מותו של האמיר האב, חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, בגיל 74, מסמן סיומו של עידן במזרח התיכון. קשה לחשוב על מנהיג ערבי אחד, מאז שנות ה־90, שעיצב מחדש את מדינתו באופן כה דרמטי. כאשר עלה לשלטון בהפיכה שקטה נגד אביו בשנת 1995, קטאר הייתה מדינת מפרץ קטנה, עשירה אך שולית יחסית. כאשר העביר את השלטון לבנו, תמים, בשנת 2013, היא כבר הייתה מעצמת גז עולמית, אחת המדינות העשירות בעולם במונחי תוצר לנפש, מתווכת בינלאומית ובעלת השפעה אזורית ובינלאומית החורגת בהרבה מגודלה.
הישגו הגדול ביותר היה זיהוי הפוטנציאל האסטרטגי הטמון במאגרי הגז של קטאר והפיכתם למנוע של עוצמה לאומית. ההשקעה בתעשיית הגז הנוזלי (LNG) העניקה לקטאר עושר עצום, שאפשר לה לנהל מדיניות חוץ עצמאית ושאפתנית. באמצעות קרן ההשקעות הלאומית, השקעות ענק ברחבי העולם ודיפלומטיה פעילה, קטאר הפכה משחקן שולי לשחקן אזורי ובינלאומי מרכזי.
חמד הבין שכוח אינו נמדד רק בכסף אלא גם בהשפעה. הקמת אל־ג'זירה בשנת 1996 הפכה את קטאר למעצמת תקשורת, ובהמשך גם למעצמת תיווך, המנהלת ערוצי קשר עם כמעט כל שחקן במזרח התיכון – מארצות הברית ועד איראן, ומישראל ועד חמאס.
מבחינת ישראל, מורשתו מורכבת. בתקופתו נפתחו ערוצי קשר רשמיים עם ישראל, הוקמה הנציגות הישראלית בדוחה והתקיימו שיתופי פעולה כלכליים. אולם במקביל, הוא הניח את היסודות למדיניות שהפכה את קטאר לפטרונית המרכזית של חמאס ולגורם המשפיע ביותר על השיח הערבי באמצעות אל־ג'זירה, שבמשך שנים אימצה קו ביקורתי ולעיתים אף מסית כלפי ישראל. מבחינתו לא הייתה בכך סתירה: קטאר ביקשה לדבר עם כולם, ובכך למצב את עצמה כמתווכת שאי אפשר לעקוף.
למרות השפעתו הרבה, אין לצפות שמותו יביא לשינוי במדיניות הקטארית. חמד אמנם המשיך להשפיע גם לאחר העברת השלטון לבנו, אך האסטרטגיה שבנה כבר הוטמעה במוסדות המדינה. האמיר תמים ממשיך כמעט ללא שינוי את הקווים שהתווה אביו: הישענות על עוצמת הגז, תיווך אזורי, ברית הדוקה עם ארצות הברית לצד קשרים עם איראן – מתוך חשש – ושימור יחסיה של קטאר עם חמאס, בעיקר כדרך להשפיע על הזירה הפלסטינית ולצבור נקודות.
מותו של חמד בן ח'ליפה אינו מסמן שינוי כיוון עבור קטאר. הוא מסמן את לכתו של האיש שעיצב את זהותה האסטרטגית. קטאר של היום – על הישגיה, שאיפותיה וגם על יחסיה המורכבים עם ישראל – היא במידה רבה היצירה שלו. מי שמצפה שמותו יביא לשינוי במדיניותה כלפי ישראל, צפוי להתאכזב. המדיניות הקטארית, לטוב ובעיקר לרע, צפויה להימשך.
מותו של האמיר האב, חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, בגיל 74, מסמן סיומו של עידן במזרח התיכון. קשה לחשוב על מנהיג ערבי אחד, מאז שנות ה־90, שעיצב מחדש את מדינתו באופן כה דרמטי. כאשר עלה לשלטון בהפיכה שקטה נגד אביו בשנת 1995, קטאר הייתה מדינת מפרץ קטנה, עשירה אך שולית יחסית. כאשר העביר את השלטון לבנו, תמים, בשנת 2013, היא כבר הייתה מעצמת גז עולמית, אחת המדינות העשירות בעולם במונחי תוצר לנפש, מתווכת בינלאומית ובעלת השפעה אזורית ובינלאומית החורגת בהרבה מגודלה.
הישגו הגדול ביותר היה זיהוי הפוטנציאל האסטרטגי הטמון במאגרי הגז של קטאר והפיכתם למנוע של עוצמה לאומית. ההשקעה בתעשיית הגז הנוזלי (LNG) העניקה לקטאר עושר עצום, שאפשר לה לנהל מדיניות חוץ עצמאית ושאפתנית. באמצעות קרן ההשקעות הלאומית, השקעות ענק ברחבי העולם ודיפלומטיה פעילה, קטאר הפכה משחקן שולי לשחקן אזורי ובינלאומי מרכזי.
חמד הבין שכוח אינו נמדד רק בכסף אלא גם בהשפעה. הקמת אל־ג'זירה בשנת 1996 הפכה את קטאר למעצמת תקשורת, ובהמשך גם למעצמת תיווך, המנהלת ערוצי קשר עם כמעט כל שחקן במזרח התיכון – מארצות הברית ועד איראן, ומישראל ועד חמאס.
מבחינת ישראל, מורשתו מורכבת. בתקופתו נפתחו ערוצי קשר רשמיים עם ישראל, הוקמה הנציגות הישראלית בדוחה והתקיימו שיתופי פעולה כלכליים. אולם במקביל, הוא הניח את היסודות למדיניות שהפכה את קטאר לפטרונית המרכזית של חמאס ולגורם המשפיע ביותר על השיח הערבי באמצעות אל־ג'זירה, שבמשך שנים אימצה קו ביקורתי ולעיתים אף מסית כלפי ישראל. מבחינתו לא הייתה בכך סתירה: קטאר ביקשה לדבר עם כולם, ובכך למצב את עצמה כמתווכת שאי אפשר לעקוף.
למרות השפעתו הרבה, אין לצפות שמותו יביא לשינוי במדיניות הקטארית. חמד אמנם המשיך להשפיע גם לאחר העברת השלטון לבנו, אך האסטרטגיה שבנה כבר הוטמעה במוסדות המדינה. האמיר תמים ממשיך כמעט ללא שינוי את הקווים שהתווה אביו: הישענות על עוצמת הגז, תיווך אזורי, ברית הדוקה עם ארצות הברית לצד קשרים עם איראן – מתוך חשש – ושימור יחסיה של קטאר עם חמאס, בעיקר כדרך להשפיע על הזירה הפלסטינית ולצבור נקודות.
מותו של חמד בן ח'ליפה אינו מסמן שינוי כיוון עבור קטאר. הוא מסמן את לכתו של האיש שעיצב את זהותה האסטרטגית. קטאר של היום – על הישגיה, שאיפותיה וגם על יחסיה המורכבים עם ישראל – היא במידה רבה היצירה שלו. מי שמצפה שמותו יביא לשינוי במדיניותה כלפי ישראל, צפוי להתאכזב. המדיניות הקטארית, לטוב ובעיקר לרע, צפויה להימשך.