הביטחון הלאומי של מדינת ישראל

תפיסת יסוד ומדיניות לשנים 2026-2025

דבר ראש המכון 

בפתחו של עידן חדש במזרח התיכון, בעת מלחמה שטרם הושגו מטרותיה במלואן, אנחנו מתכבדים להציג למקבלי ההחלטות בישראל ולציבור הרחב את מסמך תפיסת הביטחון הלאומי ומדיניות הביטחון הלאומי לשנים 2026-2025. מסמך זה גובש בחודשים האחרונים על ידי צוות המכון למחקרי ביטחון לאומי, והוא מוגש כהצעה למצפן ערכי ומקצועי למערכת הביטחון וכמצע לחשיבה ולשיח ציבורי.

ב-7 באוקטובר 2023 התחולל האסון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. כל העוסקים בביטחון ישראל כשלו, בין שהיו אחראים לכשל ישירות – הדרג המדיני ומערכת הביטחון – ובין שהיו קשורים למערכת הביטחון באופן עקיף, כמו ארגוני חברה אזרחית ומכוני מחקר. המשבר והמלחמה בעקבותיו מלמדים אותנו לקח של צניעות והטלת ספק. אנחנו, חוקרי המכון, איננו בטוחים שהצדק עימנו בלבד, וגם התוצר המחקרי המונח לפניכם אינו שונה במובן זה. ולמרות זאת וכיישום הלקח שלמדנו כולנו, אנחנו מציגים את המלצות המכון למחקרי ביטחון לאומי. זאת בידיעה שהנבואה ניתנה לשוטים ותוך הכרה בכך שאירועים מתרחשים במהירות, וכל ניסיון לנסח מדיניות שתהיה תקפה לאורך זמן עלול לחטוא ביוהרה.  

דווקא משום כך נודע ערך מיוחד למסמך זה, שכן הוא מבטא ניסיון להציע חזון אסטרטגי יציב לישראל ולהמליץ על מדיניות שתעמוד במבחן השינויים והזמן. ואם תשתנה המציאות, או אם חלילה ישתנו הנחות היסוד העומדות בבסיסו, אזי הוא יאבד מתוקפו ואנו נידרש לעדכנו. יתר על כן, גם אם השינויים שיחולו יהיו מהותיים, עדיין יהיה ערך בהתאמות המבוססות על תפיסה מוסכמת. התפיסה כפי שהיא מנוסחת במסמך זה מאפשרת שינוי אחראי ואף תחקיר אמת של מה שקרה, לעומת מה שרצינו או הערכנו שיקרה. מעבר לכך, דווקא מדיניות כתובה מאפשרת גמישות ואומץ לשנות בלי לאבד את המצפן הערכי ואת האינטרס הביטחוני ארוך הטווח של מדינת ישראל. בכך חשיבותו של מסמך זה.  

אנחנו מקווים כי המלצות המדיניות שגיבש המכון למחקרי ביטחון לאומי יאומצו על ידי מדינת ישראל, וכמכון מחקר מכוון מדיניות נפעל להטמיען ולהשפיע בהתאם על יישומן.  

לאחר חודשים ארוכים של מלחמה הגיעה העת למינוף מדיני של הישגי צה״ל, לתחקיר אמת ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתציג לאזרחי ישראל בבירור ובשקיפות מה קרה לנו ומיהם האחראים למחדל. כל מי שמעורב והיה מעורב בביטחון ישראל בשנים האחרונות חייב להידרש לחקירה הזאת, כולל כותב שורות אלו.  

מי ייתן ונצליח במשימת חיינו: ביטחון מדינת ישראל, קיומה ושגשוגה. 

תמיר הימן, אלוף (מיל') 

ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי

תמצית

מדינת ישראל נדרשת לתפיסת ביטחון לאומי מעודכנת ומוסכמת, אשר תשקף את ערכי מגילת העצמאות כבסיס לעקרונות וליעדים הלאומיים, כפי שמוצג במסמך זה. מטרת-העל ותכלית הביטחון הלאומי הן הבטחת קיומה של ישראל כמדינה בטוחה ומשגשגת, בעלת צביון יהודי ודמוקרטי, עם רוב יהודי מוצק וגבולות מוכרים בני-הגנה. 

המלחמה שינתה את פני המזרח התיכון, ושינוי זה התרחש על רקע השינוי העולמי המציב אתגרים בפני מדינות הלאום הדמוקרטיות-ליברליות. במילים אחרות, העולם נתון במאבק בין אלו המבקשים לערער את הסדר הקיים ואת החוקים המסדירים את עולמנו החברתי-מדיני לבין המבקשים לשמר את העולם "מבוסס החוקים". במסגרת מאבק גלובלי זה עולה ומתחוללת במזרח התיכון תחרות על דומיננטיות בין שלוש קבוצות: "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן; קבוצת 'האחים המוסלמים' בראשות טורקיה וקטר; וקבוצת המדינות המתונות השואפות לעתיד טוב יותר ואף משותף, שעימן נמנות מדינות המפרץ, מצרים, ירדן וישראל.  

התפרקות ציר ההתנגדות וחולשתה היחסית של איראן מחד גיסא, מול היחלשות חמאס וערעור המערכת הפלסטינית מאידך גיסא יוצרים סיכונים לישראל, ובה בעת מגוון הזדמנויות. אלו מאפשרים, אולי לראשונה, לקדם חזון מדיני-ביטחוני שאפתני: הסדרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעמדת כוח מובהקת, תוך יצירת רשת של מערכות קשרים בין ישראל למדינות המפרץ הפרגמטיות, שתקל עליהן בשימור חולשת איראן ובידודה. אפשר שיהיה זה הבסיס לכינונו של גוש אזורי מזרח-תיכוני שיקנה יתרונות בזירה הבינלאומית לכלל המדינות החברות בו.  

עיקר ההמלצות למדיניות בחתך זירתי 

הזירה הגלובלית 

מומלץ לישראל להדק את קשריה עם ארצות הברית לכדי ברית הגנה, ולחזק את התמיכה בה מצד שתי המפלגות ובקרב יהדות ארצות הברית. יש לצמצם את הסיכון לבידודה של ישראל בזירה הבינלאומית על ידי הבלטת הערכים המשותפים לישראל ולמחנה מדינות המערב הדמוקרטיות-ליברליות. תהליך מדיני בזירה הפלסטינית יסייע במאמץ זה.   

הזירה האזורית 

יש להיערך לשלושה תרחישים מול איראן: חתירה אמריקאית להסכם גרעין חדש, ובהקשר זה מומלץ לישראל להימנע מהתנגדות ולנסות להשפיע על ההסכם כך שיבטיח כי איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני; פריצה איראנית לפצצה, שתחייב תקיפה מיידית לסיכול פרויקט הגרעין, רצוי בתיאום עם ארצות הברית; מציאות מתמשכת ללא הסכם וללא פריצה לפצצה. בתרחיש זה מתבקשת העצמת מדיניות הלחץ הכלכלי לשם מימוש הסכם, ולצד זאת המשך פעילויות חשאיות שתכליתן החלשת המשטר בטהראן.  

גם מול סוריה יש להיערך לשלושה תרחישים: מדינה אסלאמיסטית קיצונית ברוח תנועת האחים המוסלמים והסלפייה הג׳האדיסטית; התייצבות המדינה, לרבות כינון משטר מתון החותר לחידוש יחסיה הבינלאומיים; או קונפדרציה עדתית מפוצלת המשמרת את חוסר היציבות. לפיכך מומלץ בכל מקרה לנקוט אסטרטגיה דואלית, שתכלול יצירת קשר דיסקרטי עם השלטון החדש לשם למידה והערכת מגמות ההתפתחות, ובה בעת ביצור ההגנה ברמת הגולן, מניעת האיום האפשרי מצד קבוצות טרור לאורך הגבול ושימור קשרים דיסקרטיים עם קבוצות מתונות.  

לנוכח המתיחות הגוברת באחרונה בין טורקיה לישראל והתפקיד שממלאת אנקרה במערכת האסלאם הפוליטי האזורי, יש להתייחס לטורקיה כאל איום ייחוס אפשרי המחייב מעקב ומוכנות בסיסית, אך לא במסגרת איום הייחוס המנחה את בניין הכוח הצבאי. כן יש לצקת תוכן בקשרים הדיפלומטיים ולפעול להסרת החרם המסחרי הטורקי על ישראל. 

לגבי איום חזבאללה בלבנון יש לסכל כל התעצמות של הארגון, על ידי הפעלת כוח שתבטיח את פירוז דרום לבנון בהתאם להסכם הפסקת האש מנובמבר 2024 והחלטה 1701 של מועצת הביטחון. בהינתן תרחיש של ייצוב לבנון (חולשתו היחסית של חזבאללה עשויה לאפשר זאת), יש לחתור להסדרת מחלוקות הגבול בין ישראל לבינה ואף להסכם שלום בין המדינות.  

הזירה הפלסטינית 

יש לחתור להשבת כל החטופים, אף במחיר הסכם הפסקת אש ונסיגת צה"ל מרצועת עזה. על ישראל להבטיח, לאו דווקא בהסכם הפסקת אש, את שימור האחריות הביטחונית ברצועת עזה (כמו מודל שטח B ביהודה ושומרון) ולגיטימציה לסכל כל ניסיון לשיקום ולהתעצמות חמאס. יש להעביר את השליטה האזרחית ברצועה לוועדה פלסטינית שאינה מזוהה עם מפלגה כלשהי, ללא מעורבות חמאס או פת"ח, אשר תזכה לתמיכה אזורית ובינלאומית ותתמקד בשיקום הרצועה, במקביל לפירוזה. 

יש להציג מתווה מדיני להיפרדות בין ישראל לבין ישות פלסטינית עצמאית. המודל הרצוי של פתרון ההיפרדות ינוסח מחדש בשל כישלונות העבר בקידום הסדר והמצב החדש בזירה, ויכלול דרישה לרפורמה מקיפה ברשות הפלסטינית. במקביל לתחילתו של תהליך נורמליזציה בין ערב הסעודית לישראל יינקטו גם צעדים בוני אמון בין ישראל לרשות הפלסטינית המתוקנת, שיכללו מימוש מעשי של היפרדות: טריטוריאלית, שלטונית וכלכלית. 

עם זאת וללא תנאי וסייג, יש להתמיד במערכה נגד גורמי טרור פלסטיניים, שבין היתר צפויים לנסות להכשיל כל הסדרה אפשרית. על מערכה זו להתנהל בכל הזירות, הן באופן עצמאי והן בתיאום עם מדינות האזור ועם כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית המתוקנת, שקיומה הוא אינטרס ביטחוני ישראלי.  

אין לספח לישראל שטח שלא במסגרת הסדר מדיני טריטוריאלי כולל, שהרי סיפוח שאינו בהסכם לא ישפר את ביטחון ישראל (בהשוואה למצב הנוכחי), אלא אף יעמיק את הסיכון לבידוד בינלאומי ולגלישה של ישראל למציאות של מדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי.  

הזירה הפנימית 

השבת כל החטופים תסייע לחברה הישראלית להשתקם עם הזמן מן המשבר החמור שאליו נקלעה, בעוד שנטישתם בשבי חמאס אך תחמיר את המשבר.  

יש לצמצם את אי-השוויון בישראל על ידי חקיקה, בדגש על סוגיות הנשיאה בנטל הביטחון והמעמד האזרחי. בתוך כך יש להימנע משינוי האיזון בין רשויות השלטון בישראל שלא בהסכמה רחבה, ובאופן המחמיר את השסע הפנימי.  

על תקציב הביטחון לגדול באופן מידתי ורק כחלק מתפיסת ביטחון מוסכמת ומדיניות ביטחון לאומי מעודכנת (ולא בניסיון טראומתי לתת מענה למלחמה הקודמת). המציאות הביטחונית המשופרת מאפשרת לקיחת סיכונים בתחום הביטחוני באופן שמתיר הקצאת משאבים מוגדלת לתחומי החינוך, התשתיות, הבריאות והכלכלה. יש לתת עדיפות גבוהה להשקעת מאמץ נרחב לשיקום חבלי הארץ שנפגעו ופונו במהלך המלחמה, על פי צורכיהם ומאפייניהם הייחודיים. שגשוגם של הנגב המערבי וצפון הארץ חיוני לחיזוק חוסנה של החברה בישראל. 

הקדמה

קובץ זה מאגד עקרונות לתפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ומסכם את המלצות המכון למחקרי ביטחון לאומי למדיניות הנדרשת על מנת לממשם, לנוכח אתגרי הביטחון הלאומי הצפויים בשנים הקרובות. העקרונות וההמלצות למדיניות הנגזרות מהם משקפים עמדה שהיא בה בעת ערכית ומקצועית: היא כוללת הערכה של מה שריאלי ואפשרי אל מול האתגרים הביטחוניים המרכזיים העומדים בפני ישראל, ועמדה ערכית המתייחסת למהות הלאומיות הישראלית שעליה יש להגן.  

