פסגת א-סיסי-ארדואן בקהיר בשבוע שעבר (4.2) הייתה נקודת ציון משמעותית בהתקרבות הנרשמת בשנים האחרונות בין מצרים לטורקיה, מדינות שנחשבו עד ראשית העשור הנוכחי ליריבות אזוריות. שני המנהיגים החליפו מחוות של ידידות: הנשיא המצרי קיבל את פני עמיתו הטורקי בשדה התעופה בליווי רעייתו וכינה אותו "האורח המכובד ביותר של מצרים"; מנגד, הנשיא הטורקי העניק למארחו המצרי במתנה מכונית חשמלית אדומה מתוצרת ארצו בשווי של כ-50 אלף דולר.
תהליך הנורמליזציה המואץ בין שתי המדינות נשען על מגוון אינטרסים משותפים, בהם: הגדלת הסחר ההדדי מ-9 ל-15 מיליארד דולר; ייצוא גז מונזל ממצרים לטורקיה; שיתוף פעולה צבאי סביב תמרונים משותפים של חילות הים; וחתימה על עסקאות נשק לייצוא מערכות הגנ"א טורקיות ולהקמת מפעל טורקי לייצור תחמושת ארטילרית במצרים, צעד התורם להפחתת תלותן של המדינות בנשק מערבי ומצטרף להסכמים קודמים שערכו סביב ייצור משותף של רחפנים וכלי רכב בלתי מאוישים.
נדבך נוסף – התופס נפח הולך ומתרחב ביחסי המדינות – הוא עמידתן המשותפת נגד מדיניותה של ישראל בעזה ובאזור. בהצהרה משותפת שפרסמו נשיאי מצרים וטורקיה לקראת כינוס מועצת שיתוף הפעולה האסטרטגי רם הדרג שייסדו, הציגו חזית אחידה מול ישראל במספר סוגיות: תביעה לנסיגה מלאה מעזה, לחזרת רשות פלסטינית מתוקנת לרצועה ולחידוש תהליך מדיני שיוביל להקמת מדינה פלסטינית; הדגשת הצורך בפתיחת מעבר רפיח לשני הכיוונים ובשיקום הרצועה בהקדם האפשרי; דרישה לכיבוד מנדט אונר"א; גינוי הפגיעות המיוחסות לישראל בריבונותן של סוריה ולבנון; ותמיכה בריבונות, באחדות ובשלמות הטריטוריאלית של סומליה מול סומלילנד.
עבור מצרים וטורקיה הפכה ישראל למעין "דבק מחבר", כזה היוצר שותפות סביב מטרות בעלות עדיפות גבוהה לשתיהן: ייצוב הפסקת האש בין ישראל לחמאס בעזה; מניעת התלקחות מחודשת של המלחמה בלבנון ובאיראן; הרתעת ישראל מקידום מה שנתפס בעיניהן כ"מזימות התפשטות והגמוניה" באזור; ויצירת משקל-נגד ערבי-מוסלמי מאזן לישראל בוושינגטון מול ממשל טראמפ.
למעשה, הציר המצרי-טורקי הוא חלק ממאמץ ערבי-מוסלמי רחב יותר שנוצר על רקע המלחמה לבודד את ישראל, שלו שותפות לפרקים גם ערב הסעודית, קטר, ירדן, איחוד האמירויות, פקיסטן ואינדונזיה. אם בעבר השתייכו מצרים וישראל לאותו מחנה אזורי פרגמטי הסולד מטורקיה, ואשר כולל מדינות ערביות וים-תיכוניות מתונות, הרי שעתה עלולות להתהפך היוצרות. לצד המשך מחויבותה של מצרים להסכם השלום עם ישראל, חילוקי הדעות הם שנותנים את הטון ביחסיהן.
המשך החיכוכים בין ישראל למצרים לגבי עתיד עזה, הזירה הפלסטינית וסוגיות אזוריות נוספות, עלול לדחוף את קהיר ביתר שאת לחיקה של אנקרה ולגרום לשתיים להעמיק את שותפותן. התוצאה תהיה צינון נוסף של השלום הקר, החרפת הרטוריקה העוינת והעמקת הנתק המדיני והחשדנות הביטחונית. מנגד, שיפור הדיאלוג המצרי-ישראלי, הגברת הקשב ההדדי וניסיון כן לשקם את האמון ולגשר על הפערים, צפויים לצמצם את הרכיב האנטי-ישראלי בשותפות המצרית-טורקית.
