הנשיא פוטין מסר את תנחומיו על מות חמינאי לנשיא איראן פזשקיאן - אך מבלי להזכיר מי בעצם עמד מאחורי הסיכול.
פוטין נמנע מלבקר את טראמפ: בשנה אחרונה האסטרטגיה של הקרמלין היא לשמר דיאלוג עם הממשל בוושינגטון כדי לוודא שתמיכתו המעשית באוקראינה (ובאירופה) נותרת מצומצמת. זה מאפשר לרוסיה להמשיך את המאמץ המלחמתי נגד קייב, על אף מגמות שליליות ארוכות הטווח מבית: היחלשות הכלכלה וצמצום המשאבים האנושיים לגיוס.
בטווח הקצר רוסיה יכולה ליהנות מהמלחמה באיראן משום שמחירי הנפט והגז עולים, הקשב והמשאבים המוסתים למזרח התיכון על חשבון החזית האוקראינית (כמות המיירטים הזמינים בשוק נותרת מוגבלת, והאספקה לאוקראינה עלולה להיפגע), והמו"מ הרוסי-אוקראיני כעת לא בראש מעייניו של הנשיא האמריקני. אך אם המלחמה תסתיים בשבועות הקרובים, כל היתרונות האלה יתאפסו.
מצד שני, סיכול מנהיג של מדינה ריבונית (במובן של פוטין - כזאת שלא משתפת פעולה עם "ההגמון המערבי"), במיוחד אחרי המבצע האמריקני בוונצואלה - מצמצם עוד יותר את מפת השותפים העולמית של רוסיה, מה גם שלפוטין עצמו יש טראומה מהרג של מנהיגים אוטוריטריים (הוא מקרין זאת גם על עצמו). מות קדאפי ב-2011 הייתה הראשונה, ומאז פוטין דואג לתת מקלט למנהיגים ידידותיים שמאבדים שלטון - כמו ינוקוביץ׳ האוקראיני ואסד הסורי. יש לציין שמול האויבים שלו הוא לא דוגל באותו העקרון - את נשיא אוקראינה זלנסקי, על פי עדויות מקייב, רוסיה ניסתה לחסל מספר פעמים לאורך המלחמה.
כך או כך, המוניטין הרוסי כמגנת המדינות העצמאיות מוסיף להתערער. כפי שראינו גם שנה שעברה במהלך "עם כלביא", היא לא מסוגלת להציל בעלות ברית, בטח לא לסייע להם צבאית: הספקה מתוכננת של אמל"ח בהתאם לחוזים ארוכים כן נמשכה בחודשים האחרונים, אבל לא מדובר בהקצאת משאבי חירום לסיוע מיידי. מה שנותר לה - זאת הבמה הדיפלומטית הבינלאומית, לרבות המועבי"ט, מה שלעת עתה לא משפיע כלל על ההתפתחויות בשטח.
רוסיה כנראה תמשיך בגינויים הרטוריים בדרגים שמתחת לפוטין נגד התנהלות ארה"ב וישראל, כדוגמת מסגור המבצע על ידי גורמי משרד החוץ בתור "תוקפנות", "הרפתקה מסוכנת" ואף "הפקרות" כלפי החוק הבינלאומי. אך במקביל, מוסקבה תשאף לנצל הזדמנויות ולהציע עצמה בתור מתווכת בין הצדדים (לראיה, כבר הבטיחה למסור לאיראן את “דאגת מדינות המפרץ לבטחונן" בעקבות שיחותיו של פוטין עם מנהיגי ערב באזור), אם כי ארה"ב וישראל לא הביעו עניין בכך עד כה. לצד זאת, יש לקחת בחשבון שאם וכאשר המשטר בטהראן יתערער או ייפול, סביר להניח שמוסקבה תתאים עצמה למציאות החדשה באיראן - בדומה למה שקרה מול השלטונות הסורים החדשים.