הנחות היסוד שעמדו בבסיס המסמך:  

  • ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית
  • ישראל שואפת להשתייך למחנה המדינות הדמוקרטיות-ליברליות
  • ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי 
  • החברה בישראל כוללת אזרחים מעדות, דתות ועמים שונים, ורוב אזרחיה יהודים 
  • צה"ל הוא צבא העם 
  • סביבתה האזורית של ישראל מתאפיינת באי-יציבות ובסכסוכים אלימים 
  • המשק הישראלי מבוסס על קשרים וסחר בינלאומיים ותלוי בהם 

הקובץ נכתב תוך כדי מלחמה מתמשכת, שהעלתה דרישות לשינויים ולהתאמות בתפיסת הביטחון הלאומי. המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 ערערה את אבני היסוד של הביטחון הלאומי. מערכת הביטחון כשלה במילוי ייעודה הראשון במעלה – הגנה על אזרחי המדינה. עובדה כבדת משקל זו עומדת ברקע הקובץ. אף שלקחי המלחמה והכשלים שחשפה טרם התבררו במלואם, הם ההקשר הרלוונטי ביותר לניתוח ולגיבוש מעודכן של תפיסת הביטחון. 

קיים מתח מובנה בין הצגת תובנות יסוד של מדיניות הביטחון לבין אתגר ההתמודדות עם המציאות המשתנה. בזמן כתיבת שורות אלה בעוד המלחמה מתנהלת, ברור שהיא מחוללת שינוי עמוק בחברה הישראלית ובכלל זה משפיעה על היחסים בינה לבין הצבא, על מבנה ואופי צבא העם ועל התפיסות הפוליטיות בקרב אזרחי מדינת ישראל אשר להסכמים עתידיים עם מדינות ועם גורמים אחרים באזור. המלחמה מחוללת שינויים גם בתפיסת אויבי ישראל לגבי העימות עימה.  

עדכונה של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל ותרגומה לשפת המעשה מסוכמים בשלושה מסמכי יסוד, המקיפים את רכיביה השונים של מערכת הביטחון הלאומי. מסמך הראשה מציג את 'תפיסת הביטחון הלאומי', והוא מתמקד ברכיבי היסוד שהיו מאז ומתמיד במדיניות הביטחון. מסמך המשנה הוא 'מדיניות הביטחון הלאומי', הכולל קווים מנחים למימוש תפיסת הביטחון הלאומי בהתאם לנסיבות המשתנות ולקווי המדיניות הרעיוניים-פוליטיים של ממשלה נבחרת. יש לעדכן מסמך זה באורח עיתי בהתאם להתפתחויות ולשינויים בתנאים המדיניים או במצב הביטחוני. את שני המסמכים הללו – 'תפיסת הביטחון' ו'מדיניות הביטחון' – יש ללוות ב'מסמכי יישום', שעיקרם הנחיות שוטפות למוסדות המוציאים לפועל את מדיניות הממשלה, על בסיס עבודת מטה מתכללת (מסמכי יישום אלו אינם נכללים בקובץ זה). 

שער ראשון

 תפיסת הביטחון הלאומי

תפיסת הביטחון הלאומי נגזרת מזהותה הלאומית של המדינה, מערכי היסוד והמסורת האסטרטגית שלה ומעקרונותיה המכוננים. התפיסה משקפת מכלול של קווים מנחים, נורמות וערכים שעל בסיסם כוננה מדינת ישראל, ומטרתם לקדם את טובת הכלל והמדינה. תשתית ערכית זו מנחה את מדיניות הביטחון הלאומי ומשמשת את מתווי המדיניות לתכנון מפורט ומעשי של פעולות הרשות המבצעת. זאת באמצעות הגדרת מטרות ותכנון אסטרטגי והנחיות לביצוע ולמימוש בפועל.  

מאחר שהחברה הישראלית מצויה במאבק רעיוני ומתנהל בה ויכוח באשר לעצם זהותה וייעודה, אין בה קונצנזוס רחב כבסיס ערכי לתפיסת הביטחון. זו אחת הסיבות לכך שאין למדינת ישראל תפיסה רשמית כתובה, וכל המסמכים שנכתבו בנושא זה עד כה לא זכו למעמד חוקי מחייב. ואולם למרות שמגילת העצמאות לא נועדה להנחות את תפיסת הביטחון, ניתן לגזור ממנה את רכיבי התפיסה כמו גם מאסטרטגיית הביטחון הלאומי שהתפתחה בישראל מראשית קיומה. 

      לביטחון הלאומי ארבעה אדנים שלובים ומוסכמים:  

  • הגנה לאומית – העוצמה הצבאית – צבא חזק, המסוגל להגן על מדינת ישראל באופן שוטף וקבוע גם בלי התרעה מוקדמת, בו-זמנית בכל הזירות. הצבא אמור להיות בעל יכולת הכרעה במספר זירות לחימה תוך פעולה בכל הממדים – יבשה, אוויר, ים, סייבר – בעת ובעונה אחת ובשילוב יכולות עם יתר רכיביה של מערכת הביטחון: המוסד, שב"כ ומשטרת ישראל. 
  • חוסן כלכלי – העוצמה הכלכלית – משק חזק המסוגל לתמוך בצורכי הביטחון באופן שאינו בולם צמיחה כלכלית ומפנה משאבים לפיתוח טכנולוגי, המבטיח שמירה על היתרונות הצבאיים והאנושיים וטיפוחם לאורך זמן. 
  • חוסן חברתי – העוצמה הפנימית – חברה מלוכדת ומבוססת על ערבות הדדית, הנכונה ומסוגלת להתגייס בשעת חירום להגנת המדינה, להתמודד עם איומים ולהתאושש ממשברים; חברת מופת שוויונית המאפשרת את קיומו של צבא העם, שבמסגרתו מיטב הנוער והבוגרים מכל שכבות האוכלוסייה תורמים לעוצמתו ולאיכותו. 
  • מעמד בינלאומי ויחסי חוץ – העוצמה הדיפלומטית – מערך יחסי חוץ שיוצר רשת ביטחון מדינית, המבטיחה מוניטין ומעמד בינלאומיים ומשמשת חסם בפני ניסיון להטיל סנקציות על המדינה; משמרת את הגיבוי המעצמתי, ובייחוד מערכת יחסים מיוחדת וקרובה עם ארצות הברית, כרכיב חשוב בהרתעה, כתעודת ביטוח מדינית במוסדות בינלאומיים ולשם הספקה רציפה של צורכי המשק בכלל והצבא בפרט, בשגרה ובחירום. 

 אדנים אלה והיעדים הלאומיים הנגזרים מהם משתלבים לכדי תפיסה שלמה שתכליתה מימוש חזון מוסכם: ישראל כמדינה בטוחה ומשגשגת, בעלת צביון יהודי ודמוקרטי, עם רוב יהודי מוצק וגבולות מוכרים בני-הגנה. נוסף על כך צריכה ישראל לשלב עוצמה צבאית, מדינית וכלכלית ולקדם סביבה פנימית מגובשת, סביבה אזורית הסכמית וסביבה בינלאומית שותפה ותומכת. 

היעדים הלאומיים

זהות יהודית – קיום המדינה כרוך בזהותה היהודית. תוקפה נשען על זכותו הטבעית של העם היהודי לעצמאות בארץ ישראל, שהיא ביתו הלאומי ההיסטורי. לכך נוסף הממד הערכי של מסורת העם היהודי, שנשמרה לאורך הדורות, וערכי היהדות שתרמו רבות לעיצובה של התרבות המערבית. 

משטר דמוקרטי – קיומה של מדינת ישראל מבוסס על היותה מדינה חופשית, המיישמת הלכה למעשה את עקרונות השוויון, הצדק והמוסר לכל אזרחיה. מגילת העצמאות קובעת, גם אם אינה מזכירה במפורש את המונח דמוקרטיה, כי מדינת ישראל תהיה מושתתת על יסודות החירות והצדק ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה.  

עם, ארץ ומדינה – קיום המדינה מבוסס על ריבונות ועצמאות בארץ ישראל של אותו חלק מהעם היהודי שבחר בכך (כמחצית מכלל היהודים בעולם). גבולות ישראל חייבים להבטיח רוב יהודי מוצק ויכולת הגנה שאינה ניתנת לערעור. ללא רוב יהודי מוצק במדינת ישראל לא תיתכן מדינה יהודית, וככל הנראה היא לא תהיה דמוקרטית. למציאות הדמוגרפית בארץ יש לפיכך משקל מכריע בעיצוב גבולותיה של ישראל. 

עצמאות ללא התבדלות – קיום המדינה מושתת על האיזון בין זכותו הטבעית של העם להגדרה עצמית בארצו לבין החובה וההכרח להשתלב בקהילה הבינלאומית ובמוסדותיה. זכותה של ישראל להתקיים נובעת מעצם קיומה ומעקרון ההגדרה העצמית של עמים. ההכרה העולמית בעצמאותה ובהיותה חלק לגיטימי מהמערכת הבינלאומית הכרחיים לשגשוגה. 

חתירה לשלום – רדיפת שלום היא אחד מערכיה המכוננים של המדינה, היא חשובה להבטחת ביטחונה לטווח ארוך ומושרשת עמוק במסורת היהודית. לצד החובה והזכות להגן על גבולות המדינה, גם באמצעות מלחמה, מדינת ישראל שואפת להגיע להסכמי שלום ולחיבור עם מדינות האזור. שוב יש להידרש למגילת העצמאות: הושטת יד לשלום ולשכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן חשובה גם אם היא מובילה להסכם שלום בלבד, ולא לפיוס מהותי. שאיפה זו אמורה להנחות מדיניות תוך הכרה בחילוקי הדעות העמוקים הרווחים בחברה הישראלית אשר למחירי השלום ולפשרות שיהיה צורך בהן על מנת לקדמו. 

אדני הביטחון הלאומי 

הגנה לאומית – העוצמה הצבאית  

נדבכי היסוד האסטרטגיים  

שלושת נדבכי היסוד המיוחסים לדוד בן-גוריון (הרתעה, התרעה, הכרעה) נותרו בתוקף, על אף שינויים רבים שחלו במהלך השנים בסביבה הביטחונית של ישראל. יישומם מניח כר נרחב לפרשנות מבוססת הקשר משתנה, ובכל זאת הם מהווים מצפן תפיסתי מתמשך לניהול הביטחון הלאומי של ישראל. אל השלושה התווסף במרוצת השנים עקרון ההתגוננות, נוכח ניסיון מצטבר. במסמך זה מצורף נדבך המניעה לרשימת נדבכי היסוד. עיקרון זה בא לידי ביטוי במערכה שבין המלחמות (המב"מ), עוד טרם מלחמת "חרבות ברזל", והוא מתמקד בנטרול מקדים של איומים מתהווים.

הכרעה – הבסיס לתפיסת הביטחון הוא כושר ההכרעה, קרי שלילת כושר הלחימה של האויב באופן שימנע ממנו רצון ויכולת להמשיך בלחימה במסגרת מלחמה או עימות צבאי. הישג זה ניתן למימוש בדרכים ובשיטות שונות. ההכרעה תקפה במובנה הפשוט ביותר בלחימה נגד צבאות סדירים של מדינות, אך ניתן ליישמה גם נגד ארגונים תת-מדינתיים המפעילים טרור, גרילה וחתרנות. עם זאת, להבדיל מהכרעת צבאות סדירים, הכרעת ארגונים לא-מדינתיים היא חמקמקה וקשה יותר להבחנה. כשמדובר בארגון הפועל כתאי טרור בודדים, הכרעתו נמדדת בעיקר ברמה המיקרו-טקטית. בהיעדר יכולת להביא את האויב לקריסה צבאית ו/או שלטונית ולהחלטה שהמשך העימות עם ישראל אינו כדאי, לא ניתן לקיים את העיקרון השני – הרתעה. 

הרתעה – הרתעה היא הימנעות של האויב מפעולה עקב הערכתו שמאזן הכוחות אינו נותן לו סיכוי רב לממש את מטרת העימות הצבאי, ועקב חששו מהנזק שייגרם לו מהתגמול על פעולתו (הרס צבאותיו, אובדן שטחים, איום על המשטר, נזק והרס כלכלי). מבחינת ישראל, הרתעה אמורה להסתמך גם על זיכרון מוחשי ממפגש ההכרעה האחרון, ולא על תודעת העליונות הישראלית הכללית בלבד. ההרתעה נמדדת רק כאשר היא נכשלת, וקשה להעריך את מידת הצלחתה כל עוד האויב אינו פועל ואינו יוזם. עקרון "קיר הברזל" הוא המימוש המעשי של עקרון ההכרעה. הנחת יסוד היא שקיומה של ישראל לא יתקבל באזור אלא אם היא תהיה חזקה עד כדי כך שאויביה יוותרו על המאמץ לערער על עצם קיומה. 

התרעה – התרעה היא המענה למשבר בהרתעה. תכליתה להזהיר מפני תפנית ביטחונית ומתקפה מצד האויב. היא ממוקדת בזיהוי יכולות אויב המשנות את המאזן מול ישראל, ובזיהוי שינוי בכוונותיו ביחס למדינת ישראל. ההתרעה מאפשרת היערכות של כוחות הצבא באופן המונע מתקפת פתע ומאפשר סיכול ושיבוש שלה.  

