מתקפת הטרור על ישראל ב-7 באוקטובר והמלחמה בעזה עוררו בעיראק לא רק הצהרות והפגנות תמיכה בחמאס ובפלסטינים, אלא גם פעילות טרור מוגברת של המיליציות השיעיות הפרו-איראניות המשתייכות ל״מסגרת התיאום״ - המחנה הפוליטי שעל תמיכתו נשענת ממשלת עיראק הנוכחית.
במסגרת תגובה צבאית מתואמת זאת, החלו המיליציות, זמן קצר אחרי תחילת המלחמה בעזה ולאחר פתיחת החזית הצפונית על ידי חיזבאללה, לתקוף ברקטות ובכלי טיס בלתי מאוישים את בסיסי כוחות הקואליציה נגד דאע"ש בהובלת ארה״ב בעיראק ובסוריה (בסה״כ יותר ממאה תקיפות), כשעל החתום בנטילות האחריות מופיע הכינוי ״ההתנגדות האסלאמית בעיראק״. תחת שם זה גם התקבלה האחריות למתקפות שכוונו נגד ישראל, אם כי אין הוכחה שהמתקפות האלה אכן התבצעו.
תפנית זאת בעימות המתנהל לסירוגין בין המיליציות הפרו-איראניות לכוחות האמריקניים הפועלים על אדמת עיראק, מסיימת הפוגה של שנה שליוותה את הקמת הממשלה בראשותו של מוחמד שיאע א-סודאני. המלחמה בעזה למעשה שימשה תירוץ לחידוש הלחץ שנועד לדחוק החוצה מעיראק ומסוריה את צבא ארה"ב.
בתגובה לכך, ביצע צבא ארה"ב שתי תקיפות חריגות נגד מתקנים שבהם פועלות המיליציות האלה, בבגדאד ובמחוז נוסף, והרג לפחות שניים מהפעילים הבכירים באחת מהן. ראש ממשלת עיראק א-סודאני, שניסה קודם לכן לשמור על איזון בין מחויבותו הפוליטית ל״מסגרת התיאום״ לבין מדיניות חוץ שתומכת בהמשך פעילות הקואליציה נגד דאע"ש ונוכחות הכוחות האמריקאים, שינה כיוון בהצהרותיו. תחילה כינה את התקיפות האמריקאיות הפרת ריבונות, ולאחר מכן הודיע על הרכבת ועדה שתבחן את יישום נסיגת הכוחות האמריקאים מהמדינה. עם זאת, אין מדובר כרגע בצו או חקיקה למימוש הקריאה לנסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק, הלכה למעשה.
כאשר בוחנים לעומק את ההשלכות האזוריות של המלחמה, מגלים כי היא מאתגרת את היציבות הביטחונית הפנימית ואף את כללי המשחק הפוליטי והמדיניות של השחקנים האוחזים בשלטון במדינות האזור. אין זו הפעם הראשונה בה עיראק נקלעת לתקופה של מתיחות והתפתחויות בטחוניות על רקע השפעתם של איראן ושלוחיה, מצד אחד, וארה"ב מצד שני. לאור זאת, המלחמה בעזה יצרה דינמיקה אזורית שיש לה השלכות לא רק על מה שקורה בין מדינות, אלא גם על תהליכים פנימיים - כך במקרה של עיראק.
מתקפת הטרור על ישראל ב-7 באוקטובר והמלחמה בעזה עוררו בעיראק לא רק הצהרות והפגנות תמיכה בחמאס ובפלסטינים, אלא גם פעילות טרור מוגברת של המיליציות השיעיות הפרו-איראניות המשתייכות ל״מסגרת התיאום״ - המחנה הפוליטי שעל תמיכתו נשענת ממשלת עיראק הנוכחית.
במסגרת תגובה צבאית מתואמת זאת, החלו המיליציות, זמן קצר אחרי תחילת המלחמה בעזה ולאחר פתיחת החזית הצפונית על ידי חיזבאללה, לתקוף ברקטות ובכלי טיס בלתי מאוישים את בסיסי כוחות הקואליציה נגד דאע"ש בהובלת ארה״ב בעיראק ובסוריה (בסה״כ יותר ממאה תקיפות), כשעל החתום בנטילות האחריות מופיע הכינוי ״ההתנגדות האסלאמית בעיראק״. תחת שם זה גם התקבלה האחריות למתקפות שכוונו נגד ישראל, אם כי אין הוכחה שהמתקפות האלה אכן התבצעו.
תפנית זאת בעימות המתנהל לסירוגין בין המיליציות הפרו-איראניות לכוחות האמריקניים הפועלים על אדמת עיראק, מסיימת הפוגה של שנה שליוותה את הקמת הממשלה בראשותו של מוחמד שיאע א-סודאני. המלחמה בעזה למעשה שימשה תירוץ לחידוש הלחץ שנועד לדחוק החוצה מעיראק ומסוריה את צבא ארה"ב.
בתגובה לכך, ביצע צבא ארה"ב שתי תקיפות חריגות נגד מתקנים שבהם פועלות המיליציות האלה, בבגדאד ובמחוז נוסף, והרג לפחות שניים מהפעילים הבכירים באחת מהן. ראש ממשלת עיראק א-סודאני, שניסה קודם לכן לשמור על איזון בין מחויבותו הפוליטית ל״מסגרת התיאום״ לבין מדיניות חוץ שתומכת בהמשך פעילות הקואליציה נגד דאע"ש ונוכחות הכוחות האמריקאים, שינה כיוון בהצהרותיו. תחילה כינה את התקיפות האמריקאיות הפרת ריבונות, ולאחר מכן הודיע על הרכבת ועדה שתבחן את יישום נסיגת הכוחות האמריקאים מהמדינה. עם זאת, אין מדובר כרגע בצו או חקיקה למימוש הקריאה לנסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק, הלכה למעשה.
כאשר בוחנים לעומק את ההשלכות האזוריות של המלחמה, מגלים כי היא מאתגרת את היציבות הביטחונית הפנימית ואף את כללי המשחק הפוליטי והמדיניות של השחקנים האוחזים בשלטון במדינות האזור. אין זו הפעם הראשונה בה עיראק נקלעת לתקופה של מתיחות והתפתחויות בטחוניות על רקע השפעתם של איראן ושלוחיה, מצד אחד, וארה"ב מצד שני. לאור זאת, המלחמה בעזה יצרה דינמיקה אזורית שיש לה השלכות לא רק על מה שקורה בין מדינות, אלא גם על תהליכים פנימיים - כך במקרה של עיראק.