הדיווחים על הסכם גרעין אזרחי בין ארצות הברית לערב הסעודית מציבים את ישראל בפני דילמה אסטרטגית. אם יתבררו כנכונים, ירושלים עלולה למצוא את עצמה במצב הבעייתי ביותר מבחינתה: גם סיכון גובר לתפוצה גרעינית אזורית וגם ללא ההישג המדיני של נורמליזציה עם המדינה הערבית החשובה ביותר.
במשך שנים היה ברור כי התוכנית הגרעינית הסעודית אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מעסקה אזורית רחבה. וושינגטון הייתה אמורה להעניק לריאד שיתוף פעולה גרעיני אזרחי, ובתמורה הייתה ערב הסעודית מתקדמת לעבר נורמליזציה עם ישראל. אם הקשר הזה אכן מתנתק, ישראל עלולה להישאר עם המחיר – אך ללא התמורה.
הסוגיה אינה עצם השימוש באנרגיה גרעינית, אלא האפשרות שסעודיה תזכה להיתר להעשיר אורניום. תקדים כזה עלול לערער את מודל איחוד האמירויות, שהתבסס על ויתור על העשרה, לעודד מדינות נוספות באזור לדרוש זכויות דומות ולהחליש את משטר אי-ההפצה. גם אם יש הבדל ברור בין איראן לבין סעודיה, תשתיות גרעיניות נשארות לאורך זמן, בעוד מנהיגים ובריתות משתנים.
אולם ההתנגדות הישראלית אינה צריכה להיות פומבית. מוטב לישראל לנהל שיח דיסקרטי עם הממשל האמריקאי במטרה לצמצם את הסיכונים באמצעות פיקוח מחמיר, אימוץ הפרוטוקול הנוסף של סבא"א והגבלות על העשרה. במקביל, עליה להכיר בכך שאם העסקה האמריקאית-סעודית אכן מתקדמת, ייתכן שלא ניתן יהיה לעצור אותה – אך ניתן עדיין לעצב אותה.
במקום להסתפק בניסיון לבלום את ההסכם, ישראל צריכה לנסות למנף אותו מחדש לעסקה אזורית רחבה יותר. משמעות הדבר היא בחינת צעדים מדיניים מדורגים, בעיקר בזירה הפלסטינית, שיאפשרו לסעודיה להצדיק התקדמות לעבר נורמליזציה. התנגדות בלבד עלולה להותיר את ישראל מחוץ למשחק; מעורבות פעילה עשויה להפוך מהלך בעייתי למנוף אסטרטגי. אם וושינגטון מעניקה לריאד נכס אסטרטגי כה משמעותי, על ישראל לוודא שגם היא יוצאת מן המהלך עם הישג אסטרטגי – ולא רק עם הסיכונים.
הדיווחים על הסכם גרעין אזרחי בין ארצות הברית לערב הסעודית מציבים את ישראל בפני דילמה אסטרטגית. אם יתבררו כנכונים, ירושלים עלולה למצוא את עצמה במצב הבעייתי ביותר מבחינתה: גם סיכון גובר לתפוצה גרעינית אזורית וגם ללא ההישג המדיני של נורמליזציה עם המדינה הערבית החשובה ביותר.
במשך שנים היה ברור כי התוכנית הגרעינית הסעודית אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מעסקה אזורית רחבה. וושינגטון הייתה אמורה להעניק לריאד שיתוף פעולה גרעיני אזרחי, ובתמורה הייתה ערב הסעודית מתקדמת לעבר נורמליזציה עם ישראל. אם הקשר הזה אכן מתנתק, ישראל עלולה להישאר עם המחיר – אך ללא התמורה.
הסוגיה אינה עצם השימוש באנרגיה גרעינית, אלא האפשרות שסעודיה תזכה להיתר להעשיר אורניום. תקדים כזה עלול לערער את מודל איחוד האמירויות, שהתבסס על ויתור על העשרה, לעודד מדינות נוספות באזור לדרוש זכויות דומות ולהחליש את משטר אי-ההפצה. גם אם יש הבדל ברור בין איראן לבין סעודיה, תשתיות גרעיניות נשארות לאורך זמן, בעוד מנהיגים ובריתות משתנים.
אולם ההתנגדות הישראלית אינה צריכה להיות פומבית. מוטב לישראל לנהל שיח דיסקרטי עם הממשל האמריקאי במטרה לצמצם את הסיכונים באמצעות פיקוח מחמיר, אימוץ הפרוטוקול הנוסף של סבא"א והגבלות על העשרה. במקביל, עליה להכיר בכך שאם העסקה האמריקאית-סעודית אכן מתקדמת, ייתכן שלא ניתן יהיה לעצור אותה – אך ניתן עדיין לעצב אותה.
במקום להסתפק בניסיון לבלום את ההסכם, ישראל צריכה לנסות למנף אותו מחדש לעסקה אזורית רחבה יותר. משמעות הדבר היא בחינת צעדים מדיניים מדורגים, בעיקר בזירה הפלסטינית, שיאפשרו לסעודיה להצדיק התקדמות לעבר נורמליזציה. התנגדות בלבד עלולה להותיר את ישראל מחוץ למשחק; מעורבות פעילה עשויה להפוך מהלך בעייתי למנוף אסטרטגי. אם וושינגטון מעניקה לריאד נכס אסטרטגי כה משמעותי, על ישראל לוודא שגם היא יוצאת מן המהלך עם הישג אסטרטגי – ולא רק עם הסיכונים.