התגוננות – כושר התגוננות וחוסן חברתי מבססים את היכולת של מדינת ישראל לספוג מהלומה בלי לאבד את כושר התפקוד ויכולת ההתאוששות שלה, גם במקרה של הפתעה. לנוכח היותה של ישראל מוקפת שחקנים מדינתיים ולא-מדינתיים עוינים, הנחת העבודה היא שהאויב עלול לפעול באופן שלא ניתן לצפותו. משום כך על העורף הישראלי (צבאי ואזרחי) להיות מסוגל לספוג את המהלומה, להתאושש ממנה במהירות ולחתור להכרעה. 

מניעה – מערכת הביטחון נדרשת לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל בין המלחמות במסגרת אסטרטגיה של מניעה. תחום זה, שזכה לכינוי האופרטיבי "המערכה בין המלחמות" – המב״ם – הוא מימוש מעשי של אסטרטגיה זו. המניעה מיושמת לאור הצבת מטרות וחזון אסטרטגי בעיקר באמצעות מערכת המודיעין והדיפלומטיה הצבאית, בתוספת יכולות מבצעיות מיוחדות. מדובר בעקרון פעולה שהוא מעבר לרעיון ההתרעה המקדימה למלחמה.  

הצלחתו האולטימטיבית של עקרון המניעה היא צמצום מעגל העימות. הוצאת מצרים וירדן ממעגל זה ומיסוד היחסים עם מדינות במפרץ משנים מן היסוד את יציבותה הצבאית והמדינית של מדינת ישראל ומהווים אבן יסוד בתפיסת הביטחון.

תכלית המניעה היא עיצוב המציאות מתחת לסף המלחמה. היא נסמכת על פעילותם של כלל ארגוני הביטחון ומשלבת מאמץ מודיעיני, מבצעי ומדיני באמצעות קשרים ענפים בכל העולם. שיתופי פעולה אלו מחזקים את הנכסיות הבינלאומית של ישראל. תנאי להצלחה הוא שיתוף פעולה בין כל גופי המודיעין במסגרת מארגנת – ניהול אחיד, הקצאת משאבים והגדרת משימות ברורה. מימוש אפקטיבי של עקרון המניעה מאפשר זיהוי הזדמנויות וסיכול איומים במקום היווצרם, גם באמצעות מהלך מדיני משלים ומקבע.   

עקרונות ההגנה הלאומית במלחמה 

קיצור משך המלחמה – צה״ל מבוסס על כוחות מילואים, שאנשיו הם רכיב חיוני של המשק, ומאחר שישראל היא מדינה קטנה יחסית היא נדרשת למלחמות קצרות ויעילות. מלחמות התשה יקרות, ארוכות ובזבזניות נוגדות את האינטרס הלאומי הן בהיבט היכולות המבצעיות, הן בהיבט הכלכלי, הן בהיבט הלגיטימציה הבינלאומית והן מבחינת הלכידות החברתית. 

העברת המלחמה לשטח האויב – אין לישראל עומק אסטרטגי, רבים מיישוביה פרוסים לאורך גבולותיה והיא אינה יכולה להרשות לעצמה כיבוש, ולו זמני, של שטח ריבוני שלה. זאת ועוד, נאמן לעקרון ההכרעה שניתן להשגה רק באמצעות התקפה, ישאף צה״ל לקצר את משך המגננה ולעבור למתקפה במהירות האפשרית. מכאן הכורח בבניין כוחות יבשה בעלי יכולת תמרון וכושר התקפי בעומק שטח האויב. 

הסרת האיום מן העורף – תכלית קיומו של צה"ל היא הגנה על אזרחי המדינה, וההגנה על העורף היא אתגר ראשון במעלה לכוחות הביטחון. מלחמות האש ושדה הקרב הרובוטי ההולך ומתפתח מגבירים את מאמציו של האויב לעקוף את מרחב הלחימה ולפגוע ישירות בעורף האזרחי. לכן צה״ל אחראי על צמצום הנזק לעורף האזרחי ולהסרת האיום מעליו במהירות האפשרית. כוחות ביטחון הפנים והגנת העורף נדרשים לשלוט בחזית האזרחית ולנהל אותה. 

גיוס מהיר של המילואים ושל המשק – הרכיב הסדיר של צה״ל ושל יתר זרועות הביטחון יהיה מוכן בכל עת למגננה, בעוד שמהלך הכרעתי מהיר בשטח האויב מחייב מערך מילואים כשיר, זמין, גדול ומאומן. קיומו נשען על אמון הציבור בצה״ל ובמפקדיו, על השקעה בהכנה מקצועית של המערך ללחימה ועל הגברת השוויון החברתי בנשיאה בנטל. 

הגנה בכל החזיתות במקביל והכרעה בהדרגה – צה״ל יגן על מדינת ישראל בכל הממדים ובכל עת. יש להניח תמיד אפשרות של הפתעה ופריצת קו המגע, אך גם אז צה״ל לא יוכרע. כלל זה ינחה את בניין הכוח למגננה, את הכוננות ואת האימונים של המערך הסדיר. לשם קיצור משך המלחמה ובהתאם לעקרון ריכוז המאמץ, צה״ל יהיה נכון לפעול במספר חזיתות אך יכריע בהן בהדרגה. עדיף ריכוז מרבי של הכוח מול אויב נתון על פני פיזורו וניהול מערכה בעצימות נמוכה במספר חזיתות. 

כפיפות הצבא לדרג המדיני ולחוקי מדינת ישראל – עקרון יסוד של צבא במדינה דמוקרטית הוא שהפיקוד עליו נתון בידי אזרחים נבחרי ציבור. צה״ל כפוף לממשלת ישראל, נתון למרותו של שר הביטחון ומבוקר על ידי הרשות המחוקקת באמצעות ועדות הכנסת המפקחות ישירות על מערכות הביטחון והמודיעין. הכפיפות לרשות המבצעת מנווטת על ידי הממשלה ישירות (על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון) ובאמצעות מוסדות: המטה לביטחון לאומי ומשרד הביטחון. יתר על כן, הכוח הצבאי מוגבל בפעולותיו על ידי עקרון שלטון החוק, העומד מעל הכפיפות לדרג המדיני, ובכל מתח בין השניים יפעל צה״ל בהתאם לחוקי מדינת ישראל. 

לגיטימציה פנימית – "צבא העם" – צה"ל מחויב לשמור על אמון הציבור בו, בין היתר לאור נטל הביטחון הכבד שנושאת החברה בישראל. אמון זה נסמך על פעולה נטולת ממד פוליטי-מפלגתי, על מקצועיות מפקדיו ולוחמיו של צה"ל ונחישותם ויכולתם להגן על המדינה ואזרחיה ולהבטיח ניצחון בשדה הקרב, וכן על פעולות מערכת הביטחון בהתאם לקוד האתי של צה״ל ולערכי מדינת ישראל. כל שחיקה באחד מהגורמים הללו שוחקת את אמון הציבור בצה״ל ופוגעת בחוסנו.  

חוסן כלכלי – העוצמה הכלכלית  

נדבכי היסוד הכלכליים

טרם הקמת המדינה בנה היישוב העברי יכולות כלכליות במגוון כלים וגישות, מתוך הבנה כי שרידותה והצלחתה של המדינה שבדרך מותנות בשגשוג של אזרחיה העתידיים. עיקרון זה נותר נכון היום כפי שהיה אז. ללא כלכלה בריאה ומשגשגת לא תוכל ישראל להעניק לאזרחיה חיים בביטחון או בכבוד, ואף לא לשמר את היתרונות בהון האנושי ובעוצמה המוסדית שאפשרו לה לבנות את כוחה ומעמדה האזורי.

אנשים – ישראל היא מדינה ענייה יחסית במשאבי טבע אך בעלת הון אנושי יוצא דופן באיכותו. הצמחת המשאב הנדיר הזה, שימורו וטיפוחו מחייבים מערכת חינוך וכלכלה המשלבות את אזרחי המדינה מכל המגזרים והרקעים.

מוסדות – למוסדות תקינים, חזקים ויעילים הפועלים על בסיס עקרונות המנהל התקין ושלטון החוק חשיבות אדירה ביצירת התנאים לשיתוף פעולה כלכלי, לבניית אמון ולמשיכת השקעות חיצוניות.

חירות – הצלחתה הכלכלית, המדינית והביטחונית של ישראל כרוכה באופן הדוק ברוח היוזמה והחדשנות המפעמת באזרחיה. רוח זו מחברת בין ערך החירות לבין כלכלה חופשית ושילובו של המשק הישראלי בשווקים בינלאומיים.

צדק – דאגה לחלשים, קיום בכבוד ומוסדות רווחה הם מעקרונות היסוד של הקהילה היהודית לדורותיה ושל מדינת ישראל. לצד החירות לנהל פעילות מסחרית-כלכלית בשווקים הבינלאומיים, מדינת ישראל תבטיח לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין את כל הדרוש לקיום בכבוד ולפיתוח היסודות הדרושים להגשמה עצמית.

עקרונות העוצמה הכלכלית

הון אנושי – היתרון היחסי של ישראל בשווקים הבינלאומיים מקורו בהון אנושי איכותי, המצמיח את הכלכלה ומניב עושר. בחינת ההון האנושי בשוק העבודה הישראלי מצביעה על תעשיית ההיי-טק רבת ההישגים, שהפכה למשאב המרכזי של המשק. מדובר בתעשייה המעסיקה כ-15 אחוזים מהעובדים ואחראית על יותר ממחצית היצוא וממחצית הצמיחה בישראל. מרבית ההשקעות הזרות בישראל מגיעות לתעשייה זו, שהיא הקטר של המשק. תרומתה של תעשיית ההיי-טק, הבאה לידי ביטוי בימי שלום ובשגרה, היא מכרעת בימי מלחמה, שבהם הפיתוחים הטכנולוגיים מסייעים לישראל לעמוד באתגרים הביטחוניים הרבים שניצבים בפניה.  

ואולם החיסרון הבולט ביותר של ענף זה הוא הניידות שלו. בניגוד למדינות עשירות בנפט או בתעשיות מסורתיות, רכיב עיקרי זה בכלכלת ישראל הוא נייד ומבוקש ברחבי העולם. כדי לשמר את היתרון האיכותי שלה חייבת ישראל לשמור על האקוסיסטם הקיים, לטפח את ההון האנושי של האוכלוסייה במקצועות הרלוונטיים לתחום ההיי-טק ולהשקיע במחקר ובפיתוח. בריחת מוחות היא מקור לדאגה, ומניעתה חייבת לעמוד בראש סדר העדיפויות של ממשלות ישראל.   

שילוב מגזרים בנשיאה בנטל – ישראל היא מדינה קטנה ומפותחת, שהצליחה במשך שנים מעטות יחסית לצמצם את הפער בתוצר לנפש מול מדינות מפותחות. עם זאת, הישגים מרשימים אלה נזקפים לזכותם של מגזרים מסוימים הנושאים בנטל הכלכלי בשוק העבודה. מצב זה אינו יכול להימשך לאורך זמן בשל מגמות דמוגרפיות הקיימות בישראל. כבר בעת הנוכחית בני החברה החרדית והחברה הערבית, המתאפיינות בפריון עבודה נמוך, מהווים יותר משליש מאוכלוסיית המדינה. למשל, פחות מ-10 אחוזים מהמועסקים בענף ההיי-טק הם מהחברה החרדית ומהחברה הערבית. יתרה מכך, הענפים הכלכליים שבהם משתלבים בני החברות הללו הם אלה המצריכים מיומנויות נמוכות יחסית.  

אי-השתלבותם בשוק העבודה של בני החברה החרדית והחברה הערבית משקפת בעיה עמוקה יותר – פערים שמקורם בשנות החינוך היסודי. בנים רבים מהחברה החרדית, למשל, אינם לומדים לימודי ליבה. נוסף על שילוב מועט בשירות הצבאי, פערי חינוך וידע מערימים קושי על שילובם בשוק התעסוקה בכלל ובמשרות איכותיות בפרט, ואף עושים אותו לבלתי אפשרי (אם תהליכים אלו יימשכו בשנים הקרובות, הצמיחה לנפש בישראל צפויה לרדת במידה ניכרת, ועימה יחולו הידרדרות באיכות החיים והכבדת נטל המס על האוכלוסייה העובדת).  

"כלכלת אי" – ישראל נשענת על יבוא רוב המוצרים שהיא צורכת, ובתמורה היא מייצאת בעיקר שירותי ומוצרי היי-טק. חשוב לפעול כך שתצומצם סכנת החרם על ישראל, ובמקביל לעמול על עידוד הייצור המקומי לצד פתיחת שווקים חדשים. גיוון קשרי סחר עם מספר רב של מדינות הוא חיוני לא רק כנכס אסטרטגי אלא גם כאמצעי לצמצום יוקר המחיה.

תקציב הביטחון – בתקופה של איומים ביטחוניים גוברים במספר חזיתות קל יותר מבחינה פוליטית להגדיל את תקציב הביטחון. עם זאת ממשלת ישראל צריכה להיזהר מגידול דרמטי בהוצאה על הביטחון, שיכביד עד מאוד את הנטל המוטל ממילא על האוכלוסייה העובדת. זהו אחד הלקחים החשובים שיש להפיק מ"העשור האבוד" בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כשההוצאות הביטחוניות הגיעו לכ-30 אחוזים מהתוצר וגרמו לאי-יציבות כלכלית ניכרת ולירידה בצמיחה.  

