סביר שברגעים שבהם יוכבד ליפשיץ בת ה-85 מסרה הצהרה לעדר כלי התקשורת שעט עליה פחות מיממה לאחר שחזרה מן השבי בעזה, יוכבד עצמה חיה תודעתית את הימים שלפני ה-7.10 ולכן ייתכן שלא הייתה מודעת לתמונה המלאה של הטראומה שמעצבת כעת מחדש את הזיכרון הלאומי הישראלי. הצהרתה לתקשורת הציפה דילמות חדשות עמן ישראל לא נדרשה להתמודד עד היום. אל מול הצורך לשמור על ביטחון המידע שעשוי לספק מידע חיוני על יתר החטופים וכן השאיפה לגייס את גברת ליפשיץ אל דף המסרים הלאומי, עומדת זכותה לחופש הביטוי כאדם פרטי, כאזרחית במדינה דמוקרטית.
כפי שנראה כרגע, ישראל בוחרת להמשיך לשחק על פי כללי המשחק והערכים המערביים שבזכותם מעצמות מערביות חברו אליה לאורך שנות קיומה, כמו גם בתקופה זו. לכן, השאלה שראויה להישאל אינה נסובה סביב עצם הצהרתה לתקשורת או סביב עצמאות הצהרתה, אלא סביב החזית ההסברתית שנותרה מופקרת במישור האזרחי, לצד תרחישים חסרי תקדים, אשר טרם גובש עבורם מענה, עמם זו נדרשת להתמודד לאור מעורבות של אזרחים חטופים.
כותרות שונות בארץ ובעולם בחרו להדגיש בשעות שלאחר ההצהרה דווקא את החלק האחרון בהצהרה שבו מציינת ליפשיץ עובדות אודות אופן הטיפול בה בשבי שעשויות להאיר בזרקור הומני את החמאס. כאן נכנסת לתמונה אחריותו של מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה אשר היה מודע לקיומה של ההצהרה בשידור חי, ממנה ניזונו כלי התקשורת הבולטים בעולם הערבי והמערבי. במקום לערוך בקרת נזקים כעת, הנוהל שעליו היה לקבוע עוד בטרם הוחזרו החטופות, הוא שידור הצהרה ערוכה, כלומר, לא בשידור חי. כך ניתן היה לפעול לנטרול הסיכון הברור בשידור חי של דבריה של אזרחית, אשר חזרה משבי החמאס שעשויים להיות מושפעים במידה רבה מעצם העובדה שבעלה עדיין מוחזק על ידי ארגון הטרור.
אולם, יום לאחר ההצהרה מתברר שדווקא האותנטיות שמחוץ לדף המסרים, עליה מיהרו להכריז אתמול כפיגוע הסברתי, היא זו שיצרה הבחנה מוסרית בין ישראל לבין החמאס ומהווה עבור ישראל נכס תדמיתי. ערב לפני שמסרה יוכבד ליפשיץ את הצהרתה בבית החולים, עברה ליפשיץ לידי הצלב האדום. בצירוף ברכת שלום, לחצה את ידו של מחבל החמאס ההמום שלא היה ערוך למחווה כה אנושית, לאחר המעשים הלא אנושיים בהם נטל חלק. התמונה הדהדה אתמול בבוקר בשערים ראשיים בעיתונות המערבית. אחת הכותרת הראשיות שליוו את התמונה היו ״מחווה של שלום מול פני הרשע״.
הטיפול שהעניקו הגורמים האמונים על המערכה התקשורתית לאירוע זה, כאל עוד הצהרה מיני רבות בגלים הפתוחים, מבהיר כי מדינת ישראל עדיין מקובעת בתבניות חשיבה שאינן רלוונטיות עוד לאחר ה-7.10 - גם בחזית ההסברתית. ראוי שמערך ההסברה הלאומי, יהיה הגורם המתכלל של אירועים מורכבים מן הסוג הזה בהם המעורבות היא אזרחית. כמו כן, לישראל אין את הפריבילגיה להיות תגובתית ולא יוזמת ולכן את נהלי ההתנהלות התקשורתית אל מול חטופים אזרחים, אליה עוד נידרש, על מערך ההסברה הלאומי לגבש כבר בשעה זו הן לצורך הבטחת שלומם הנפשי של האזרחים החטופים והן לטובת ניהול יעיל יותר של המערכה התקשורתית.