פסגת א-סיסי-ארדואן בקהיר בשבוע שעבר (4.2) הייתה נקודת ציון משמעותית בהתקרבות הנרשמת בשנים האחרונות בין מצרים לטורקיה, מדינות שנחשבו עד ראשית העשור הנוכחי ליריבות אזוריות. שני המנהיגים החליפו מחוות של ידידות: הנשיא המצרי קיבל את פני עמיתו הטורקי בשדה התעופה בליווי רעייתו וכינה אותו "האורח המכובד ביותר של מצרים"; מנגד, הנשיא הטורקי העניק למארחו המצרי במתנה מכונית חשמלית אדומה מתוצרת ארצו בשווי של כ-50 אלף דולר.
תהליך הנורמליזציה המואץ בין שתי המדינות נשען על מגוון אינטרסים משותפים, בהם: הגדלת הסחר ההדדי מ-9 ל-15 מיליארד דולר; ייצוא גז מונזל ממצרים לטורקיה; שיתוף פעולה צבאי סביב תמרונים משותפים של חילות הים; וחתימה על עסקאות נשק לייצוא מערכות הגנ"א טורקיות ולהקמת מפעל טורקי לייצור תחמושת ארטילרית במצרים, צעד התורם להפחתת תלותן של המדינות בנשק מערבי ומצטרף להסכמים קודמים שערכו סביב ייצור משותף של רחפנים וכלי רכב בלתי מאוישים.
נדבך נוסף – התופס נפח הולך ומתרחב ביחסי המדינות – הוא עמידתן המשותפת נגד מדיניותה של ישראל בעזה ובאזור. בהצהרה משותפת שפרסמו נשיאי מצרים וטורקיה לקראת כינוס מועצת שיתוף הפעולה האסטרטגי רם הדרג שייסדו, הציגו חזית אחידה מול ישראל במספר סוגיות: תביעה לנסיגה מלאה מעזה, לחזרת רשות פלסטינית מתוקנת לרצועה ולחידוש תהליך מדיני שיוביל להקמת מדינה פלסטינית; הדגשת הצורך בפתיחת מעבר רפיח לשני הכיוונים ובשיקום הרצועה בהקדם האפשרי; דרישה לכיבוד מנדט אונר"א; גינוי הפגיעות המיוחסות לישראל בריבונותן של סוריה ולבנון; ותמיכה בריבונות, באחדות ובשלמות הטריטוריאלית של סומליה מול סומלילנד.
עבור מצרים וטורקיה הפכה ישראל למעין "דבק מחבר", כזה היוצר שותפות סביב מטרות בעלות עדיפות גבוהה לשתיהן: ייצוב הפסקת האש בין ישראל לחמאס בעזה; מניעת התלקחות מחודשת של המלחמה בלבנון ובאיראן; הרתעת ישראל מקידום מה שנתפס בעיניהן כ"מזימות התפשטות והגמוניה" באזור; ויצירת משקל-נגד ערבי-מוסלמי מאזן לישראל בוושינגטון מול ממשל טראמפ.
למעשה, הציר המצרי-טורקי הוא חלק ממאמץ ערבי-מוסלמי רחב יותר שנוצר על רקע המלחמה לבודד את ישראל, שלו שותפות לפרקים גם ערב הסעודית, קטר, ירדן, איחוד האמירויות, פקיסטן ואינדונזיה. אם בעבר השתייכו מצרים וישראל לאותו מחנה אזורי פרגמטי הסולד מטורקיה, ואשר כולל מדינות ערביות וים-תיכוניות מתונות, הרי שעתה עלולות להתהפך היוצרות. לצד המשך מחויבותה של מצרים להסכם השלום עם ישראל, חילוקי הדעות הם שנותנים את הטון ביחסיהן.
המשך החיכוכים בין ישראל למצרים לגבי עתיד עזה, הזירה הפלסטינית וסוגיות אזוריות נוספות, עלול לדחוף את קהיר ביתר שאת לחיקה של אנקרה ולגרום לשתיים להעמיק את שותפותן. התוצאה תהיה צינון נוסף של השלום הקר, החרפת הרטוריקה העוינת והעמקת הנתק המדיני והחשדנות הביטחונית. מנגד, שיפור הדיאלוג המצרי-ישראלי, הגברת הקשב ההדדי וניסיון כן לשקם את האמון ולגשר על הפערים, צפויים לצמצם את הרכיב האנטי-ישראלי בשותפות המצרית-טורקית.