בשבועות האחרונים, הנשיא, שר החוץ, ודוברים סינים נוספים מזכירים שוב ושוב את "זכות השיבה" בנשימה אחת עם "הזכויות" השונות של הפלסטינים. אמנם, כבר מ"ועידת באנדונג" בשנת 1955, כאשר סין החלה לתמוך בפלסטינים, בייג'ינג התייחסה לבעיית הפליטים; אולם, ודאי מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין בשנת 1992, סין הרשמית כמעט שלא התייחסה לסוגייה זו, ובעיקר נמנעה כמעט תמיד מלהצהיר באופן מובהק וחד משמעי כי היא מקבלת את העמדה הפלסטינית בנושא "זכות השיבה". מה השתנה?
אבקש להציע שלוש סיבות אפשריות, שאולי מהוות חלק מהרציונל הסיני במידה כזו או אחרת: ראשית, התייחסויות גורמים ישראלים, כולל בקואליציה ובממשלה, במהלך המלחמה, להעברת פלסטינים מעזה, ואולי לא רק מעזה, למקומות אחרים בעולם, ייתכן שגרמו לסין להסלים את התבטאויותיה הספציפיות בעניין זכות השיבה, דהיינו, לא רק שסין מתנגדת ליצירת פליטים חדשים, היא מזכירה כי גם את הישנים יש להשיב. הדבר נוסף, כמובן, על עמדתה הפרו-פלסטינית לאורך המלחמה באופן כללי.
שנית, ככל שארצות הברית מחזקת את מעמדה במזרח התיכון, וממחישה זאת עם נושאות מטוסים, צוללות, משחתות וכיוב', כך סין טוענת שארצות הברית מערערת יציבות בעוד שסין מביאה יציבות. סין מתאמצת לערער את הנרטיב האמריקאי, התומך בישראל, וככל שוושינגטון חושבת על "היום שאחרי" עם שותפות באיזור, כך סין מנסה להציג אלטרנטיבה. תמיכה סינית ב"זכות השיבה" עלולה לפגוע בניסיון האמריקאי להביא את ישראל והפלסטינים לשולחן המשא ומתן בעתיד כלשהו, שכן, ברור שזו אחת הסוגיות הרגישות והשנויות במחלוקת ביותר, כאיום מובהק על מדינת ישראל; ובמקביל, מחזקת, לכאורה, את העמדה הפלסטינית. כך, מקווה אולי סין להשיג גם תחושת תמיכה גדולה יותר ממדינות ערב וממדינות מוסלמיות, וגם לתקוע טריז בניסיונות אמריקאים.
לסיום, ככל שסין מתמודדת עם בעיות פנים רבות, כך הניסיון שלה להסיט את הקשב הפנימי מבעיות אלה מתגבר. המלחמה בעזה, ותמיכה גוברת בפלסטינים, משרתות מטרה זו. סין מבנה נרטיב לפיו היא נאבקת בקולוניאליזם, וכך מעודדת תחושת לאומיות/לאומניות בסין: תמיכה בזכות השיבה מחדדת סוגייה זו. גם מעבר לזירה הפנים-סינית, נרטיב המאבק בקולוניאליזם אמור, לשיטתה, לשרת את בייג'ינג גם במה שמכונה "הדרום הגלובלי", ובדרך זו היא יכולה לגזור שני קופונים.
בשבועות האחרונים, הנשיא, שר החוץ, ודוברים סינים נוספים מזכירים שוב ושוב את "זכות השיבה" בנשימה אחת עם "הזכויות" השונות של הפלסטינים. אמנם, כבר מ"ועידת באנדונג" בשנת 1955, כאשר סין החלה לתמוך בפלסטינים, בייג'ינג התייחסה לבעיית הפליטים; אולם, ודאי מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין בשנת 1992, סין הרשמית כמעט שלא התייחסה לסוגייה זו, ובעיקר נמנעה כמעט תמיד מלהצהיר באופן מובהק וחד משמעי כי היא מקבלת את העמדה הפלסטינית בנושא "זכות השיבה". מה השתנה?
אבקש להציע שלוש סיבות אפשריות, שאולי מהוות חלק מהרציונל הסיני במידה כזו או אחרת: ראשית, התייחסויות גורמים ישראלים, כולל בקואליציה ובממשלה, במהלך המלחמה, להעברת פלסטינים מעזה, ואולי לא רק מעזה, למקומות אחרים בעולם, ייתכן שגרמו לסין להסלים את התבטאויותיה הספציפיות בעניין זכות השיבה, דהיינו, לא רק שסין מתנגדת ליצירת פליטים חדשים, היא מזכירה כי גם את הישנים יש להשיב. הדבר נוסף, כמובן, על עמדתה הפרו-פלסטינית לאורך המלחמה באופן כללי.
שנית, ככל שארצות הברית מחזקת את מעמדה במזרח התיכון, וממחישה זאת עם נושאות מטוסים, צוללות, משחתות וכיוב', כך סין טוענת שארצות הברית מערערת יציבות בעוד שסין מביאה יציבות. סין מתאמצת לערער את הנרטיב האמריקאי, התומך בישראל, וככל שוושינגטון חושבת על "היום שאחרי" עם שותפות באיזור, כך סין מנסה להציג אלטרנטיבה. תמיכה סינית ב"זכות השיבה" עלולה לפגוע בניסיון האמריקאי להביא את ישראל והפלסטינים לשולחן המשא ומתן בעתיד כלשהו, שכן, ברור שזו אחת הסוגיות הרגישות והשנויות במחלוקת ביותר, כאיום מובהק על מדינת ישראל; ובמקביל, מחזקת, לכאורה, את העמדה הפלסטינית. כך, מקווה אולי סין להשיג גם תחושת תמיכה גדולה יותר ממדינות ערב וממדינות מוסלמיות, וגם לתקוע טריז בניסיונות אמריקאים.
לסיום, ככל שסין מתמודדת עם בעיות פנים רבות, כך הניסיון שלה להסיט את הקשב הפנימי מבעיות אלה מתגבר. המלחמה בעזה, ותמיכה גוברת בפלסטינים, משרתות מטרה זו. סין מבנה נרטיב לפיו היא נאבקת בקולוניאליזם, וכך מעודדת תחושת לאומיות/לאומניות בסין: תמיכה בזכות השיבה מחדדת סוגייה זו. גם מעבר לזירה הפנים-סינית, נרטיב המאבק בקולוניאליזם אמור, לשיטתה, לשרת את בייג'ינג גם במה שמכונה "הדרום הגלובלי", ובדרך זו היא יכולה לגזור שני קופונים.