגוברים בתדירותם, קיצוניותם ובשונותם: סיכונים גיאופוליטיים, סיכונים כלכליים, ואף סיכונים סביבתיים-אקלימיים. על מנת להתמודד עם הסיכונים הללו באופן אפקטיבי, צריכה ממשלת ישראל לקחת אחריות ולנהל אותם באופן מערכתי. לא ניתן יותר להותיר את ההתמודדות לכוחות השוק ולתעשייה ולקוות שדברים יסתדרו מאליהם.
המקרה של טורקיה הדגים שכאשר אנחנו מקבלים איתותים להתממשות סיכונים בשרשרות אספקה עלינו להיערך מספיק זמן מראש למניעת הסיכון או למציאת תחליפים במידה והוא מתממש. האלטרנטיבה היא עיכובים שעלולים להיות משמעותיים באספקת מוצרי חומרי גלם ומוצרים חיוניים לשוק, עליית מחירים שתתגלגל אל הצרכן, אל המדינה, או אל שניהם, או במקרים קיצוניים במיוחד – הפסקת הייבוא לישראל, שמשמעותה פגיעה ברציפות התפקודית של המשק הישראלי.
בסקטורים מסוימים, ניתן וצריך לחזק את הייצור המקומי ובכך לגדר את הסיכונים הכרוכים בייבוא. אך בפועל, במדינה לא נוכל להמשיך לקיים חברה מודרנית ומשגשגת ללא ייבוא של סחורות וחומרי גלם. לעולם לא נוכל לספק לעצמנו את כל צרכי המשק באופן מנותק מהעולם.
אך למרות שכבר עתה אנו חווים מהלכים של בידוד ישראל בזירות שונות, המשק הישראלי ממשיך להתנהל בגישה של עסקים כרגיל, והממשלה אינה נותנת מענה לסיכונים החדשים שכרוכים בהמשך הלחימה: הבידוד אינו לינארי ולא מתקדם באופן הדרגתי. אותם מהלכים שנראו לנו לא הגיוניים ולא סבירים קורים באופן פתאומי ורק בדיעבד נראים מובנים מאליהם. ככל שהמלחמה הנוכחית מתארכת וישראל נמנעת מלהציג חזון ליום שאחרי – הבידוד יילך ויחריף, יתרחב לזירות נוספות ולמדינות נוספות, באופן שהיום נראה לנו קיצוני כפי שנראה התרחיש של הפסקת הסחר מטורקיה לפני שלושה חודשים.
בשנה האחרונה מקדם המכון למחקרי בטחון לאומי יחד עם שורה ארוכה של שותפים יוזמה חדשה לזיהוי וניהול הסיכונים לשרשרות האספקה של ישראל באמצעות כלי ניתוח מתקדמים. אך לא כל סיכון ניתן לנהל באמצעות מציאת מקורות חלופיים, חיזוק הייצור מקומי ומיצוי של חומרי הגלם באמצעות כלכלה מעגלית. ישנם סיכונים שהדרך היחידה להתמודד עמם היא בזירה המדינית. לכן, ישראל חייבת להתוות חזון ברור ומוסכם ליום שאחרי המלחמה, ולבנות שותפויות חדשות עם המדינות השכנות לה תחת הנהגתה של ארה"ב כמעצמה מובילה. התפיסה שישראל יכולה לדאוג לעצמה מבחינה כלכלית, כמו שהוכח גם בזירה הביטחונית, אינה עומדת במבחן המציאות. אסור לנו להידרדר למצב של העמקת הבידוד והחרמות.