אירועי ה-7 באוקטובר העלו אצל רבים בישראל את ההשוואה לאירועי השואה (לא רק בקרב פוליטיקאים שעושים שימוש נלוז בזיכרון השואה). אכן התופעות הרצחניות של ה-7 באוקטובר מזכירות עדויות מהשואה - אכזריות ללא גבול; השפלה; שריפת הבתים על יושביהם; מחבוא בארון; מצבים של חוסר אונים ועוד. חוברות של "מיין קאמפף" נמצאו במנהרות חמאס בעזה, וחזרה תחושת האימה באופן הבוטה ביותר בחיי היום-יום שלנו. ואולם, עלינו דווקא להדגיש את השונה ולא לסייע לאלו המערערים על ייחודיות השואה והיותה אירוע חד-פעמי בעוצמתו.
נקודת המוצא שונה במהותה: ב-7 באוקטובר חיו היהודים בביתם הלאומי, לא היו מיעוט מפוזר בגולה, שאינו יכול להגן על עצמו ונתון לחסדי הגויים. ישראל הריבונית, עם הצבא החזק במזרח התיכון, 'נכשלה בגדול', אך היו לה את כל הכלים להגן על אזרחיה היהודים. בנוסף, נתוני השואה אינם דומים לאלו של ה-7 באוקטובר: 6 מיליון נרצחים, מתוכם 1.5 מיליון ילדים, רצח שיטתי וטוטאלי שנמשך ארבע שנים, תוך ניצול הטכנולוגיה ושימוש בגז.
תמצית הציונות וחזונה של מדינת ישראל מבוססים על יכולתו של העם היהודי לקחת אחראיות לגורלו, לעצב ולקבוע את עתידו. אלו שעוסקים בהשוואה הם אלו המנציחים את דימוי ה"קורבנות" ומעדיפים שיח קורבני על פני לקיחת אחריות.
שורד השואה ויקטור פרנקל ("אדם מחפש משמעות") מורה לנו לבחור בתקווה וחשוב ללמוד ממנו. לדבריו, לא תמיד אנו יכולים לשנות את הנסיבות שלנו, אך תמיד יש לנו בחירה לגבי הגישה שלנו בכל מצב נתון.
ביום זה חשוב לזכור כי שורדי השואה בישראל התוו את הערכים והחזון המנחים אותנו במנשר הניצולים שהוקרא בטקס יום השואה ביד ושם באפריל 2002: "לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. הסובלנות לאחר ולדעה אחרת היא הבסיס למניעת התפתחות השנאה... מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"!
אירועי ה-7 באוקטובר העלו אצל רבים בישראל את ההשוואה לאירועי השואה (לא רק בקרב פוליטיקאים שעושים שימוש נלוז בזיכרון השואה). אכן התופעות הרצחניות של ה-7 באוקטובר מזכירות עדויות מהשואה - אכזריות ללא גבול; השפלה; שריפת הבתים על יושביהם; מחבוא בארון; מצבים של חוסר אונים ועוד. חוברות של "מיין קאמפף" נמצאו במנהרות חמאס בעזה, וחזרה תחושת האימה באופן הבוטה ביותר בחיי היום-יום שלנו. ואולם, עלינו דווקא להדגיש את השונה ולא לסייע לאלו המערערים על ייחודיות השואה והיותה אירוע חד-פעמי בעוצמתו.
נקודת המוצא שונה במהותה: ב-7 באוקטובר חיו היהודים בביתם הלאומי, לא היו מיעוט מפוזר בגולה, שאינו יכול להגן על עצמו ונתון לחסדי הגויים. ישראל הריבונית, עם הצבא החזק במזרח התיכון, 'נכשלה בגדול', אך היו לה את כל הכלים להגן על אזרחיה היהודים. בנוסף, נתוני השואה אינם דומים לאלו של ה-7 באוקטובר: 6 מיליון נרצחים, מתוכם 1.5 מיליון ילדים, רצח שיטתי וטוטאלי שנמשך ארבע שנים, תוך ניצול הטכנולוגיה ושימוש בגז.
תמצית הציונות וחזונה של מדינת ישראל מבוססים על יכולתו של העם היהודי לקחת אחראיות לגורלו, לעצב ולקבוע את עתידו. אלו שעוסקים בהשוואה הם אלו המנציחים את דימוי ה"קורבנות" ומעדיפים שיח קורבני על פני לקיחת אחריות.
שורד השואה ויקטור פרנקל ("אדם מחפש משמעות") מורה לנו לבחור בתקווה וחשוב ללמוד ממנו. לדבריו, לא תמיד אנו יכולים לשנות את הנסיבות שלנו, אך תמיד יש לנו בחירה לגבי הגישה שלנו בכל מצב נתון.
ביום זה חשוב לזכור כי שורדי השואה בישראל התוו את הערכים והחזון המנחים אותנו במנשר הניצולים שהוקרא בטקס יום השואה ביד ושם באפריל 2002: "לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. הסובלנות לאחר ולדעה אחרת היא הבסיס למניעת התפתחות השנאה... מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"!