הכטב"מים, בהם נעשה שימוש תכוף בידי הציר השיעי מתחילת מלחמת חרבות ברזל, מהווים איום על אזרחים ועל כוחות צה"ל ומתקניו כאחד. השימוש בהם על ידי חזבאללה כבר הסב נזקים בנפש וברכוש, ועלול לגרום בעתיד לעיכובים משמעותיים בתמרון התקפי.
לחיזבאללה מספר סוגים של כטב"מים, בהם כאלה המשמשים לצילום, כטב"מים מתאבדים, כטב"מי תקיפה וכטב"מי דמה. הקושי ליירט סוגים שונים של כטב"מים באמצעות טילים מונחי מכ"ם או באמצעות מטוסי קרב נובע מהמהירות האיטית של כלי טיס זה, מממדיו הקטנים, פרופיל טיסה נמוך ובמסלולים משתנים, יכולות הסתתרות והתחמקות תוך ניצול טופוגרפיה מורכבת, וחתך מכ"ם נמוך.
ההתמודדות של צה"ל עם נשק הכטב"מים הינה בשני זרועות מקבילות: הזרוע האחת היא הזרוע ההתקפית, כלומר, פגיעה במחסני אחסון, במסלולי שיגור ובצוותים של מפעילים. הדבר מותנה בפיתוח יכולות איסוף ופענוח מודיעין באופן רציף ובזמן אמת. הזרוע השנייה היא זרוע הגנתית, והיא כוללת מספר אמצעים שניתנים להפעלה במקביל, מלבד היירוטים באמצעות "כיפת ברזל" או מטוסי קרב.
האמצעי הראשון בקטגוריה זו הינו נשק קני בעל קצב אש גבוהה כמו תותחי וולקן M61 (תותח גאטלינג) בעל 6 קנים עם קצב של מעל 1,000 כדורים בדקה לקנה, תותחי נ"מ מונחי מכ"ם תוצרת גרמניה או תוצרת ארה"ב, בשילוב מערכות גילוי ובקרה ועקיבה, או שימוש בטילי כתף נ"מ כגון "סטינגר".
האמצעי השני הוא נשק הלייזר, שעדיין איננו מבצעי. תותח הלייזר בהספק משוער של 100 קילוואט עשוי לגרום לכשל מכני בכטב"ם וליירוטו. יש לזכור כי לתותח הלייזר מגבלות הפעלה שנובעות מתנאי סביבה, מגבלות של מרחק פגיעה אפקטיבי, וזמן שהייה שנדרש על מנת לגרום לנזק על המטרה. מסיבה זו תותח הלייזר אינו מהווה פתרון אולטימטיבי לבעיה אלא נדבך נוסף בשכבות ההגנה הקיימות.
אמצעי שלישי הנמצא כרגע בפיתוח מבצעי בארה"ב הוא תותח המפיק קרינת מיקרוגל בהספקים גבוהים. מטרתה של קרינה זו הוא ל"בשל" את המנגנונים האלקטרוניים של הכטב"מים. קרינת המיקרוגל מתבדרת במרחב כך שביכולתה לפגוע – בשילוב של יישומי AI למעקב, גילוי וזיהוי - בנחילי כטב"מים.
האמצעי הרביעי הוא שליטה בממד הספקטראלי, דבר שמאפשר שליטה על ערוצי התקשורת של הכטב"מים עם מפעיליהם ושיבושם.
לסיכום, הכטב"ם אינו מהווה נשק שובר שוויון ויישומו בשדה הקרב אינו מהווה הפתעה. מדובר בסוגיה טכנית שניתנת לפתרון באמצעים טכנולוגיים שונים שחלקם מיושם מבצעית, וחלקם ייושם בעתיד הקרוב, ועלותם הכלכלית נמוכה פי 40-50 מעלות האמצעים הנוכחיים.
הכטב"מים, בהם נעשה שימוש תכוף בידי הציר השיעי מתחילת מלחמת חרבות ברזל, מהווים איום על אזרחים ועל כוחות צה"ל ומתקניו כאחד. השימוש בהם על ידי חזבאללה כבר הסב נזקים בנפש וברכוש, ועלול לגרום בעתיד לעיכובים משמעותיים בתמרון התקפי.
לחיזבאללה מספר סוגים של כטב"מים, בהם כאלה המשמשים לצילום, כטב"מים מתאבדים, כטב"מי תקיפה וכטב"מי דמה. הקושי ליירט סוגים שונים של כטב"מים באמצעות טילים מונחי מכ"ם או באמצעות מטוסי קרב נובע מהמהירות האיטית של כלי טיס זה, מממדיו הקטנים, פרופיל טיסה נמוך ובמסלולים משתנים, יכולות הסתתרות והתחמקות תוך ניצול טופוגרפיה מורכבת, וחתך מכ"ם נמוך.
ההתמודדות של צה"ל עם נשק הכטב"מים הינה בשני זרועות מקבילות: הזרוע האחת היא הזרוע ההתקפית, כלומר, פגיעה במחסני אחסון, במסלולי שיגור ובצוותים של מפעילים. הדבר מותנה בפיתוח יכולות איסוף ופענוח מודיעין באופן רציף ובזמן אמת. הזרוע השנייה היא זרוע הגנתית, והיא כוללת מספר אמצעים שניתנים להפעלה במקביל, מלבד היירוטים באמצעות "כיפת ברזל" או מטוסי קרב.
האמצעי הראשון בקטגוריה זו הינו נשק קני בעל קצב אש גבוהה כמו תותחי וולקן M61 (תותח גאטלינג) בעל 6 קנים עם קצב של מעל 1,000 כדורים בדקה לקנה, תותחי נ"מ מונחי מכ"ם תוצרת גרמניה או תוצרת ארה"ב, בשילוב מערכות גילוי ובקרה ועקיבה, או שימוש בטילי כתף נ"מ כגון "סטינגר".
האמצעי השני הוא נשק הלייזר, שעדיין איננו מבצעי. תותח הלייזר בהספק משוער של 100 קילוואט עשוי לגרום לכשל מכני בכטב"ם וליירוטו. יש לזכור כי לתותח הלייזר מגבלות הפעלה שנובעות מתנאי סביבה, מגבלות של מרחק פגיעה אפקטיבי, וזמן שהייה שנדרש על מנת לגרום לנזק על המטרה. מסיבה זו תותח הלייזר אינו מהווה פתרון אולטימטיבי לבעיה אלא נדבך נוסף בשכבות ההגנה הקיימות.
אמצעי שלישי הנמצא כרגע בפיתוח מבצעי בארה"ב הוא תותח המפיק קרינת מיקרוגל בהספקים גבוהים. מטרתה של קרינה זו הוא ל"בשל" את המנגנונים האלקטרוניים של הכטב"מים. קרינת המיקרוגל מתבדרת במרחב כך שביכולתה לפגוע – בשילוב של יישומי AI למעקב, גילוי וזיהוי - בנחילי כטב"מים.
האמצעי הרביעי הוא שליטה בממד הספקטראלי, דבר שמאפשר שליטה על ערוצי התקשורת של הכטב"מים עם מפעיליהם ושיבושם.
לסיכום, הכטב"ם אינו מהווה נשק שובר שוויון ויישומו בשדה הקרב אינו מהווה הפתעה. מדובר בסוגיה טכנית שניתנת לפתרון באמצעים טכנולוגיים שונים שחלקם מיושם מבצעית, וחלקם ייושם בעתיד הקרוב, ועלותם הכלכלית נמוכה פי 40-50 מעלות האמצעים הנוכחיים.