חוסן חברתי – העוצמה הפנימית

חוסן מבוסס על יכולתה של (כל) מערכת להכיל בגמישות אסון או הפרעה קשה, היוצרים בהכרח שינוי וירידה תפקודית, לקיים רציפות תפקודית מינימלית בתקופת החירום ולהתאושש ממנה במהירות לנקודת המוצא (bouncing back), או לרמה גבוהה יותר (bouncing forward).

עקרונות העוצמה הפנימית

סולידריות חברתית – יכולת של פרטים וקהילות ושל החברה כולה לשתף פעולה ולתמוך אלה באלה בזמנים קשים. תחושת שייכות וקשרים חברתיים חזקים מסייעים בהתמודדות עם לחצים ומשברים. 

מנהיגות ותפקוד מוסדי – מנהיגות חזקה ומוסדות מתפקדים היטב (כולל ממשלות, ארגונים חברתיים וקהילות מקומיות) מספקים הכוונה ברורה, פתרונות למשברים ומקורות תמיכה עבור האוכלוסייה. 

משאבים זמינים ונגישים – זמינותם של שירותי בריאות, חינוך, ביטחון תזונתי, מים ותשתיות חיוניות. גישה שוויונית למשאבים מבטיחה שחלקים רחבים יותר באוכלוסייה יוכלו להתמודד בהצלחה עם משברים. 

חוסן כלכלי – מערכת כלכלית יציבה ומגוונת המסוגלת לספוג זעזועים ולשמר את המשך הפעילות הכלכלית והפרנסה.  

יכולת לספוג אבדות ולהתאושש – היכולת של חברה להתמודד עם אובדן חיים, משאבים או נכסים, תוך שמירה על יציבות רגשית, חברתית וכלכלית. יכולת זו מסתמכת על מנגנוני תמיכה פסיכולוגיים (למשל טיפול נפשי ואבל קולקטיבי), תוכניות ביטוח ותשתיות כלכליות המאפשרות התאוששות ושיקום. 

מעמד בינלאומי ויחסי החוץ – העוצמה הדיפלומטית 

מדינת ישראל עיצבה את דמותה כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית, בהתאם לכתוב במגילת העצמאות ותוך נכונות לחיות בשלום ובשכנות טובה עם שכנותיה ולשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האו"ם למימוש החלטת העצרת מ-29 בנובמבר 1947 (תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל). עקרונות מדיניות החוץ של ישראל עוצבו על ידי בוני הארץ ומייסדי המדינה.  

עקרונות העוצמה הדיפלומטית 

חתירה לשלום – מרגע הקמתה, בעיצומה של מלחמת קיום עם כל שכנותיה ועם חלק מיושבי הארץ, הושיטה מדינת ישראל את ידה לשלום. שלושים שנה עברו מרגע זה עד שנענתה לראשונה על ידי מצרים, במהלך שהוביל להסכם השלום ולהוצאה של מצרים ממעגל העימות. על ישראל להיות פתוחה ונכונה בכל עת לדון עם כל מדינה ושחקן באזור על ביסוס יחסי שלום. עמדה עקרונית זו היא בפני עצמה מקור לחוזק מוסרי ודיפלומטי. הסכמי שלום המצמצמים את מעגל העימות תורמים ישירות לביטחון, על ידי הפחתת קשת האיומים הצבאיים והמדיניים שאליהם יש להיערך בכל רגע נתון. בפרט, השפעתו הקשה ורבת הפנים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל מכתיבה שאיפה ליישובו. 

ישראל כחלק בלתי נפרד וחיוני במשפחת העמים – קיומה של מדינת ישראל כ"אי" מבודד בלב ים סוער או כ"וילה בג'ונגל" הוא אילוץ היסטורי ולא עקרון פעולה. נהפוך הוא, כינון המדינה נשען על ההכרה הבינלאומית בה, והרחבת קשריה עם שכנותיה ועם העולם מחזקת את ביטחונה. מקומה של ישראל כגשר בין יבשות ותרבויות היה ונותר הזדמנות גאו-אסטרטגית. קשרי הסחר העולמיים של ישראל מחייבים חיזוק הקשרים הדיפלומטיים עם גורמים בינלאומיים, וההתמודדות עם אתגרים חדשים (אקלים, הגירה, שרשראות אספקה רגישות) מחייבת שיתופי פעולה מולטילטראליים. נדרשת מדיניות חוץ מושתתת על שותפות באינטרסים ובערכים חיוניים ועל הערך המוסף הייחודי של כל אחת מהמדינות השותפות. בריתות והסכמים הם אבני הבניין של יחסי החוץ של ישראל.  

היחסים המיוחדים עם ארצות הברית – היחסים עם ארצות הברית הנסמכים על קרבה ערכית ועל נכסיותה המוכחת של ישראל למחנה מדינות המערב, הם הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של מדינת ישראל. יש להבטיח את תקינותה של מערכת יחסים זו באמצעות טיפוח תמיכה דו-מפלגתית במערכת הפוליטית האמריקאית ובקרב הציבור האמריקאי על קהילותיו השונות, ובייחוד בקרב הדורות הצעירים והקהילה היהודית.

העמקת הקשרים במגזר האזרחי ועם ארגונים לא-מדינתיים – למערכת הגלובלית הצטרפה בעשרות השנים האחרונות שורת שחקנים לא-מדינתיים בתחומים שונים, שלהם השפעה נרחבת על .קבלת החלטות ופעילות של מדינות ופורומים בינלאומיים. מדובר בארגוני חברה אזרחית, ארגונים לא-ממשלתיים, גופי תקשורת ורשתות חברתיות, המשפט הבינלאומי וחברות כלכליות גלובליות. על ישראל להכיר בחשיבותם של גופים אלה, ולהשקיע בגיבוש מדיניות סדורה לעבודה איתם ומולם. 

השתייכות למחנה המדינות הדמוקרטיות-ליברליות – לצד שימור היחסים ההדוקים עם ארצות הברית, על ישראל להשקיע בהידוק היחסים עם מדינות החברות במחנה המוגדר כמערבי, תוך ייחוס חשיבות מיוחדת לאירופה. זאת על בסיס ההיסטוריה הייחודית המשותפת שיש לישראל ולעם היהודי עם עמי אירופה ולאור תחושת המחויבות האירופית לביטחונה של מדינת ישראל. גם הקרבה הגיאוגרפית לאירופה אמורה לעודד את הידוק היחסים המדיניים, הכלכליים והמדעיים-אקדמיים עם המדינות הללו. ישראל חזקה יותר מבחינה פנימית ודיפלומטית כשהיא פועלת כחברה ושותפה בקהילת הערכים המערבית, בהינתן האתגרים הייחודיים לה.  

ישראל היא בית לעם היהודי – סיוע ותמיכה בקהילות יהודיות ברחבי העולם באשר הן, על כל הזרמים, הם חובה מוסרית של מדינת ישראל. בשנים האחרונות נאלצות קהילות אלה להתמודד עם אנטישמיות גואה ועם אלימות והוקעה, גם על רקע המתרחש בזירות המלחמה שבהן מעורבת ישראל. שימור המטען התרבותי וההיסטורי שלהן הוא ערך חשוב כשלעצמו, שגם יסייע לשיפור תדמיתה של ישראל במדינות מושבן של הקהילות. 

הרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי – הדיפלומטיה הכלכלית היא כלי חשוב ליצירת ערוצי שיתוף פעולה במגוון תחומים ולחיזוק החברות הישראליות הפועלות ברחבי העולם. לצד הדבֵקות בערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית השייכת למשפחת המדינות הדמוקרטיות-ליברליות, שגשוג היזמות הישראלית והשתלבותה במערכים טכנולוגיים וכלכליים בינלאומיים יסייעו להבטיח את הגישה החופשית של המשק הישראלי לכלכלה הבינלאומית. 

שער שני

 מדיניות הביטחון הלאומי בשנים 2026-2025 

ההקשר הגלובלי – ערעור מודל מדינת הלאום הליברלית-דמוקרטית ושיבוש הסדר העולמי

על מנת לעצב את מדיניותה של ישראל נדרשת המשגה רחבה של אירועי השנים האחרונות, ובהם פריצתה ומהלכה של מלחמת "חרבות ברזל". אלה אינם מוגבלים לזירת הלחימה בלבד: כשם שמלחמת רוסיה-אוקראינה אינה מתרחשת רק באזורי הקרבות, כך גם המלחמה במזרח התיכון. למעשה ניתן לתפוס את שתי המלחמות הממושכות הללו כשני אירועים מרכזיים במערכה גלובלית, שתעצב את פני המחצית הראשונה של המאה ה-21. 

לאחר סיומה של המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות נפתחעידן של הגמוניה אמריקאית חד-מעצמתית, שלווה בתהליכים כלכליים וחברתיים רבי עוצמה וביניהם המהפכה הטכנולוגית של עידן הדיגיטל והרשתות החברתיות, הגלובליזציה ועלייתו של המגזר הפרטי. באורח בלתי נמנע הביאה דומיננטיות זו לתנועה נגדית: האימפריה האמריקאית מתחה את עצמה מבחוץ (מלחמות ממושכות, יקרות וחסרות הכרעה) ומבפנים (קרעים חברתיים ומאבקי זהות). כוחות נגד החלו בהדרגה לקרוא עליה תיגר בהיבט הכלכלי והערכי, ואף בזירה הגלובלית כולה. 

במקביל גבר הספק ביכולתה של מדינת הלאום להתמודד עם הסוגיות החשובות ביותר לעתיד האנושות: משבר האקלים; הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בתוחלת החיים במידה המאתגרת את תקפותו של מודל מדינת הרווחה; השתנות עולם העבודה בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המואצת; וגלובליזציה כלכלית שרווחיה לא התחלקו באופן שווה במדינות המערב. תוצאתן של התפתחויות אלה היא היחלשות האמונה במודל הדמוקרטי-ליברלי וביכולתה של המערכת הפוליטית לספק פתרונות מעשיים, קריאה לדה-גלובליזציה לנוכח העמקת אי-השוויון בין מי שנהנו מן העידן החדש לאלה שנפגעו ממנו, ועליית כוחם הפוליטי של מנהיגים ותנועות המשלבים פופוליזם עם כמיהה לשלטון "חזק", לאו דווקא מבוסס על ערכי זכויות אדם ואזרח.  

בעקבות כל אלה חל ערעור מתמשך וגובר של הסדר העולמי שנוצר אחרי המלחמה הקרה: בניגוד למה שנראה היה כחזית דמוקרטית-ליברלית מנצחת, שרק תלך ותתרחב ("קץ ההיסטוריה"), נוצר בפועל עולם רב-מוקדי. מלחמת רוסיה-אוקראינה אף סימנה את שובו לאדמת אירופה של מודל המלחמה הישן – ממושכת, עתירת קורבנות והרס. 

"חזית ההתנגדות" (מונח שטבע המנהיג העליון של איראן) העולמית כוללת היום את סין, רוסיה, קוריאה הצפונית ואיראן, שיש ביניהן הבדלים תפיסתיים-אידיאולוגיים עמוקים, אינטרסים סותרים ואף חיכוך רב. בה בעת הן שותפות בקריאת התיגר על העולם הדמוקרטי-ליברלי ועל צורת המשטר הרווחת בו. חלק ניכר מן המדינות המתפתחות החברות ב-BRICS, בדומה ל'מדינות הבלתי מזדהות' בתקופת המלחמה הקרה, נוקטות "משחק כפול". באזורנו, איראן השייכת ל"חזית ההתנגדות" מובילה את "ציר ההתנגדות", אשר יסוד מרכזי בו הוא ההתנגדות לקיומה של ישראל והשאיפה להכחידה. 

המשבר העולמי מקיף לא רק את קריאת התיגר על סדר העולם הדמוקרטי-ליברלי מצד יריביו האוטוריטריים, הקומוניסטים והאסלאמיסטים, אלא גם קרע עמוק בעולם הדמוקרטי-ליברלי עצמו. בעולם זה קיים מתח גובר בין שתי פרשנויות שלו ושני מחנות, שיכונו בהכללה "שמרנים" ו"פרוגרסיביים". יתרה מזו, משני צידי המחנות מתחזקים כוחות ומפלגות ימין קיצוני מחד גיסא, ושמאל רדיקלי מאידך גיסא.

העימותים באירופה ובמזרח התיכון וכן משבר הקורונה העולמי המחישו את שבריריותן של שרשראות האספקה הגלובליות באופן שערער ביתר שאת את האמון בגלובליזציה. חוסר הביטחון הביא להפנמה כי צורכי הביטחון הלאומי מחייבים שמירה על מידה של עצמאות בייצור מקומי. הביטחון הלאומי בעידן הנוכחי מחייב ניהול סיכונים הכרוכים בתלותה של מדינת הלאום בשרשראות אספקה ארוכות.  

