המלחמה חידדה עבור ערב הסעודית שלושה לקחים. ראשית, איראן אמנם נפגעה, אך לא איבדה את יכולתה לאיים על מדינות המפרץ ועל תשתיות האנרגיה שלהן. שנית, מצר הורמוז נותר מנוף הלחץ האסטרטגי החשוב ביותר של טהראן, וגם לאחר ההתערבות הצבאית האמריקאית מתקשה וושינגטון להבטיח את פתיחתו המלאה ואת חופש השיט בו. שלישית, המחויבות האמריקאית לביטחון המפרץ אמנם נותרה חיונית, אך היא אינה מספקת עוד מענה מלא לאיומים שעימם מתמודדות מדינות האזור.
מכאן נובעת מדיניות הגידור הסעודית. מצד אחד, ריאד ממשיכה לקדם דיאלוג עם איראן ואף מבקשת לרתום אליו את יתר מדינות המפרץ, מתוך הבנה שהפחתת המתיחות היא אינטרס ביטחוני וכלכלי ראשון במעלה. מצד שני, היא פונה לסין – לא כתחליף לארצות הברית, אלא משום שבייג'ינג היא המעצמה היחידה המחזיקה כיום במנופי השפעה משמעותיים על טהראן. סין היא שוק היעד המרכזי של הנפט האיראני, שותפתה הכלכלית החשובה ביותר, והיא גם זו שתיווכה בהסכם הפיוס בין ריאד לטהראן ב-2023. ביקורו של שר החוץ הסעודי בבייג'ינג לאחרונה הוא ביטוי למדיניות זו.
מנקודת מבטה של ערב הסעודית, הפעלת ההשפעה הסינית על איראן עשויה להיות אחד הכלים הבודדים שיסייעו לרסן את טהראן ולמנוע פגיעה נוספת בחופש השיט במצר הורמוז. הפנייה לבייג'ינג אינה מבטאת כאמור התרחקות מוושינגטון, אלא הכרה בכך שבמציאות האזורית הנוכחית, גם ארצות הברית לבדה אינה יכולה לספק את היציבות שלה זקוק המפרץ.
במובן זה, תוצאות המלחמה לא החלישו את מדיניות הגידור הסעודית – הן דווקא חיזקו אותה. ככל שהאמון ביכולתה של וושינגטון לעצב לבדה את הסדר הביטחוני האזורי נשחק, כך תגביר ריאד את מאמציה לפזר סיכונים: לשמר את הברית עם ארצות הברית, להעמיק את הקשרים עם סין, ולהמשיך בדיאלוג עם איראן. מבחינתה, אלה אינם מהלכים סותרים אלא שלושה נדבכים של אותה אסטרטגיה.
המלחמה חידדה עבור ערב הסעודית שלושה לקחים. ראשית, איראן אמנם נפגעה, אך לא איבדה את יכולתה לאיים על מדינות המפרץ ועל תשתיות האנרגיה שלהן. שנית, מצר הורמוז נותר מנוף הלחץ האסטרטגי החשוב ביותר של טהראן, וגם לאחר ההתערבות הצבאית האמריקאית מתקשה וושינגטון להבטיח את פתיחתו המלאה ואת חופש השיט בו. שלישית, המחויבות האמריקאית לביטחון המפרץ אמנם נותרה חיונית, אך היא אינה מספקת עוד מענה מלא לאיומים שעימם מתמודדות מדינות האזור.
מכאן נובעת מדיניות הגידור הסעודית. מצד אחד, ריאד ממשיכה לקדם דיאלוג עם איראן ואף מבקשת לרתום אליו את יתר מדינות המפרץ, מתוך הבנה שהפחתת המתיחות היא אינטרס ביטחוני וכלכלי ראשון במעלה. מצד שני, היא פונה לסין – לא כתחליף לארצות הברית, אלא משום שבייג'ינג היא המעצמה היחידה המחזיקה כיום במנופי השפעה משמעותיים על טהראן. סין היא שוק היעד המרכזי של הנפט האיראני, שותפתה הכלכלית החשובה ביותר, והיא גם זו שתיווכה בהסכם הפיוס בין ריאד לטהראן ב-2023. ביקורו של שר החוץ הסעודי בבייג'ינג לאחרונה הוא ביטוי למדיניות זו.
מנקודת מבטה של ערב הסעודית, הפעלת ההשפעה הסינית על איראן עשויה להיות אחד הכלים הבודדים שיסייעו לרסן את טהראן ולמנוע פגיעה נוספת בחופש השיט במצר הורמוז. הפנייה לבייג'ינג אינה מבטאת כאמור התרחקות מוושינגטון, אלא הכרה בכך שבמציאות האזורית הנוכחית, גם ארצות הברית לבדה אינה יכולה לספק את היציבות שלה זקוק המפרץ.
במובן זה, תוצאות המלחמה לא החלישו את מדיניות הגידור הסעודית – הן דווקא חיזקו אותה. ככל שהאמון ביכולתה של וושינגטון לעצב לבדה את הסדר הביטחוני האזורי נשחק, כך תגביר ריאד את מאמציה לפזר סיכונים: לשמר את הברית עם ארצות הברית, להעמיק את הקשרים עם סין, ולהמשיך בדיאלוג עם איראן. מבחינתה, אלה אינם מהלכים סותרים אלא שלושה נדבכים של אותה אסטרטגיה.