במשך שנים השקיעה איחוד האמירויות הערביות בצינור הנפט המחבר את שדות הנפט של אבו-דאבי לפוג'יירה, אחת משבע האמירויות המרכיבות את הפדרציה, הממוקמת מחוץ למפרץ ועל חוף מפרץ עומאן. כעת, ברקע המשבר סביב מצר הורמוז שמשנה את מפת הסחר והאנרגיה של המפרץ, נראה כי זו הייתה רק תחילת הדרך.
איחוד האמירויות הערביות מקדמת כעת תוכנית שאפתנית להקמת נמל חדש והרחבת מתקני המכולות בפוג'יירה, ובמקביל נבחנת גם הרחבת יכולת הזרמת הנפט אליה באמצעות תשתיות צנרת נוספות (צינור הנפט אבו דאבי–פוג'יירה מאפשר בשלב זה הזרמה של כ-1.5 מיליון חביות נפט ביום מחוץ למפרץ והיה גם הוא יעד להתקפות איראניות). המטרה של אבו-דאבי ברורה: להגדיל את כמות הנפט שהיא מייצאת בנתיב "עוקף הורמוז" ולהפחית את התלות בנמל ג'בל עלי – מרכז הסחר החשוב ביותר במזרח התיכון – שנמצא בתוך המפרץ ונפגע קשות בכל פעם שמצר הורמוז נסגר או מאוים (גם מתקני הנמל נפגעו על-ידי איראן).
אלא שהמהלך הזה יוצר פרדוקס אסטרטגי. ככל שפוג'יירה תהפוך לשער הימי החלופי של איחוד האמירויות, כך היא תהפוך גם ליעד אסטרטגי עבור איראן. אם בעבר הורמוז היה צוואר הבקבוק המרכזי של הסחר האזורי, הרי שבעתיד פוג'יירה עצמה עלולה להפוך ל"נקודת התורפה החדשה". ריכוז של נמלים, מסופי נפט, מתקני אחסון, צינורות ותשתיות לוגיסטיות באזור אחד עשוי אמנם להגביר את החוסן הכלכלי של האמירויות, אך גם להגדיל את הפיתוי לתקוף אותו בעת משבר.
הלקח הרחב יותר ברור: מדינות המפרץ אינן מוותרות על הורמוז, אך הן בונות לעצמן תוכנית גיבוי. אלא שגם תוכנית הגיבוי אינה חסינה, היא רק מעבירה את מרכז הכובד האסטרטגי מנקודת חיכוך אחת לאחרת. במילים אחרות, פוג'יירה אינה מחליפה את הורמוז, אך היא הופכת לחוליה הקריטית הבאה במאבק על חופש השיט והסחר במפרץ.
במשך שנים השקיעה איחוד האמירויות הערביות בצינור הנפט המחבר את שדות הנפט של אבו-דאבי לפוג'יירה, אחת משבע האמירויות המרכיבות את הפדרציה, הממוקמת מחוץ למפרץ ועל חוף מפרץ עומאן. כעת, ברקע המשבר סביב מצר הורמוז שמשנה את מפת הסחר והאנרגיה של המפרץ, נראה כי זו הייתה רק תחילת הדרך.
איחוד האמירויות הערביות מקדמת כעת תוכנית שאפתנית להקמת נמל חדש והרחבת מתקני המכולות בפוג'יירה, ובמקביל נבחנת גם הרחבת יכולת הזרמת הנפט אליה באמצעות תשתיות צנרת נוספות (צינור הנפט אבו דאבי–פוג'יירה מאפשר בשלב זה הזרמה של כ-1.5 מיליון חביות נפט ביום מחוץ למפרץ והיה גם הוא יעד להתקפות איראניות). המטרה של אבו-דאבי ברורה: להגדיל את כמות הנפט שהיא מייצאת בנתיב "עוקף הורמוז" ולהפחית את התלות בנמל ג'בל עלי – מרכז הסחר החשוב ביותר במזרח התיכון – שנמצא בתוך המפרץ ונפגע קשות בכל פעם שמצר הורמוז נסגר או מאוים (גם מתקני הנמל נפגעו על-ידי איראן).
אלא שהמהלך הזה יוצר פרדוקס אסטרטגי. ככל שפוג'יירה תהפוך לשער הימי החלופי של איחוד האמירויות, כך היא תהפוך גם ליעד אסטרטגי עבור איראן. אם בעבר הורמוז היה צוואר הבקבוק המרכזי של הסחר האזורי, הרי שבעתיד פוג'יירה עצמה עלולה להפוך ל"נקודת התורפה החדשה". ריכוז של נמלים, מסופי נפט, מתקני אחסון, צינורות ותשתיות לוגיסטיות באזור אחד עשוי אמנם להגביר את החוסן הכלכלי של האמירויות, אך גם להגדיל את הפיתוי לתקוף אותו בעת משבר.
הלקח הרחב יותר ברור: מדינות המפרץ אינן מוותרות על הורמוז, אך הן בונות לעצמן תוכנית גיבוי. אלא שגם תוכנית הגיבוי אינה חסינה, היא רק מעבירה את מרכז הכובד האסטרטגי מנקודת חיכוך אחת לאחרת. במילים אחרות, פוג'יירה אינה מחליפה את הורמוז, אך היא הופכת לחוליה הקריטית הבאה במאבק על חופש השיט והסחר במפרץ.