החל מהבוקר (ראשון), ישראל נכנסת למרחב חדש שבו אין למעשה מתווה לשחרור חטופים, אין לחימה ואין משא ומתן. זהו שלב של אי ודאות ומעבר בין מצבים.
המשא ומתן שאמור להתקיים בין הצדדים נוגע שלושה תחומים עיקריים: מפתח השחרור (כמה מחבלים משוחררים עבור כל חטוף ישראלי), מפתח השיקום (כמה משאיות, קרוואנים ועוד מכניסים לרצועת עזה) והחלטה על סיום המלחמה. המשא ומתן בנוגע לשלושת התחומים הללו אמור היה להתחיל ביום 16 למתווה, והוא לא החל. על פי המתווה, כל עוד המשא ומתן נמשך, מדינת ישראל הייתה אמורה להמשיך ולהכניס 600 משאיות סיוע ביום ולסיים את היציאה מציר פילדלפי עד היום ה-50. זה לא קורה. יש לציין שחמאס הפרה את ההסכם מצידה, למשל באי העברתה של שירי ביבס בזמן ועל פי המתווה שסוכם, ובטקסי השפלה גרוטסקיים.
לאן הולכים מכן? ישנן שלוש אפשרויות מרכזיות:
1. הגברת הלחץ באופן הדרגתי, עד לכדי חזרה ללחימה - הפסקת הסיוע ההומניטרי, כפי שישראל ביצעה הבוקר, חזרה לתקיפות וסיכולים ממוקדים, ובסופו של דבר מהלך עצים של פינוי אוכלוסייה פלסטינית, כיבוש שטחים מדורג ונרחב - כדי להגביר את הלחץ על חמאס ולשפר את התנאים למשא ומתן עתידי על שחרור החטופים.
2. המשך הפסקת האש תוך משא ומתן על עסקה חדשה ("שלב ב'") - ייתכן שב"מתווה וויטקוף" שפורסם, על פיו ישוחררו כולם באופן מדורג בשתי פעילות וללא התחייבות לסיום המלחמה. מתווה שכזה, ככל הנראה, מכיל מפתחות אחרים לשחרור אסירים והמשך של תמורות השיקום (משאיות, קרוואנים ועוד).
3. אפשרות האולטימטום - מדינת ישראל, בגיבוי ארצות הברית, מציבה תאריך יעד שעד אליו יש לשחרר את כל החטופים בתמורה להפסקת אש קבועה (התחייבות רופפת להפסקת המלחמה), מפתחות הומניטריים ושחרור אסירים פלסטינים נרחב. אם האולטימטום לא ייענה בחיוב על ידי חמאס - ישראל תחזור ללחימה באופן עצים ביותר.
מה האינטרס הישראלי כעת? בראש ובראשונה, לא לבזבז זמן. הזמן פועל לרעתנו, חמאס מתעצם באופן שיקשה על חזרה למלחמה, החטופים נמקים וסובלים במנהרות, ואנו מאבדים קשב ומומנטום של הלחץ האמריקני. בראיה זו, אפשרות האולטימטום הקצוב בזמן משרת טוב יותר את האינטרס הישראלי, על אף הסיכון הכרוך בו.
המאמר פורסם לראשונה באתר N12
החל מהבוקר (ראשון), ישראל נכנסת למרחב חדש שבו אין למעשה מתווה לשחרור חטופים, אין לחימה ואין משא ומתן. זהו שלב של אי ודאות ומעבר בין מצבים.
המשא ומתן שאמור להתקיים בין הצדדים נוגע שלושה תחומים עיקריים: מפתח השחרור (כמה מחבלים משוחררים עבור כל חטוף ישראלי), מפתח השיקום (כמה משאיות, קרוואנים ועוד מכניסים לרצועת עזה) והחלטה על סיום המלחמה. המשא ומתן בנוגע לשלושת התחומים הללו אמור היה להתחיל ביום 16 למתווה, והוא לא החל. על פי המתווה, כל עוד המשא ומתן נמשך, מדינת ישראל הייתה אמורה להמשיך ולהכניס 600 משאיות סיוע ביום ולסיים את היציאה מציר פילדלפי עד היום ה-50. זה לא קורה. יש לציין שחמאס הפרה את ההסכם מצידה, למשל באי העברתה של שירי ביבס בזמן ועל פי המתווה שסוכם, ובטקסי השפלה גרוטסקיים.
לאן הולכים מכן? ישנן שלוש אפשרויות מרכזיות:
1. הגברת הלחץ באופן הדרגתי, עד לכדי חזרה ללחימה - הפסקת הסיוע ההומניטרי, כפי שישראל ביצעה הבוקר, חזרה לתקיפות וסיכולים ממוקדים, ובסופו של דבר מהלך עצים של פינוי אוכלוסייה פלסטינית, כיבוש שטחים מדורג ונרחב - כדי להגביר את הלחץ על חמאס ולשפר את התנאים למשא ומתן עתידי על שחרור החטופים.
2. המשך הפסקת האש תוך משא ומתן על עסקה חדשה ("שלב ב'") - ייתכן שב"מתווה וויטקוף" שפורסם, על פיו ישוחררו כולם באופן מדורג בשתי פעילות וללא התחייבות לסיום המלחמה. מתווה שכזה, ככל הנראה, מכיל מפתחות אחרים לשחרור אסירים והמשך של תמורות השיקום (משאיות, קרוואנים ועוד).
3. אפשרות האולטימטום - מדינת ישראל, בגיבוי ארצות הברית, מציבה תאריך יעד שעד אליו יש לשחרר את כל החטופים בתמורה להפסקת אש קבועה (התחייבות רופפת להפסקת המלחמה), מפתחות הומניטריים ושחרור אסירים פלסטינים נרחב. אם האולטימטום לא ייענה בחיוב על ידי חמאס - ישראל תחזור ללחימה באופן עצים ביותר.
מה האינטרס הישראלי כעת? בראש ובראשונה, לא לבזבז זמן. הזמן פועל לרעתנו, חמאס מתעצם באופן שיקשה על חזרה למלחמה, החטופים נמקים וסובלים במנהרות, ואנו מאבדים קשב ומומנטום של הלחץ האמריקני. בראיה זו, אפשרות האולטימטום הקצוב בזמן משרת טוב יותר את האינטרס הישראלי, על אף הסיכון הכרוך בו.
המאמר פורסם לראשונה באתר N12