במצב זה הסכסוכים האזוריים, ובהם העימות במזרח התיכון, אינם מובנים רק במסגרת המדינות או האוכלוסיות שבזירה ספציפית לבדה. כל מערכה רחבת היקף מתקיימת בזירה הסבוכה שבה גורמים גלובליים, מדינות וגופים פרטיים, בעלי ברית וחברים-אויבים (frenemies) בעלי אינטרסים מורכבים מעורבים ומשפיעים על מהלך המערכה ותוצאותיה. 

המשמעות לישראל 

כבר בימיה הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל" נקבע בנייר מדיניות של המכון למחקרי ביטחון לאומי כי המלחמה אינה מוגבלת להתמודדות עם חמאס וחזבאללה ואף לא לזירות הפעולה הקינטיות השונות, אלא האויב הוא "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן. על כן, המטרה האסטרטגית של המלחמה צריכה לכלול יצירת משקל נגד אזורי רב עוצמה מול הציר בתמיכה פעילה של ארצות הברית, הבסתו במערכה וייסוד ארכיטקטורה אזורית בת-קיימא.  

כבר מראשית המלחמה הסתייעה ישראל בהרתעה ותמיכה אמריקאיות: שליחת נושאות מטוסים לים התיכון ולמפרץ הפרסי; אזהרות ברורות של הנשיא ביידן, ומאוחר יותר שותפות פעילה של ארצות הברית ומדינות נוספות בהגנה האווירית מפני מתקפות מאיראן; אספקת חימושים וסיוע כלכלי בהיקפים חסרי תקדים; וכן מטרייה דיפלומטית להגנה מפני מתקפות על ישראל בארגונים בינלאומיים. כל זאת על רקע מחלוקות בין ישראל לארצות הברית במשך השנה הראשונה למלחמה בדבר הרחבת המערכה ברצועת עזה, פתיחת המתקפה הישראלית בלבנון ובשאלות הומניטריות – חילוקי דעות שתרמו לעצירות ממושכות במלחמה ואף לעיכובים אמריקאיים באספקתם של אמצעי לחימה משמעותיים.   

בה בעת לא חלה התקדמות – לפחות פורמלית, להבדיל משיתופי פעולה בלתי מוצהרים – ביצירת הקואליציה האזורית, האמורה לסייע במציאת הסדר ארוך טווח ברצועת עזה, ביצירת משקל נגד ל"ציר ההתנגדות", בעיצוב האזור כולו ובהתמודדות עם צמצום נוכחות הדרגתי של ארצות הברית במזרח התיכון – מגמה שניכרה במשך כעשור ומחצה בזמן ממשלי הנשיאים אובמה וטראמפ כאחד. בעקבות המלחמה ברצועת עזה, החריפו מאוד הקשיים הפנימיים במדינות השייכות למחנה הערבי המתון ביחס לאפשרות הנורמליזציה עם ישראל, בעוד ישראל מצידה התרחקה מנכונות לדון בפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני.    

התפתחויות שליליות חלו גם במעמדה של ישראל בקרב ארגונים בינלאומיים ובתדמיתה כמדינה דמוקרטית-ליברלית בעיני ציבורים נרחבים במדינות מערביות. זזאת לצד שיקום תדמיתה כמדינה חזקה מבחינה צבאית ובעלת יכולות טכנולוגיות וחשיבה יצירתית מעוררות השראה.  

בזירה הכלכלית – הורדת דירוג האשראי של ישראל על ידי כל חברות הדירוג המובילות והתחזית הקודרת שלהן משקפות ספק אשר לחסינותה של הכלכלה הישראלית לאורך זמן. בחודשים האחרונים של שנת 2024 נרשמה התאוששות מרשימה בשוק ההון הישראלי, לאחר הירידות החדות בתחילת השנה, ואכן היקף ההשקעות בישראל בשנה זו לא הצטמצם. עם זאת, סימני השאלה האסטרטגיים והפוליטיים עדיין מעיבים על הכלכלה הישראלית, ואת מחירה הכלכלי של המלחמה יחושו משקי הבית בישראל בשנת 2025 ובשנים הבאות.  

בזירה הפנימית חזרו ועלו השסעים והמחלוקות בחברה הישראלית, שניכרו בכל עוצמתם בשנת 2023 עד פרוץ המלחמה, והם מאיימים על משאבי החוסן החברתי והכלכלי ועל יכולותיו של הצבא, המבוסס ברובו על כוח מילואים. מבחינת ישראל נודעת משמעות מיוחדת לעובדות אלה שכן היא נעדרת גבולות מוכרים ובשל הערעור הפנימי על ערכי יסוד המשייכים אותה למחנה הדמוקרטי-ליברלי. המחלוקות באות לידי ביטוי בניסיונות לשנות איזונים בין הרשויות במדינה, בהגבלת הביקורת השיפוטית והפרלמנטרית על הממשלה, בהחלשת מוסדות האמונים על הגנת הדמוקרטיה ובהתקפה על שלטון החוק ועל גופים הזוכים לאמון ציבורי רב יותר משל המערכת הפוליטית, דוגמת ארגוני הביטחון.  

לכך מתווסף עוד רכיב המאתגר את תפיסת הביטחון המסורתית: יעדי המלחמה כפי שנקבעו על ידי הקבינט כבר בימים הראשונים של הלחימה הכתיבו מערכה ממושכת ומורכבת. מצב זה מאתגר את העיקרון של קיצור משך המלחמה. 

מערכה ממושכת מטילה עומס הולך וגובר על כל סוגי המשאבים: אנושיים (כוח האדם בסדיר ובמילואים, משפחות המשרתים בצבא והחברה הישראלית בכלל), פיזיים (חימושים, חלפים, אמצעי לחימה); חוסן כלכלי, חברה מלוכדת, לגיטימציה בינלאומית ולגיטימציה פנימית לפעולה. כל אחד ממשאבים אלה הוא מוגבל, ולכן מערכה ממושכת מגבילה את יכולתה של ישראל למנף הישגים צבאיים לשיפור בר -קיימא במצבה האסטרטגי.  

המענה למלחמה ממושכת נסמך על הקשר של ישראל עם ארצות הברית, המאפשר גיוס משאבים וכן גיבוי בינלאומי לשם מימוש יעדי המלחמה. לפיכך מדינת ישראל נדרשת לשמור על מעמדה גם בקרב שני הקטבים – ה"שמרני" וה"פרוגרסיבי" – בארצות הברית וביתר המדינות הדמוקרטיות-ליברליות. השמאל הרדיקלי עוין את ישראל באופן עמוק, וניתן רק לנסות לבלום את השפעתו על המערכת הפוליטית ועל דעת הקהל. הימין הקיצוני שותף לישראל בראייתו את האסלאם המיליטנטי כאויב, אך בד בבד הוא נוטה להיות גם אנטישמי, בדלני ואוהד כלפי נשיא רוסיה פוטין.

ישראל מצויה במערכה ממושכת מול אויב מורכב ונחוש, המזהה את עצמו באופן מלא עם ההתנגדות לערכי המערב. הפעילות לשם הבסתו וליצירת ארכיטקטורה בת-קיימא שתשרת את אינטרס הביטחון הלאומי של ישראל חייבת להיות גלובלית, ארוכת טווח, מורכבת ורב-ממדית, ובה בעת ברורה בערכיה ובהבנת מקורות כוחה. 

אלה תנאי המרחב והזמן שבתוכם יש לעצב את מדיניות הביטחון הלאומי: לסכסוך במזרח התיכון ולמאבק להבסת ציר ההתנגדות יש קשר ישיר להתפתחויות הגלובליות ולמאבק על הגמוניה עולמית; מקומה של ישראל במאבק צריך להיות ברור, כחברה במחנה הדמוקרטי-ליברלי, השואף לעולם שמסורתית נהוגים בו אמנות, הסכמים וכללים. כלכלתה נשענת על כלכלת המערב, והחוסן החברתי שלה קשור ישירות לערכים אלה.  

פעולה מדינית לעיגון ההישגים הצבאיים

מאז שהחלה המלחמה עברה סביבתה האסטרטגית של ישראל שינויים דרמטיים. תחילתם במפץ – מתקפת ה-7 באוקטובר 2023 של חמאס על הנגב המערבי, המשכם במערכה מורחבת בין ישראל לבין "ציר ההתנגדות" האזורי בהובלת איראן, ואף בעימות ישיר בינה לבין ישראל.  

בתוך כך, האפקט המצטבר של פעולות צה"ל וארגוני הביטחון האחרים הביא במחצית השנייה של שנת 2024 להישגים ניכרים אך לא יציבים. ההישג החשוב ביותר הוא הנחלת מהלומה מערכתית ל"ציר ההתנגדות":  

  • חמאס הוכרע צבאית ברצועת עזה, אבל גורמים שנותרו בשטח ממשיכים בפעילות גרילה נגד כוחות צה"ל ומטילים אימה על האוכלוסייה האזרחית ברצועה, ופעולתם היא תזכורת לכך שכל הכרעה צבאית שאינה מלווה במהלך מדיני משלים היא זמנית, וגם במקרה זה חמאס מנסה להשתקם, ובמידה מסוימת אף מצליח. 
  • חזבאללה הוכה קשות, מנהיגו ורוב הצמרת הצבאית שלו חוסלו, כוח האש שלו נשחק במידה ניכרת ועוצמתו הפנים-לבנונית צומצמה מאוד, אך הארגון עודנו מהווה איום צבאי, הוא לא נעלם ושואף להתאושש. 
  • משטר אסד בסוריה הופל בתוך ימים ספורים – התרחשות דרמטית שקטעה את ציר האספקה המרכזי מאיראן ללבנון ומקשה על שיקומו הצבאי של חזבאללה, אולם לא ברור לאן מועדות פני המשטר החדש בדמשק – לכיוון אסלאם רדיקלי או לעבר כינון ממשל פרגמטי ומתון. 
  • איראן לא הגיבה על התקיפה הנרחבת שישראל ביצעה בשטחה באוקטובר 2024, והיא מאוימת גם מבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית. אומנם יהיה זה מוקדם ושגוי לקבוע כעת עד כמה איראן מורתעת, אך סביר להניח כי לא התרחש שינוי מהותי בחזון האסטרטגי האיראני. לכן יפעל המשטר האיראני לחידוש כוחו בזירה הפנימית והשפעתו האזורית.  

על רקע ההישגים המבצעיים של צה״ל יש המתפתים לחשוב שהפתרון היחידי הוא עוד כוח: לא רק פעולה צבאית בלתי נגמרת אלא גם סיפוח שטחים לישראל – יהודה ושומרון, רצועת עזה כולה או חלקה – והרחבה טריטוריאלית של המדינה גם באזורים נוספים. זוהי תגובה טבעית להלם ולזעם שחוללו זוועות ה-7 באוקטובר, ובה בעת לתחושת העוצמה הצבאית המשוקמת. ואולם ההיסטוריה הצבאית והמדינית מלמדת כי רק השילוב בין כוח צבאי ומהלכים מדיניים משלימים יוצר שינוי לטובה של המציאות הביטחונית לאורך זמן. הישענות על כוח צבאי לבדו וחוסר רצון להשלים את הפעולה הצבאית במהלך מדיני שיעגן את הישגיה מביאים – ואפילו תוך זמן קצר – למסמוס הישגים צבאיים ולעלייתם של איומים חדשים, צפויים ובלתי צפויים.  

לכן יש לראות בכל ההתפתחויות האלה ובחידוש תדמית העוצמה של ישראל באזור ובעולם הזדמנות ממשית לעיצוב מציאות ביטחונית משופרת לישראל. מצב זה – בין הישגים צבאיים מרשימים לבין יכולתם של אויבי ישראל לחדש איומים נגדה – מחייב פעולה מדינית לעיגון ההישגים הצבאיים וליצירת מציאות מדינית וביטחונית בת-קיימא.  

הסביבה האסטרטגית – תמורות, סיכונים והזדמנויות

בפתח שנת 2025, יותר משנה מתחילת מלחמה רב-זירתית שישראל במרכזה, איראן וגורמי "ציר ההתנגדות" ניצבים בפני משבר חמור המחייב הערכה מחודשת של מטרותיהם ושל האמצעים להשגתן. שינויים אלו יוצרים מערך של סיכונים והזדמנויות שמרחיבים את דרגות החופש והגמישות של מדיניות הביטחון הלאומי בתקופה הקרובה. בטרם יפורטו המענים לאתגרי הביטחון הלאומי ינותחו השינויים במערכת האסטרטגית בסביבתה של ישראל. 

ערעור תפיסת הביטחון האיראנית

צבא איראן אינו מבטיח הגנה מפני תקיפה ישראלית ישירה, וגם הגעתה של איראן לסף הגרעין אינה מבטיחה לה הגנה. אסטרטגיית השלוחים לא הצרה את פעילות ישראל ורשת השלוחים קרסה. זאת נוסף על קריסת משטר אסד, שהוציאה את סוריה מ"ציר ההתנגדות". במציאות זו תתקשה איראן גם לשקם את איום חזבאללה על ישראל במתכונתו הקודמת.  

