בפברואר האחרון פורסמה הודעה חגיגית בעמוד הפייסבוק בערבית של שגרירות ישראל בירדן: "שמרו את התאריך! ב-29 ביוני ייפגשו נבחרות ישראל וירדן בגביע העולם עד גיל 19. האירוע הנכבד מבטא את יחסי הידידות בין ארצותינו ואת הכוח של הספורט לקרב בין העמים".
ואולם, לאחר מכבש לחצים מצד גורמים אסלאמיסטיים המתנגדים לנורמליזציה, והתלבטות שנמשכה כמעט עד הרגע האחרון, הודיעה אתמול נבחרת ירדן שלא תופיע למשחק.
בריאיון לערוץ הטלוויזיה "אל-ממלכה" טען נשיא התאחדות הכדורסל בירדן כי ההחלטה נועדה להגן על שחקני הנבחרת מפני התנכלויות. כשנשאל על ידי המגיש לגבי המסר הניצב מאחוריה ל"ישות הכיבוש הציונית", הוא נמנע מלייחס לצעד משמעויות פוליטיות, ככל הנראה מחשש מהחמרת הענישה מצד פיב"א.
החרם הירדני אומנם אינו מפתיע בהתחשב בשפל העמוק ביחסי ישראל-ירדן לאורך המלחמה, בלחצים הציבוריים המופעלים על בית המלוכה לפעול ביתר נחישות למען הפלסטינים ובצורך שלו לרצות את דעת הקהל. ועדיין, קשה להפריז במשמעויותיו החמורות והמדאיגות:
ראשית, מדובר בתקדים בעייתי המדגיש את הבידוד של ישראל במרחב ומסיג את יחסיה האזוריים לאחור. בשנים האחרונות התקבע סטנדרט לפיו ספורטאים ממדינות ערביות שיש להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל – ולעיתים אף כאלו שלא – אינם מחרימים את עמיתיהם הישראלים בתחרויות בינלאומיות ומסתפקים לכל היותר בגינוני מחאה, כגון הימנעות מלחיצת יד.
"הנורמליזציה" מוצדקת במקרים אלה במקצוענות ספורטיבית, בצורך לייצג את המדינה בכבוד ואף במוטיבציה להתמודד מול ישראל ולגבור עליה. ירדן שהגיעה לטורניר הכדורסל היוקרתי לראשונה מזה כשלושה עשורים יכולה הייתה – לו רצתה – להצדיק בעזרת טיעונים אלה החלטה הפוכה משקיבלה.
שנית, החרם מדגיש את הפער הגדל והולך בין המשטר לדעת הקהל בממלכה ביחס לישראל, ובפרט בעיתוי הנוכחי: ימים ספורים לאחר ששתי המדינות פעלו יחדיו – וייתכן שאף במתואם – ליירוט שיגורים מאיראן.
שלישית, ההחלטה משדרת חולשה, כאשר הרחוב מנהל את ממשלת ירדן - ולא להיפך. לישראל עניין במשטר ירדני המסוגל לנווט את דרכה של הממלכה בהתאם לאינטרסים הלאומיים הירדניים ולא לאג'נדות של כוחות אסלאמיסטיים רדיקליים, שרוצים בביטול השלום עם ישראל ובריקונו מכל תוכן.
לסיכום, החרם הירדני אמנם העניק לישראל ניצחון טכני בכדורסל, אך הנחית הפסד כואב ליחסי המדינות. יש לראות בו אות אזהרה: בטרם ישראל רוקמת הסכמי נורמליזציה חדשים, עליה לוודא שלא תאבד את אלה הוותיקים ולתת עדיפות לשיקום היחסים עם שכנתה ממזרח
בפברואר האחרון פורסמה הודעה חגיגית בעמוד הפייסבוק בערבית של שגרירות ישראל בירדן: "שמרו את התאריך! ב-29 ביוני ייפגשו נבחרות ישראל וירדן בגביע העולם עד גיל 19. האירוע הנכבד מבטא את יחסי הידידות בין ארצותינו ואת הכוח של הספורט לקרב בין העמים".
ואולם, לאחר מכבש לחצים מצד גורמים אסלאמיסטיים המתנגדים לנורמליזציה, והתלבטות שנמשכה כמעט עד הרגע האחרון, הודיעה אתמול נבחרת ירדן שלא תופיע למשחק.
בריאיון לערוץ הטלוויזיה "אל-ממלכה" טען נשיא התאחדות הכדורסל בירדן כי ההחלטה נועדה להגן על שחקני הנבחרת מפני התנכלויות. כשנשאל על ידי המגיש לגבי המסר הניצב מאחוריה ל"ישות הכיבוש הציונית", הוא נמנע מלייחס לצעד משמעויות פוליטיות, ככל הנראה מחשש מהחמרת הענישה מצד פיב"א.
החרם הירדני אומנם אינו מפתיע בהתחשב בשפל העמוק ביחסי ישראל-ירדן לאורך המלחמה, בלחצים הציבוריים המופעלים על בית המלוכה לפעול ביתר נחישות למען הפלסטינים ובצורך שלו לרצות את דעת הקהל. ועדיין, קשה להפריז במשמעויותיו החמורות והמדאיגות:
ראשית, מדובר בתקדים בעייתי המדגיש את הבידוד של ישראל במרחב ומסיג את יחסיה האזוריים לאחור. בשנים האחרונות התקבע סטנדרט לפיו ספורטאים ממדינות ערביות שיש להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל – ולעיתים אף כאלו שלא – אינם מחרימים את עמיתיהם הישראלים בתחרויות בינלאומיות ומסתפקים לכל היותר בגינוני מחאה, כגון הימנעות מלחיצת יד.
"הנורמליזציה" מוצדקת במקרים אלה במקצוענות ספורטיבית, בצורך לייצג את המדינה בכבוד ואף במוטיבציה להתמודד מול ישראל ולגבור עליה. ירדן שהגיעה לטורניר הכדורסל היוקרתי לראשונה מזה כשלושה עשורים יכולה הייתה – לו רצתה – להצדיק בעזרת טיעונים אלה החלטה הפוכה משקיבלה.
שנית, החרם מדגיש את הפער הגדל והולך בין המשטר לדעת הקהל בממלכה ביחס לישראל, ובפרט בעיתוי הנוכחי: ימים ספורים לאחר ששתי המדינות פעלו יחדיו – וייתכן שאף במתואם – ליירוט שיגורים מאיראן.
שלישית, ההחלטה משדרת חולשה, כאשר הרחוב מנהל את ממשלת ירדן - ולא להיפך. לישראל עניין במשטר ירדני המסוגל לנווט את דרכה של הממלכה בהתאם לאינטרסים הלאומיים הירדניים ולא לאג'נדות של כוחות אסלאמיסטיים רדיקליים, שרוצים בביטול השלום עם ישראל ובריקונו מכל תוכן.
לסיכום, החרם הירדני אמנם העניק לישראל ניצחון טכני בכדורסל, אך הנחית הפסד כואב ליחסי המדינות. יש לראות בו אות אזהרה: בטרם ישראל רוקמת הסכמי נורמליזציה חדשים, עליה לוודא שלא תאבד את אלה הוותיקים ולתת עדיפות לשיקום היחסים עם שכנתה ממזרח