מפרוץ המלחמה בעזה, נוקטת ירדן רטוריקה תקיפה כלפי ישראל. כך למשל, משרד החוץ הירדני גינה בחריפות את ישראל על הפגיעה כביכול בבית החולים אל-מעמדאני בעזה, בציינו כי היא ״מנוגדת לכל ערכי המוסר והאנושיות״, ולא תיקן את הודעתו גם לאחר שהתברר שנגרמה משיגור כושל של הג'האד האסלאמי. בנוסף, הארמון טרם גינה את הטבח שביצע חמאס ב-7/10, והמלכה ראניא אף הטילה ספק בגודל הזוועה שהתגלתה בו.
השיקול העיקרי העומד מאחורי הטון הירדני הביקורתי ואף העוין כלפי ישראל הוא דעת הקהל, שמורכבת מאוכלוסיית רוב פלסטינית המזדהה בחלקה עם חמאס. הדבר התבטא במחאות המוניות במספר ערים, כולל מול שגרירות ישראל בעמאן, ובניסיונות של מפגינים להתקרב לגבול ישראל, שנבלמו על ידי כוחות הביטחון הירדניים בעזרת גז מדמיע. שיקולי דעת קהל גם הובילו קרוב לוודאי לביטול הפסגה המרובעת שתוכננה להתקיים בעמאן בהשתתפות הנשיא ביידן.
בד בבד, פועל המשטר הירדני במישור הדיפלומטי לעצירת ההסלמה מתוך תפיסה שהמשכה יסב נזק לממלכה. במסגרת זו, השתתף המלך עבדאללה בפסגת השלום בקהיר, נועד עם מנהיגים באזור ויצא לסבב פגישות באירופה, ואילו שר החוץ נסע למטה האו"ם בניו יורק ומרבה להתראיין בתקשורת. כמה חששות עיקריים עומדים לנגד עיני הארמון: ראשית, התפשטות המלחמה לגדה המערבית ולירושלים, מה שעלול לעורר תסיסה גם בעברו המזרחי של הגבול; שנית, התפרצות מלחמה אזורית שתקרין לרעה על כלל מדינות האזור; שלישית, התחזקות כוחות רדיקליים, בראשם ציר ההתנגדות הנתמך על ידי איראן ותנועת האחים המוסלמים בירדן; רביעית, גירוש והגירה של פליטים פלסטינים מהגדה המערבית ועזה לירדן ולמצרים.
יש לציין כי ירדן סובלת בשנים האחרונות ממשבר כלכלי מתמשך בין היתר עקב אירוח מיליון וחצי פליטים מעיראק ומסוריה, פגיעת מגפת הקורונה בענף התיירות ומחסור במים ובאנרגיה. נסיבות אלו מגבירות את פגיעותה להשלכות המלחמה בעזה, אך גם מחזקות את האינטרס הביטחוני והכלכלי של הממלכה בשמירת השלום עם ישראל, שמייצאת לה גז ומים. ככל שיגברו המחאות בירדן כך היא עלולה להיגרר לצעדי מחאה מעשיים נגד ישראל, דוגמת החזרת שגרירים.
אחד מיעדי חמאס במערכה הוא פגיעה בקשרי השלום הקיימים והמתהווים בין ישראל לשכנותיה, וישראל צריכה להשתדל למנוע ממנו את ההישג. לשם כך עליה להרגיע את החששות של ירדן מפני גירוש פלסטינים לתחומה, ולרתום אותה – לצד מדינות נוספות, בהן מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה – לעיצוב חזון חיובי ויציב בזירות הפלסטינית והאזורית ביום שאחרי המלחמה.
מפרוץ המלחמה בעזה, נוקטת ירדן רטוריקה תקיפה כלפי ישראל. כך למשל, משרד החוץ הירדני גינה בחריפות את ישראל על הפגיעה כביכול בבית החולים אל-מעמדאני בעזה, בציינו כי היא ״מנוגדת לכל ערכי המוסר והאנושיות״, ולא תיקן את הודעתו גם לאחר שהתברר שנגרמה משיגור כושל של הג'האד האסלאמי. בנוסף, הארמון טרם גינה את הטבח שביצע חמאס ב-7/10, והמלכה ראניא אף הטילה ספק בגודל הזוועה שהתגלתה בו.
השיקול העיקרי העומד מאחורי הטון הירדני הביקורתי ואף העוין כלפי ישראל הוא דעת הקהל, שמורכבת מאוכלוסיית רוב פלסטינית המזדהה בחלקה עם חמאס. הדבר התבטא במחאות המוניות במספר ערים, כולל מול שגרירות ישראל בעמאן, ובניסיונות של מפגינים להתקרב לגבול ישראל, שנבלמו על ידי כוחות הביטחון הירדניים בעזרת גז מדמיע. שיקולי דעת קהל גם הובילו קרוב לוודאי לביטול הפסגה המרובעת שתוכננה להתקיים בעמאן בהשתתפות הנשיא ביידן.
בד בבד, פועל המשטר הירדני במישור הדיפלומטי לעצירת ההסלמה מתוך תפיסה שהמשכה יסב נזק לממלכה. במסגרת זו, השתתף המלך עבדאללה בפסגת השלום בקהיר, נועד עם מנהיגים באזור ויצא לסבב פגישות באירופה, ואילו שר החוץ נסע למטה האו"ם בניו יורק ומרבה להתראיין בתקשורת. כמה חששות עיקריים עומדים לנגד עיני הארמון: ראשית, התפשטות המלחמה לגדה המערבית ולירושלים, מה שעלול לעורר תסיסה גם בעברו המזרחי של הגבול; שנית, התפרצות מלחמה אזורית שתקרין לרעה על כלל מדינות האזור; שלישית, התחזקות כוחות רדיקליים, בראשם ציר ההתנגדות הנתמך על ידי איראן ותנועת האחים המוסלמים בירדן; רביעית, גירוש והגירה של פליטים פלסטינים מהגדה המערבית ועזה לירדן ולמצרים.
יש לציין כי ירדן סובלת בשנים האחרונות ממשבר כלכלי מתמשך בין היתר עקב אירוח מיליון וחצי פליטים מעיראק ומסוריה, פגיעת מגפת הקורונה בענף התיירות ומחסור במים ובאנרגיה. נסיבות אלו מגבירות את פגיעותה להשלכות המלחמה בעזה, אך גם מחזקות את האינטרס הביטחוני והכלכלי של הממלכה בשמירת השלום עם ישראל, שמייצאת לה גז ומים. ככל שיגברו המחאות בירדן כך היא עלולה להיגרר לצעדי מחאה מעשיים נגד ישראל, דוגמת החזרת שגרירים.
אחד מיעדי חמאס במערכה הוא פגיעה בקשרי השלום הקיימים והמתהווים בין ישראל לשכנותיה, וישראל צריכה להשתדל למנוע ממנו את ההישג. לשם כך עליה להרגיע את החששות של ירדן מפני גירוש פלסטינים לתחומה, ולרתום אותה – לצד מדינות נוספות, בהן מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה – לעיצוב חזון חיובי ויציב בזירות הפלסטינית והאזורית ביום שאחרי המלחמה.