ההזדמנות איראן מצויה בנקודת חולשה היסטורית המאפשרת לישראל דרגות חופש שלא היו קיימות בעבר, ובכלל זאת מאמץ לקדם הסכם גרעין טוב יותר ולתחום את ההתפשטות ההשפעה האיראנית באזור. זאת ועוד, פגיעותה של איראן עקב התקיפות הישראליות עשויה לאפשר בין היתר מאמץ צבאי לסיכול ההתקדמות בתוכנית הגרעין. 

הסיכון בהכירה כי מעמד של מדינת סף גרעין אינו מרתיע דיו, איראן עלולה לפרוץ לפצצה, ובכך לשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובתה.  

שינוי מאזן הכוחות במערכת הפלסטינית

אף ששימור ריבונות חמאס ברצועת עזה צפוי לחזקו לאורך זמן, הארגון נחלש במידה ניכרת ביכולותיו הצבאיות. בעוד שדעיכה זו אינה מחזקת את הגורמים המתונים יותר במערכת הפלסטינית (בראש ובראשונה פת"ח), כוחם היחסי עולה מתוקף השינוי האפשרי במאזן הכוחות. 

ההזדמנות ההתחזקות היחסית במעמד הכוחות הפרגמטיים מאפשרת לישראל לגלות גמישות במהלכים מדיניים ומצמצמת את הסיכון הביטחוני הכרוך בהם. 

הסיכון המצב במערכת הפלסטינית אינו יציב, ובציבור הישראלי רווח חוסר אמון עמוק בפלסטינים. טראומת ה-7 באוקטובר, נוסף על אכזבות מניסיונות העבר לקדם תהליך מדיני, מונעים בעת הנוכחית את חידושו. זאת ועוד, בשל חוסר היציבות, ייתכנו שינויים שיחזקו את "הציר הפלסטיני הרדיקלי", וביניהם: פירוק הרשות הפלסטינית; קריסה כלכלית של המערכת הפיננסית ביהודה ושומרון; והצפת המרחב באמצעי לחימה במימון גורמים מ"ציר ההתנגדות".

רצועת עזה כאזור אסון

ההזדמנות המפתח לשיקום רצועת עזה מצוי בידי ישראל. מדובר במטבע הניתן להמרה בהישגים אסטרטגיים, דפרט השלמת כל שלבי ההסכם להשבת החטופים והפסקת האש, וכן הגדרת הגוף שיחליף את חמאס בשלטון ברצועה, לצד פירוזה.  

הסיכון "סוּמליזציה" של הרצועה: יריבות בין קבוצות חמושות, כאוס, החרפת המשבר ההומניטרי, ניצול המציאות על ידי ארגוני פשע וחמאס לצורך שיקום והתעצמות מחודשים. ישראל תישא באחריות למתרחש ברצועה גם אם לא תחיל עליה ממשל צבאי, וסופה להתמודד עם חידוש האיום הצבאי משטחה.  

יהודה ושומרון – המתנה דרוכה

באזור ניכרים משבר מנהיגות ברשות הפלסטינית, דור צעיר מתוסכל וחסר רסן, כלכלה חלשה הנסמכת על ישראל וחוסר תוחלת מדינית. ברקע גוברים הקולות בישראל הקוראים לסיפוח ולהרחבת ההתיישבות בשטח. התבוסה הצבאית של חמאס, לצד חוסר המוטיבציה להתקוממות עממית רחבה והיעדר תנופה של פיגועי היחידים ממחישים את מגבלות כוחה של ההתנגדות האלימה לישראל.  בה בעת, ישראל ממשיכה לממש את חופש הפעולה והגמישות המבצעית שיש לה, לרבות הפעלת כח צבאי רב-ממדי בהיקף נרחב בצפון השומרון לסיכול איומים ביטחוניים.

ההזדמנות גם בגזרה זו נוספו דרגות חופש לגיבוש אסטרטגיה ישראלית חדשה ויוזמת. באין תוחלת לקידום פתרון ברוח שתי המדינות, נוצר מקום לפרדיגמות חלופיות להסדר.

הסיכון התפרקות המערכת המוסדית והתפרצות אלימה או אנתיפאדה שלישית: עליית מדרגה בטרור העממי והמאורגן ופירוק המוסדות השלטוניים הפלסטיניים יחייבו החלת ממשל ישראלי בשטח, וכך תואץ הגלישה למציאות של מדינה אחת, הסותרת את הנחות היסוד של הביטחון הלאומי.

שינוי המאזן האסטרטגי האזורי

ההזדמנות נוצרה היתכנות להגבלה נוספת בעוצמתה ובהשפעתה של איראן, ולהרחבת מעגל הנורמליזציה עם ישראל. בין האפשרויות: הסדרת הגבול היבשתי בין ישראל ללבנון תוך ניצול חולשת חזבאללה; הסכם אי-לוחמה למצער עם ממשל חדש בסוריה, ובעקבות זאת שיכוך אפשרי של המתח עם טורקיה; יחסים פורמליים עם ערב הסעודית – תרחיש אופטימי זה עשוי להיות בר-השגה בכפוף ליוזמה מדינית מתואמת עם ארצות הברית.  

הסיכון התערערות הסכמי השלום עם ירדן ומצרים, זעזועים בהן בעקבות נפילת משטר אסד. התרחבות ציר ההשפעה של "האחים המוסלמים" מסוריה דרומה עלולה ליצור קשת סונית רדיקלית עוינת לישראל, שתהיה חמורה לא פחות מאיום "טבעת האש של ציר ההתנגדות". 

התחרות הבין-מעצמתית בעידן טראמפ

בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית מסמנת עידן חדש בזירה הגלובלית וצפויה לחולל שינויים ניכרים במאזן הכוחות הבינלאומי. התחרות בין ארצות הברית לבין סין, וככל הנראה בינה לבין רוסיה, צפויה להחריף. על פי הצהרתו נערך הנשיא טראמפ לחידוש מלחמות הסחר, להפסקת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, להחלשת איראן ולייצוב המזרח התיכון. הימשכות המלחמה הרב-זירתית שישראל במרכזה נוגדת את האינטרס האמריקאי, ואף מרחיבה את בידודה של ישראל בזירה האירופית.  

ההזדמנות סגנונו המעשי של נשיא ארצות הברית עשוי להגביר ציפייה ואף סיכוי למימוש הסכמים במזרח התיכון, ובכלל זאת סיום המלחמה בעזה והחזרת החטופים, וקידום נורמליזציה עם ערב הסעודית בתמורה למתווה מדיני בזירה הפלסטינית. הקרנת הכוח המיוחסת לטראמפ אף יכולה לשמש גורם מייצב.  

הסיכון הגברת ההשפעה של גורמים אנטישמיים בארצות הברית, בידוד כלכלי של ישראל בגין קשריה עם סין ונסיגת ארצות הברית מהמזרח התיכון. תרחיש זה משמעותו העמדת ישראל בפני סיכונים אדירים ביטחוניים, כלכליים, משפטיים ודיפלומטיים. ארצות הברית עלולה להתכנס בעצמה ולהותיר את ישראל לבדה בזירת המזרח התיכון המשתנה.  

אתגרי הביטחון הלאומי והמענים

איראן ו"ציר ההתנגדות"

על אף שחיקת יכולותיהם של החברים ב"ציר ההתנגדות", וגם לאחר התערערות תפיסת הביטחון הלאומי האיראני, איראן ו"חזית ההתנגדות" הגלובלית הם עדיין האיום החיצוני המרכזי על ביטחון ישראל. זאת משום שאיראן היא מקור עוצמה של המערכת הפועלת נגד ישראל: מספקת אמצעים ומטפחת את חזון השמדת ישראל. לאיראן השפעה שלילית וישירה בזירה הפלסטינית ואף בזירה הפנימית בישראל (בין היתר באמצעות מבצעי תודעה ברשתות החברתיות וגיוס סוכנים), והיא גם שוקלת לחצות את סף הגרעין ולפרוץ לפצצה. המענה לאתגר כולל זה אמור להתייחס לשלושה איומים מרכזיים: הגרעין; השלוחים ומדינות הלווין; והאיום הצבאי הישיר על ישראל.  

איום הגרעין האיראני 

אף שצמרת המשטר באיראן דבקה בעמדתה המוצהרת כי תוכנית הגרעין נועדה לצרכים אזרחיים בלבד, תוך הדגשת פסק ההלכה של מנהיג איראן האוסר על ייצור נשק גרעיני ושימוש בו, גוברים בה הקולות הקוראים לא להסתפק במעמד של סף גרעין אלא לייצר נשק גרעיני לשם הרתעה אולטימטיבית. קריאות ברוח זו מבטאות עיסוק גובר בסוגיה בטהראן, ואולי אף החלטה עקרונית מצד הצמרת להתקדם בכיוון נשק גרעיני, בהינתן תנאים מתאימים.  

במקביל ואולי כאופציה מועדפת בנסיבות הנוכחיות, המשטר מפגין נכונות להתקדם במסלול המדיני-דיפלומטי לשם הסרת הסנקציות הכלכליות, בתמורה לפשרה כלשהי בתחום הגרעין. בינתיים, ובטרם התחוור כיצד בכוונת ממשל טראמפ לנהוג בסוגיה האיראנית, טהראן מציבה רף גבוה ומפגינה נחישות לא להסיג לאחור את יכולות הגרעין שלה שנצברו עד כה, הגם שתוך נכונות להתחייב לא להתקדם לנשק גרעיני, ואולי אף לאפשר את הגברת הפיקוח מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.   

על ישראל להיערך לשלושה תרחישים אפשריים: 

הסכם גרעין, שלא ברור מה יהיו מאפייניו ואם יכלול הסגה משמעותית לאחור של תוכנית הגרעין, או שמא יותיר את איראן בסטטוס הנוכחי שלה. 

היעדר הסכם והמשך התקדמות איראנית בתוכנית הגרעין, אך בלי פריצה לנשק גרעיני. תרחיש זה טומן בחובו אפשרות לנכונות מצד הממשל האמריקאי להשלים עם מעמדה של איראן כמדינת סף גרעין, ואי-נכונות מצידו להפעיל נגדה איום צבאי אמין. 

פריצה לנשק גרעיני.  

מענים לאתגר הגרעין

תרחיש הסכמי 

בתרחיש של התקדמות במשא ומתן בין איראן לארצות הברית לקראת הסכם גרעין חדש או משופר מוטב לישראל לא להתנגד לו, אך לדרוש להיות מעורבת בגיבושו. יש לעשות מאמץ להבטיח שממשל טראמפ יעמוד על הקפאת תוכנית הגרעין כל עוד נמשכים המגעים, ולחתור לכך שההסכם יכלול את כלל רכיבי האיום הגרעיני: חומר בקיע (העשרה), אמצעי נשיאה (טילים/מטוסים) וראש קרב גרעיני (קבוצת הנשק).

בתחום החומר הבקיע: הגבלה על רמת העשרת האורניום המותרת ועל כמויות החומר המועשר שיישאר על אדמת איראן; פירוק הצנטריפוגות המתקדמות שהותקנו מאז 2018; ויישום משטר פיקוח חודרני וקפדני, לרבות קבלת חומרים שלא הועברו לידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בשנים האחרונות. 

בתחום אמצעי הנשיאה: יש להגביל את טווחי הטילים הבליסטיים שאיראן מייצרת, למנוע טכנולוגיות מתקדמות (היפר-סוניים, מתמרנים וכד') ולהגביל את מספר הטילים. יש להסכים על כללים לתפוצת הטילים ולהקפיד עליהם.

בתחום קבוצת הנשק: יש להטיל פיקוח על מוסדות המחקר הגרעיני באיראן, ובכלל זה מוסדות אקדמיים. יש לפקח על תחום ההמרה החוזרת ולאסור פעילות בחומרי המוצא המשמשים לייצור ליבה גרעינית. 

תרחיש לא-הסכמי

בהינתן התקדמות איראנית מדודה, איטית ומבוקרת בתוכנית הגרעין, על ישראל לוודא שהסנקציות המוטלות על איראן נאכפות בקפידה, לקיים דיאלוג מודיעיני ומדיני הדוק עם הממשל האמריקאי כדי להבטיח שאיראן אינה נוקטת צעדים שעלולים לקצר עוד יותר את זמן הפריצה לנשק גרעיני, ובכלל זאת הגדרתה של העשרת אורניום ל-90 אחוזים כקו אדום המחייב תקיפת מתקני הגרעין – במשותף עם ארצות הברית או באופן עצמאי.  

תרחיש זה יאפשר לאיראן לצלוח את תקופת נשיאות טראמפ בתקווה שהנשיא האמריקאי הבא ייסוג ממדיניות "הלחץ המקסימלי". לפיכך יש לנצל תקופה זו לערעור יסודות המשטר באיראן באופן שיאיץ את נפילתו. ראוי לקדם את קריסת המשטר באמצעות פעולה משולבת וחשאית, שלא תעורר את חשדם של אזרחי איראן כי מדובר בתוכנית חיצונית. 