סביר שברגעים שבהם יוכבד ליפשיץ בת ה-85 מסרה הצהרה לעדר כלי התקשורת שעט עליה פחות מיממה לאחר שחזרה מן השבי בעזה, יוכבד עצמה חיה תודעתית את הימים שלפני ה-7.10 ולכן ייתכן שלא הייתה מודעת לתמונה המלאה של הטראומה שמעצבת כעת מחדש את הזיכרון הלאומי הישראלי. הצהרתה לתקשורת הציפה דילמות חדשות עמן ישראל לא נדרשה להתמודד עד היום. אל מול הצורך לשמור על ביטחון המידע שעשוי לספק מידע חיוני על יתר החטופים וכן השאיפה לגייס את גברת ליפשיץ אל דף המסרים הלאומי, עומדת זכותה לחופש הביטוי כאדם פרטי, כאזרחית במדינה דמוקרטית.
כפי שנראה כרגע, ישראל בוחרת להמשיך לשחק על פי כללי המשחק והערכים המערביים שבזכותם מעצמות מערביות חברו אליה לאורך שנות קיומה, כמו גם בתקופה זו. לכן, השאלה שראויה להישאל אינה נסובה סביב עצם הצהרתה לתקשורת או סביב עצמאות הצהרתה, אלא סביב החזית ההסברתית שנותרה מופקרת במישור האזרחי, לצד תרחישים חסרי תקדים, אשר טרם גובש עבורם מענה, עמם זו נדרשת להתמודד לאור מעורבות של אזרחים חטופים.
כותרות שונות בארץ ובעולם בחרו להדגיש בשעות שלאחר ההצהרה דווקא את החלק האחרון בהצהרה שבו מציינת ליפשיץ עובדות אודות אופן הטיפול בה בשבי שעשויות להאיר בזרקור הומני את החמאס. כאן נכנסת לתמונה אחריותו של מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה אשר היה מודע לקיומה של ההצהרה בשידור חי, ממנה ניזונו כלי התקשורת הבולטים בעולם הערבי והמערבי. במקום לערוך בקרת נזקים כעת, הנוהל שעליו היה לקבוע עוד בטרם הוחזרו החטופות, הוא שידור הצהרה ערוכה, כלומר, לא בשידור חי. כך ניתן היה לפעול לנטרול הסיכון הברור בשידור חי של דבריה של אזרחית, אשר חזרה משבי החמאס שעשויים להיות מושפעים במידה רבה מעצם העובדה שבעלה עדיין מוחזק על ידי ארגון הטרור.
אולם, יום לאחר ההצהרה מתברר שדווקא האותנטיות שמחוץ לדף המסרים, עליה מיהרו להכריז אתמול כפיגוע הסברתי, היא זו שיצרה הבחנה מוסרית בין ישראל לבין החמאס ומהווה עבור ישראל נכס תדמיתי. ערב לפני שמסרה יוכבד ליפשיץ את הצהרתה בבית החולים, עברה ליפשיץ לידי הצלב האדום. בצירוף ברכת שלום, לחצה את ידו של מחבל החמאס ההמום שלא היה ערוך למחווה כה אנושית, לאחר המעשים הלא אנושיים בהם נטל חלק. התמונה הדהדה אתמול בבוקר בשערים ראשיים בעיתונות המערבית. אחת הכותרת הראשיות שליוו את התמונה היו ״מחווה של שלום מול פני הרשע״.
הטיפול שהעניקו הגורמים האמונים על המערכה התקשורתית לאירוע זה, כאל עוד הצהרה מיני רבות בגלים הפתוחים, מבהיר כי מדינת ישראל עדיין מקובעת בתבניות חשיבה שאינן רלוונטיות עוד לאחר ה-7.10 - גם בחזית ההסברתית. ראוי שמערך ההסברה הלאומי, יהיה הגורם המתכלל של אירועים מורכבים מן הסוג הזה בהם המעורבות היא אזרחית. כמו כן, לישראל אין את הפריבילגיה להיות תגובתית ולא יוזמת ולכן את נהלי ההתנהלות התקשורתית אל מול חטופים אזרחים, אליה עוד נידרש, על מערך ההסברה הלאומי לגבש כבר בשעה זו הן לצורך הבטחת שלומם הנפשי של האזרחים החטופים והן לטובת ניהול יעיל יותר של המערכה התקשורתית.