הימים שחלפו מאז ההתקפה הרצחנית של ארגון חמאס על יישובי עוטף עזה וההמתנה הדרוכה להתקפה הקרקעית הישראלית, מאפשרים אמנם להגביר את ההכנות, ולהגדיר טוב יותר את היעדים ודרכי השגתם, אך גם פותחים פתח למעורבות גורמי חוץ שונים, ומעלים חרדות ישנות בצד הפלסטיני המתבהרים כגורם מלכד ומחבר בין כלל הפלסטינים והחברות הערביות בסביבה האיזורית.
אחד מהם הוא "חרדת הנכבה" שהפכה למוחשית יותר בעיני הפלסטינים מאז החל דובר צה"ל לקרוא לתושבי צפון הרצועה לרדת דרומה מעבר לקו נחל עזה. רבים מהם יורדים אמנם דרומה, אך רבים אחרים ממשיכים לשבת בבתיהם ומסרבים או חוששים להתפנות שמא לא יוכלו לחזור.
חרדה זו, מסתבר, היא איננה רק מנת חלקם של התושבים - היא חלק מרכזי בהתמודדות של ראשי מדינות האזור. נשיא מצרים, החושש מפני ניסיון ישראל ל"שפוך" אל השטח המצרי בסיני פלסטינים רבים, הודיע שלא יהיה מוכן לקבלם, הביע חשש שמא יחלו כפליטים להשתמש באדמת סיני כמוקד יציאה למלחמתם בישראל, ומציע לישראל להעבירם לאיזור הנגב עד אשר תסתיים המלחמה ולהחזירם לבתיהם. מלך ירדן הודיע שזהו קו אדום וכי לא יהיו פליטים פלסטינים בירדן או במצרים. אבו מאזן, יו"ר הרש"פ, הזהיר מפני מהלך זה, אמר ש"לא נאפשר נכבה חדשה במאה ה-21" וקרא למועצת הבטחון לקבל החלטה המגנה את המהלך הישראלי. ראשי חמאס מצדם קוראים לתושבים שלא להיענות לקריאות צה"ל ולא לרדת דרומה.
דומה שדובר צה"ל בקריאתו לתושבי צפון הרצועה לרדת לדרומה - קריאה שמגיעה במטרה שלא לפגוע באזרחים חפים מפשע - העלה את מפלס החרדות בקרב הפלסטינים. הנחישות הישראלית במלחמה זו, והמשקעים שצברו הפלסטינים מאז 1948 והשבועות שנשבעו זה לזה במשך השנים לפיהם לא תהיה "נכבה שניה", היו היסוד שעליו נשענה אסטרטגית ה"צומוד", העמידה האיתנה, במלחמתם בישראל. האחיזה בקרקע ואי הנטישה היא המפתח ע"פ אסטרטגיה זו למניעת "נכבה שניה".
התנועה הרבה של תושבים מצפון הרצועה אל דרומה בעיצומה של מלחמה רווית מסרים סותרים ומפוקפקים היא גורם פלסטיני מלכד וגורם ערבי מאתגר המאלץ את ראשי המדינות להתייצב לצד הפלסטינים לתת משקל יתר למימד ההומני ולהגביר את הלחץ על ישראל. מה שעלול להקשות על המהלך הקרקעי.
נכון על כן לחזור ולהבהיר את מה שכבר הובהר שאין כוונה לכבוש מחדש את הרצועה, שלא יהיו פליטים ושאיש איש יוכל לשוב לביתו.
הימים שחלפו מאז ההתקפה הרצחנית של ארגון חמאס על יישובי עוטף עזה וההמתנה הדרוכה להתקפה הקרקעית הישראלית, מאפשרים אמנם להגביר את ההכנות, ולהגדיר טוב יותר את היעדים ודרכי השגתם, אך גם פותחים פתח למעורבות גורמי חוץ שונים, ומעלים חרדות ישנות בצד הפלסטיני המתבהרים כגורם מלכד ומחבר בין כלל הפלסטינים והחברות הערביות בסביבה האיזורית.
אחד מהם הוא "חרדת הנכבה" שהפכה למוחשית יותר בעיני הפלסטינים מאז החל דובר צה"ל לקרוא לתושבי צפון הרצועה לרדת דרומה מעבר לקו נחל עזה. רבים מהם יורדים אמנם דרומה, אך רבים אחרים ממשיכים לשבת בבתיהם ומסרבים או חוששים להתפנות שמא לא יוכלו לחזור.
חרדה זו, מסתבר, היא איננה רק מנת חלקם של התושבים - היא חלק מרכזי בהתמודדות של ראשי מדינות האזור. נשיא מצרים, החושש מפני ניסיון ישראל ל"שפוך" אל השטח המצרי בסיני פלסטינים רבים, הודיע שלא יהיה מוכן לקבלם, הביע חשש שמא יחלו כפליטים להשתמש באדמת סיני כמוקד יציאה למלחמתם בישראל, ומציע לישראל להעבירם לאיזור הנגב עד אשר תסתיים המלחמה ולהחזירם לבתיהם. מלך ירדן הודיע שזהו קו אדום וכי לא יהיו פליטים פלסטינים בירדן או במצרים. אבו מאזן, יו"ר הרש"פ, הזהיר מפני מהלך זה, אמר ש"לא נאפשר נכבה חדשה במאה ה-21" וקרא למועצת הבטחון לקבל החלטה המגנה את המהלך הישראלי. ראשי חמאס מצדם קוראים לתושבים שלא להיענות לקריאות צה"ל ולא לרדת דרומה.
דומה שדובר צה"ל בקריאתו לתושבי צפון הרצועה לרדת לדרומה - קריאה שמגיעה במטרה שלא לפגוע באזרחים חפים מפשע - העלה את מפלס החרדות בקרב הפלסטינים. הנחישות הישראלית במלחמה זו, והמשקעים שצברו הפלסטינים מאז 1948 והשבועות שנשבעו זה לזה במשך השנים לפיהם לא תהיה "נכבה שניה", היו היסוד שעליו נשענה אסטרטגית ה"צומוד", העמידה האיתנה, במלחמתם בישראל. האחיזה בקרקע ואי הנטישה היא המפתח ע"פ אסטרטגיה זו למניעת "נכבה שניה".
התנועה הרבה של תושבים מצפון הרצועה אל דרומה בעיצומה של מלחמה רווית מסרים סותרים ומפוקפקים היא גורם פלסטיני מלכד וגורם ערבי מאתגר המאלץ את ראשי המדינות להתייצב לצד הפלסטינים לתת משקל יתר למימד ההומני ולהגביר את הלחץ על ישראל. מה שעלול להקשות על המהלך הקרקעי.
נכון על כן לחזור ולהבהיר את מה שכבר הובהר שאין כוונה לכבוש מחדש את הרצועה, שלא יהיו פליטים ושאיש איש יוכל לשוב לביתו.