תרחיש פריצה לנשק

בתרחיש פריצה, הכולל פרישה מהאמנה למניעתה של תפוצת נשק גרעיני (NPT) ו/או העשרת אורניום ל-90 אחוזים וניסויים בתחום הנשק, יש להשמיד את אתרי הגרעין באיראן במהירות האפשרית. ראוי לנסות לשכנע את הממשל האמריקאי להציב אולטימטום ברור וחמור בפני המשטר האיראני, על מנת למנוע את התקדמותו לנשק גרעיני בטרם התקיפה. מומלץ גם לסכל בכוח התפתחות של איום גרעיני, שתוביל למרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון ואף לאפשרות של טרור גרעיני. את כלל הפעילות המבצעית יש לתאם ולבצע בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, הגם שיש לבנות יכולת צבאית עצמאית לביצוע המשימה.

איום השלוחים ומדינות הלוויין

האתגר המרכזי של ישראל הוא למנוע או למצער לעכב את מאמציה של איראן לשקם את שלוחיה לאחר המלחמה הרב-זירתית, תוך בחינת חלופות אפשריות מצידה לאסטרטגיית השלוחים.  

עיראק ותימן

עבור איראן, עיראק היא מרחב אבטחה קרקעי ובסיס אש מרוחק נגד ישראל, ומרחב השפעה שיעי מרכזי באזור. שימור הנוכחות האמריקאית בעיראק הוא אינטרס עליון של ישראל, בהיותה גורם המרסן את ממשלת עיראק ומגביל את ההשפעה האיראנית בשטחה.  

חשיבותו העיקרית של הקשר בין איראן לחות'ים בתימן נובעת מהאפשרות לחסום את מצר באב אל-מנדב. גם במקרה זה מדובר בבסיס אש נגד ישראל המרוחק מאיראן עצמה. האיום החות׳י על מדינת ישראל קשור ישירות במלחמה ברצועת עזה, והירי מתימן צפוי להתחדש במידה ותסתיים הפסקת האש בין ישראל וחמאס.  

החות׳ים אינם אויב המורתע בקלות והם עצמאים יותר משלוחים אחרים של איראן, כך שגם ההשפעה עליהם דרך טהראן היא מוגבלת. בתוך כך, על ישראל לפעול בתיאום עם מדינות המפרץ המאוימות אף הן על ידי החות'ים. לכן מענה אפקטיבי לאיום זה אמור להתבסס על שיתוף פעולה אזורי ובינלאומי. עם זאת יש להעצים את המעורבות הישראלית הישירה במאבק נגדם כמסר של עוצמה ומאמץ הרתעה אזורי. תלותה של ישראל בשרשראות אספקה מכתיבה מבחינתה חוסר סבלנות כלפי חסימתם של נתיבי שיט אליה. עיקרון זה, שנקבע לפני מלחמת ששת הימים בעקבות חסימת מצרי טיראן, תקף גם היום. 

חזבאללה ולבנון 

בתחום הביטחוני 

מול חזבאללה, האתגר הוא להעמיק (ולפחות לשמר) את חולשתו הנוכחית של הארגון, ובה בעת ליצור ביטחון ותחושת ביטחון לתושבי ישראל, תוך הקפדה על מימוש הסכם הפסקת האש שנחתם עם ממשלת לבנון. זאת לנוכח הצפי לחידוש מאמצי הארגון לבנות מחדש את מאחזיו הצבאיים בדרום לבנון ולהשקיע, בסיוע איראן, בבניין מחדש של הכוח הצבאי שלו ובמערך הסיוע האזרחי לתושבים במרחב זה. מאמצים אלה, למרות המתח ביניהם לבין שאיפתו המשוערת של הארגון להימנע מעימות ישיר עם צה"ל עלולים להוביל לחיכוך עם ישראל.  

על רקע חולשת חזבאללה ו"ציר ההתנגדות" כולו, יש למצות את ההזדמנות לכינון מציאות ביטחונית חדשה לאורך הגבול עם לבנון, שתכלול:  

  • שינוי תפיסת ההפעלה לאורך הגבול, תוך שימור עקרון חופש הפעולה של ישראל מול כל הפרה מצד חזבאללה. זאת בתיאום עם גורמי הפיקוח הבינלאומי, כמצוין בהסכם הפסקת האש, ובפרט אם הפיקוח הבינלאומי לא ימלא את ייעודו. יש להקפיד על כך גם אם יתערער המצב הביטחוני לאורך הגבול.
  • פיקוח מוקפד על מניעת כניסתם של אמצעי לחימה וציוד לחזבאללה במעברים היבשתיים, הימיים והאוויריים ללבנון, על מנת לשבש את מאמצי ההתעצמות הצבאית של הארגון. במקרה שהפיקוח הבינלאומי לא ימלא את ייעודו תנצל ישראל את חופש הפעולה השמור לה למניעת התעצמות האויב. 
  • עיצוב משטר ביטחון חדש בצד הישראלי של הגבול עם לבנון והרחבת נוכחות צה"ל לאורכו; חיזוק כיתות הכוננות האזרחיות ביישובי הצפון; שיפור המיגון הפסיבי של יישובי הצפון. 
  • התניית חיזוקו של צבא לבנון בתיאום עם ישראל כדי להבטיח שלא יווצרו איומים עליה, בדגש על מניעת העברתם של אמצעי לחימה לגורמים עוינים לה. 

בתחום המדיני 

החזון המדיני ארוך הטווח הוא הסכם שלום עם לבנון. יכולתה של ישראל לפעול ישירות לקידום יעד זה מוגבלת כיום, ולכן עליה לגייס את ארצות הברית ואת בעלות בריתה במערב ובמפרץ לפעולה משולבת, שתכלול:  

  • סיוע בשיקומה של לבנון בעקבות המלחמה, כמשקל נגד לסיוע הצפוי מצד איראן. 
  • קידום רפורמות במערך הפוליטי הלבנוני, שיובילו לצמצום השפעתו של חזבאללה. בינואר 2025 נבחרו נשיא וראש ממשלה שאינם מתומכי חזבאללה, ואפשר שמוּטת השפעתו של הארגון על הממשלה החדשה תצטמצם במידה ניכרת. 
  • בחינת האפשרות לשיפור היחסים בין ישראל ללבנון, תוך ניצול האינטרס הלבנוני בקידום פתרון לנקודות המחלוקת שלאורך הגבול המשותף. 

איום אי-היציבות בסוריה

עתידה של סוריה בעקבות נפילת משטר אסד עדיין לוט בערפל, והזעזועים בה עשויים להימשך זמן רב. ממשלת המעבר בראשות ארגון היאת תחריר א-שאם אומנם נוקטת צעדים מהירים לייצוב המדינה – מינוי שרי ממשלה, קביעת מועד לחוקה ואיחוד הפלגים הצבאיים לצבא סורי לאומי – אך בפני איחודה והתייצבותה של סוריה ניצבים אתגרים רבים ומתרחשים עימותים בין קבוצות אתניות שונות. לכן לא ברור אם סוריה תפוצל בעקבות קריסת משטר אסד לישויות פוליטיות נפרדות או לאזורי השפעה זרה שונים, או שמא יכונן בה שלטון מרכזי שיצליח לאכוף סמכות וסדר.  

המציאות החדשה בסוריה מגלמת התפתחות חיובית עבור ישראל, לאור ניתוקה מ"ציר ההתנגדות" והיותה עד לאחרונה נתיב לוגיסטי להעברת אמצעי לחימה. כך או כך, חוסר יציבות כרוני בסוריה יעמיד בפני ישראל אתגרים ביטחוניים ניכרים ויהיה עליה לפעול לסיכולם, ובראשם התבססות גורמים אסלאמיסטיים רדיקליים בסמוך לגבול והעברת אמצעי לחימה אסטרטגיים מתקדמים לידי גורמים עוינים.

על ישראל להיערך לשלושה תרחישים אפשריים: 

התייצבות, כינון משטר מתון וניסוח חוקה, תהליכי פיוס עם הפלגים השונים, בניית מערכת יחסים בינלאומיים – עד כדי חידוש יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית והמערב.  

הקצנה אסלאמיסטית וחיבור למחנה האסלאם הפוליטי (האחים המוסלמים, טורקיה וקטר), תוך התנגדות מוצהרת למערב ולישראל. בתוך כך החלשת המשטר בירדן ועידוד ארגון האחים המוסלמים הפלסטיני בממלכה, הקמת ארגון דמוי חמאס ברמת הגולן הסורית ומתן השראה לאחים המוסלמים במצרים.  

קונפדרציה לא-יציבה – חלוקת סוריה לארבעה מרחבים שלטוניים אוטונומיים, המצויים בקשר עם השלטון המרכזי אך מקיימים ביניהם גם מאזן הרתעה הדדי ולפרקים אלים (מרחב כורדי, מרחב סוני, מרחב עלווי, ומרחב דרוזי/חוראני). 

מענים

על ישראל להציב את אפשרות ההקצנה האסלאמיסטית כתרחיש ייחוס למניעה, ולפעול לצמצום סיכויי התממשותו. שני התרחישים האחרים חיוביים לישראל ועדיפים על חיבורה של סוריה ל"ציר ההתנגדות". 

  • סיכול כל איום מחודש על גבולה הצפוני של ישראל – בין מצד גורמים ב"ציר ההתנגדות" ובין מצד גורמים סוניים רדיקליים – ובכלל זאת שליטה באזור החיץ, תקיפות צבאיות ופוטנציאל להגברתן, לרבות בלימת אפשרות לחידוש השפעתה של איראן בסוריה וזליגת אי-היציבות גם לממלכת ירדן. 
  • העמקת השיח והקשרים עם גורמים חיוביים בשטח (דרוזים, כורדים ואף סונים) תוך ניסיון להימנע ממעורבות ישירה בעימותים הצבאיים בסוריה. על פעולה זו להתבצע תוך תיאום מתמשך עם בעלות ברית ובראשן ארצות הברית, וכן הימנעות ממהלכים העלולים להתפתח לעימות עם טורקיה. 
  • במישור המדיני יש לבחון אפשרות להידברות ישירה עם הממשל המתהווה בסוריה, שתוביל להסכמות שירחיקו איומים מישראל, בכפוף לשימור האינטרס המדיני והביטחוני של הריבונות ברמת הגולן וליצירת מרחב אבטחה אפקטיבי. זאת ככל שארצות הברית ומדינות המערב מכירות בממשל סוריה העתידי, ובתנאי שיימנע משיתוף פעולה עם גורמי טרור המאיימים על ישראל. 
  • יש להעניק חשיבות לשיח עם מדינות האזור המעורבות בסוריה, בראשן ירדן, טורקיה ומדינות המפרץ, על מנת לנתב את עיצובה של המדינה בכיוון חיובי ולמנוע מגורמים עוינים (איראן, רוסיה) לחדש את השפעתם בזירה.  

האיום האפשרי המתפתח מצד טורקיה

קשריה העמוקים של טורקיה עם השליטים הנוכחיים בסוריה מציבים אותה כגורם המשפיע ביותר במדינה. טורקיה, בשיתוף אפשרי עם קטר, דבקה באידיאולוגיה דומה לזו של הכוחות העולים (אסלאם פוליטי מבית המדרש של האחים המוסלמים). ההקצנה הטורקית בשנים האחרונות, המקדמת חזון ניאו-עות'מאני בהובלת הנשיא ארדואן, מהווה איום מתפתח על ישראל המחייב מעקב והיערכות.  

מענים

  • קשב למעורבות הגוברת של טורקיה בשטח סוריה, בפרט לקשריה ההדוקים עם חמאס ותוך חשש מניסיון של הארגון לנצל את חוסר היציבות לשם התבססות בשטח המדינה.
  • התייחסות לטורקיה כאל איום ייחוס אפשרי המחייב מעקב ומוכנות בסיסית (מודיעין, יכולות ימיות ואוויריות), אך לא לשלבה במסגרת איום הייחוס המנחה את בניין הכוח הצבאי.
  • מאמץ דיפלומטי לשיכוך מתחים תוך ניסיון להדגיש את האינטרסים המשותפים למדינות בהתייחס לעתיד סוריה, שאינה מהווה איום על שכנותיה ואינה מוקד לארגוני טרור. 
  • הימנעות מתמיכה גלויה בארגונים הנתפסים בעיני טורקיה כאיום עליה (המחתרת הכורדית ושלוחתה הסורית), שהרי תמיכה כזו עלולה להוביל את טורקיה לתמוך בגורמים עוינים לישראל בגבול רמת הגולן.  

המערכת הפלסטינית והזירה האזורית

מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר 2023 היא קו שבר בתולדות ישראל וביחסים בין מדינת ישראל לפלסטינים. אופייה הרצחני חסר ההבחנה של מתקפת חמאס על הנגב המערבי נתפס בישראל כאישוש להערכה שאין בסיס להסדרה כלשהי ואין עם מי להידבר על כך, וכל שכן על פתרון הסכסוך והסכם שלום עתידי. יתר על כן, המערכה שהתפתחה סביב ישראל תוך התלכדות הזירות בקריאה להשמדתה, ביטויי התמיכה של תושבי יהודה ושומרון במעשי חמאס והימנעות יושב ראש הרשות הפלסטינית מגינוי חד-משמעי של הטבח – כל אלה העמיקו בקרב הציבור בישראל את ההערכה כי הסכסוך עם הפלסטינים אינו פתיר. אין ספק שישראל מצויה תחת איום ביטחוני מצד מדינות וארגונים שאינם מכירים בזכות קיומה וחותרים להשמדתה, ובכללם פלסטינים.  