הנשיא פוטין מסר את תנחומיו על מות חמינאי לנשיא איראן פזשקיאן - אך מבלי להזכיר מי בעצם עמד מאחורי הסיכול.
פוטין נמנע מלבקר את טראמפ: בשנה אחרונה האסטרטגיה של הקרמלין היא לשמר דיאלוג עם הממשל בוושינגטון כדי לוודא שתמיכתו המעשית באוקראינה (ובאירופה) נותרת מצומצמת. זה מאפשר לרוסיה להמשיך את המאמץ המלחמתי נגד קייב, על אף מגמות שליליות ארוכות הטווח מבית: היחלשות הכלכלה וצמצום המשאבים האנושיים לגיוס.
בטווח הקצר רוסיה יכולה ליהנות מהמלחמה באיראן משום שמחירי הנפט והגז עולים, הקשב והמשאבים המוסתים למזרח התיכון על חשבון החזית האוקראינית (כמות המיירטים הזמינים בשוק נותרת מוגבלת, והאספקה לאוקראינה עלולה להיפגע), והמו"מ הרוסי-אוקראיני כעת לא בראש מעייניו של הנשיא האמריקני. אך אם המלחמה תסתיים בשבועות הקרובים, כל היתרונות האלה יתאפסו.
מצד שני, סיכול מנהיג של מדינה ריבונית (במובן של פוטין - כזאת שלא משתפת פעולה עם "ההגמון המערבי"), במיוחד אחרי המבצע האמריקני בוונצואלה - מצמצם עוד יותר את מפת השותפים העולמית של רוסיה, מה גם שלפוטין עצמו יש טראומה מהרג של מנהיגים אוטוריטריים (הוא מקרין זאת גם על עצמו). מות קדאפי ב-2011 הייתה הראשונה, ומאז פוטין דואג לתת מקלט למנהיגים ידידותיים שמאבדים שלטון - כמו ינוקוביץ׳ האוקראיני ואסד הסורי. יש לציין שמול האויבים שלו הוא לא דוגל באותו העקרון - את נשיא אוקראינה זלנסקי, על פי עדויות מקייב, רוסיה ניסתה לחסל מספר פעמים לאורך המלחמה.
כך או כך, המוניטין הרוסי כמגנת המדינות העצמאיות מוסיף להתערער. כפי שראינו גם שנה שעברה במהלך "עם כלביא", היא לא מסוגלת להציל בעלות ברית, בטח לא לסייע להם צבאית: הספקה מתוכננת של אמל"ח בהתאם לחוזים ארוכים כן נמשכה בחודשים האחרונים, אבל לא מדובר בהקצאת משאבי חירום לסיוע מיידי. מה שנותר לה - זאת הבמה הדיפלומטית הבינלאומית, לרבות המועבי"ט, מה שלעת עתה לא משפיע כלל על ההתפתחויות בשטח.
רוסיה כנראה תמשיך בגינויים הרטוריים בדרגים שמתחת לפוטין נגד התנהלות ארה"ב וישראל, כדוגמת מסגור המבצע על ידי גורמי משרד החוץ בתור "תוקפנות", "הרפתקה מסוכנת" ואף "הפקרות" כלפי החוק הבינלאומי. אך במקביל, מוסקבה תשאף לנצל הזדמנויות ולהציע עצמה בתור מתווכת בין הצדדים (לראיה, כבר הבטיחה למסור לאיראן את “דאגת מדינות המפרץ לבטחונן" בעקבות שיחותיו של פוטין עם מנהיגי ערב באזור), אם כי ארה"ב וישראל לא הביעו עניין בכך עד כה. לצד זאת, יש לקחת בחשבון שאם וכאשר המשטר בטהראן יתערער או ייפול, סביר להניח שמוסקבה תתאים עצמה למציאות החדשה באיראן - בדומה למה שקרה מול השלטונות הסורים החדשים.