עם זאת, הימשכות הסכסוך מספקת לגיטימציה לפלסטינים ולגורמים נוספים לנהל מאבק אלים נגד ישראל. בזירה הבינלאומית מתנהל נגד מדיניותה בסוגיית הסכסוך קמפיין מדיני-דיפלומטי, משפטי וכלכלי, הן על ידי מדינות ויותר מכך על ידי גופים בינלאומיים, המאיים להצר את צעדיה ולצמצם קשב לצרכיה ולאינטרסים הביטחוניים שלה. זאת ועוד, מדיניותה של ישראל בזירה הפלסטינית עלולה לסכן את יציבותם של הסכמי השלום הוותיקים ואת 'הסכמי אברהם', בעיקר אם תוכרז ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון (מלאה או חלקית), שלא במסגרת הסדר מוסכם, אם יוחל ממשל צבאי ברצועת עזה ואם פלסטינים ידורבנו להגר מהמרחב. בתוך כך תגבר הסכנה ליציבות ממלכת ירדן ותוגבל האפשרות לקדם הסכם נורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית. מעל הכול, התנהלות זו חותרת תחת תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, שכן היא מנוגדת לזהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.  

איום הטרור הפלסטיני

מלחמת "חרבות ברזל" החלישה באופן ניכר את איום הטרור של חמאס בעזה וביהודה ושומרון. ברם, רעיון ההתנגדות לישראל בקרב ארגוני הטרור הפלסטינים לא הוכרע. חמאס והג׳האד האסלאמי וכן פלגים נוספים ימשיכו להתנגד לקיומה של ישראל, והם צפויים לחדש את מאמצי ההתעצמות מתוך כוונה להמשיך לפגוע בישראל ובישראלים. בקרב הציבור הפלסטיני הרחב ניכרת מגמה מעורבת: מחד גיסא, צעירים רבים מקבלים השראה מהפעילות האלימה של חמאס, ומאידך גיסא, רבים רואים את המחיר הנורא ששילמה החברה הפלסטינית על הטרור הרצחני שלו. הרשות הפלסטינית פועלת נגד חמאס וארגוני טרור עצמאיים, אך בשל המשך תמיכתה במשפחות מחבלים, מסע ההסתה נגד ישראל והמאבק הדיפלומטי-משפטי בה, נתפסת הרשות על ידי חלק גדול מהציבור הישראלי כתומכת בטרור. ההנהגה הפלסטינית מתקשה לגייס כוח ולגיטימציה להכרעת פלגי הטרור, בין היתר בשל השחיתות הפושה בה, ומבחינת ממשלת ישראל אין היא מועמדת ריאלית לייצוב ולשיקום רצועת עזה ולחסימת צמיחתו המחודשת של חמאס.   

מענים

  • יש להמשיך את המערכה נגד חמאס והג׳האד האסלאמי גם לאחר סיום המלחמה בעזה, וכן מחוץ לשטח הרצועה. על ישראל לשמר את חופש הפעולה המבצעי נגד איומים ותשתיות טרור. גם בהינתן הסדרים להפסקת המלחמה, על ישראל לממש אחריות לאכיפתם.
  • יש לעצור את ניסיונות חמאס לחדש את כוחו, באמצעות פיקוח הדוק על הגבולות והמעברים וחסימת העברות נשק וכספים אליו מאיראן ומקטר. 
  • יש לשמר את התיאום עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון.
  • חמאס לא יוכר כמפלגה לגיטימית במערכת הפוליטית הפלסטינית, ובוודאי לא יורשה לקחת חלק בהנהגת הרשות.  

איום הגלישה ל"מדינה דו-לאומית"

סיפוח חלקים מיהודה, שומרון ועזה הבאתה של הרשות הפלסטינית לקריסה עלולים להוביל למציאות של מדינה דו-לאומית בין נהר הירדן לים התיכון. תודעת האסון שפקד את ישראל בצירוף התסכול והייאוש מפתרון מדיני בזירה הפלסטינית, הנובע בחלקו מכישלונות יוזמות עבר, מוביל הלכה למעשה להיווצרות מציאות זו. בתוך כך מקודמת מדיניות שתכליתה להחיל את החוק והריבונות הישראליים בשטחי יהודה ושומרון. ואולם משמעותה של פעילות זו, ככל שתתרחב, היא איום ישיר על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, בטוחה, משגשגת, הזוכה ללגיטימציה בינלאומית, בין היתר למהלכיה הצבאיים-הגנתיים. ככל שיקודמו מהלכי סיפוח עלולה ישראל למצוא את עצמה – אף יותר מאשר בימים אלה – מוקעת ומבודדת בזירה הבינלאומית. 

בד בבד, מחסומים מרכזיים להסדר צפויים להיות הדבקות הפלסטינית בחלום השיבה והסירוב הצד הפלסטיני לפירוז השטח שיועבר לשליטתו בהסדר עתידי. האסימטריה העצומה באוכלוסייה ובמשאבים בין ישראל לעולם הערבי גם משמרת בתודעה הפלסטינית את התקווה שיום אחד ישראל תוכרע, כשם שהוכרעו הצלבנים וסולקו מהמרחב.  

אומנם הסיכוי לחתור בשנים הקרובות להסכם שלום ואף להסדר קבע במסגרת פרדיגמת שתי המדינות נמוך ביותר, אולם המשך המגמות הנוכחיות מבשר כברירת מחדל (מעבר לנזקיו האחרים) את המשך ההתנחלות היהודית בעומק השטח הפלסטיני והרחבתה – מה שימנע כל יכולת להפרדה בין האוכלוסיות בעתיד ויקדם מציאות של מדינה אחת, על כל משמעויותיה הצפויות.  

מענים

  • על ישראל לקדם תפיסה אסטרטגית הנשענת על שני נדבכים מרכזיים:
    • גידור  – לצורך הגנה על צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה על ישראל לנקוט צעדי היפרדות מעשיים מהפלסטינים – דמוגרפית, מדינית וטריטוריאלית – תוך שימוש בעוצמתה הצבאית, המדינית והכלכלית. אופן ההפרדה ושיטת החלוקה מחייבים מחקר ייעודי, חשיבה יצירתית וגיבוש פרדיגמה חדשה, לאחר שכשלו הניסיונות לקדם פרדיגמות שונות שהיו על סדר היום. האפשרויות השונות ייבחנו מחדש בהקשר הנוכחי, כולל קונפדרציה ירדנית-פלסטינית, אוטונומיה פלסטינית בשטח מדינת ישראל או בשטחה של ירדן, הסדר קבע על בסיס חזון שתי המדינות או מתווה הנשיא טראמפ משנת 2020 (תוכנית המאה) וכן יוזמתו של הנשיא לעידוד הגירה של תושבי עזה מהרצועה.

במהלך שנת 2025 יפורסם מתווה להיפרדות מ‏הפלסטינים, שיגובש על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי

    • מיצוב אסטרטגי – לצורך יצירת מרחב אסטרטגי משופר על ישראל למנף את הישגי המלחמה לחיזוק הסכמי השלום, ולחתור לכינון נורמליזציה עם ערב הסעודית ולקואליציה ביטחונית-כלכלית אזורית.
  • בתמורה לשיתופה של ישראל בקואליציה אזורית עם מדינות ערב המתונות ובכפוף להנהגת רפורמה מעמיקה ברשות הפלסטינית ("רשות פלסטינית מתוקנת"), על ישראל להגביל את הבנייה בהתנחלויות, להימנע מסיפוח שטחים ביהודה ושומרון שלא במסגרת הסדר, וכן להרחיב את סמכויות האוטונומיה הפלסטינית ביהודה ושומרון.

דרישות ל"רשות פלסטינית מתוקנת"

  • הנהגת רפורמות תפקודיות מהותיות ברשות הפלסטינית, שיאפשרו להרחיב את סמכויותיה האוטונומיות.
  • מימוש התחייבותה להפסקת כל מימון וסבסוד של משפחות מחבלים ואסירים.
  • הפסקת העברת כספים למשפחות של מחבלים ואסירים.
  • הנהגת תוכניות חינוך לדה-רדיקליזציה, בלימת ההסתה נגד ישראל ועידוד הכרה באי-מעשיותו של מימוש זכות השיבה.
  • התחייבות מצידה של הרשות שחמאס לא ישולב כמפלגה בממשלה והכרה בעיקרון של שתי מדינות לאום, שלפיו ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

עצירתה של הצבת עובדות בשטח שיאיצו את הגלישה למציאות של מדינה אחת

  • הימנעות מהחלת החוק הישראלי ומסיפוח שטחים ביהודה ושומרון, שכן הסיפוח לא יזכה את ישראל בכל יתרון ביטחוני על פני המצב הנוכחי. ישראל שולטת כיום בבקעת הירדן, נהנית מחופש פעולה ביטחוני בכל השטח ומקיימת שיתוף פעולה אפקטיבי עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים וכן עם מצרים, ירדן ומדינות ערב שתחת פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM).
  • לא יוקמו התנחלויות חדשות וייפסק תהליך הלבנת מאחזים לא-מורשים. פינוי מאחזים לא-מורשים ייעשה בהתחשב בשיקולים ביטחוניים ומשפטיים. הרחבת הבנייה תהיה רק בהתנחלויות קיימות ובתחומי היישובים, ולא בקרב אוכלוסייה פלסטינית בלב השטח.
  • לא יהיה פינוי של מתנחלים, אלא במקרים המתחייבים על פי החוק הישראלי ובמסגרת הסדר מדיני.
  • במסגרת קידום המתווה המחודש להיפרדות מהפלסטינים, יש למתן את ההתנגדות הנחרצת של ממשלת ישראל לתהליך מדיני עם הפלסטינים, לפחות ברמה ההצהרתית. בתוך כך יש למנוע תבערה בהר הבית תוך שימור הסטטוס קוו, ולהתמודד בנחישות עם הטרור היהודי.

איום המלחמה הממושכת בעזה ושיקום יכולות ה"התנגדות" של חמאס

רתיעתה של ממשלת ישראל מדיון ב"יום שאחרי" שלטון חמאס ברצועת עזה מאריכה את המלחמה, והיא עלולה להנציח את אחיזת חמאס ברצועה. האתגר העומד בפני ישראל הוא ייצוב הרצועה, תוך מתן מענה ביטחוני לסכנת שיקומם והתעצמותם מחדש של חמאס ושאר פלגי הטרור. בד בבד נדרשת ישראל להתכונן לתרחישים שליליים בשל היעדר תוכנית ישימה ל"יום שאחרי". שלושה תרחישים בעלי סבירות גבוהה הם: כאוס, שיכול להתפתח על אף הסכם להשבת החטופים והפסקת המלחמה; הטלת ממשל צבאי על הרצועה כולה או חלקה; סיפוח חלק מהרצועה.

מענים

חתירה לשחרורם של כל החטופים, למרות המחיר: בטווח הזמן הקצר יישאר חמאס שחקן רלוונטי וישוחררו מחבלים עם דם על הידיים. ואולם על ישראל להתמיד במערכה הנחושה להשמדת חמאס על יכולותיו הצבאיות והשלטוניות.

מיגור שלטון חמאס, ייצוב ושיקום רצועת עזה. יש לחתור לכינון מנהל אזרחי פלסטיני בזיקה לרשות הפלסטינית, ולו תחת הכותרת של "ממשלת טכנוקרטים" (ללא ייצוג לחמאס). תכליתו הוא ניהול זמני של המענה האזרחי לרצועה והחלת סדר ציבורי בשטחה. חלופה זו עדיפה על שליטה ברצועה על ידי ישראל או על כאוס וסוּמליזציה שלה, שתנציח את אחיזת חמאס בשטח. זאת עד שהרשות הפלסטינית תיישם רפורמות נדרשות ותוכל לחזור ולשלוט ברצועה. הסדר כזה יזכה בתמיכה ובסיוע ממדינות ערב, בעיקר ממצרים, ערב הסעודית, איחוד האמירויות וירדן, וכל זאת בפיקוח של ארצות הברית.

ביטחון – נדרשת הכרה אזורית ובינלאומית בעקרון הפירוז של הרצועה, ויש לאפשר חופש פעולה מבצעי לצה"ל באזור. אכיפת הפירוז וסיכול הטרור יבוצעו על ידי ישראל גם לאחר התבססות מנגנוני ביטחון פלסטיניים אפקטיביים ומחויבים למניעת צמיחת והתעצמות חמאס. התיאום יבוצע על פי העקרונות המתקיימים הלכה למעשה ביהודה ושומרון.

ההיבט ההומניטרי – יש להקים מועצה הומניטרית בהשתתפות ארצות הברית, מצרים, מדינות המפרץ והקהילה הבינלאומית, ולכונן מיידית מנגנון שיאבטח את שיירות הסיוע ויוודא שיגיעו ליעדן. לשם כך ניתן להיעזר בחברות אזרחיות בינלאומיות.

שיקום – יש לגבש תוכניות לשיקום הרצועה, בתנאי שחמאס לא יהיה מעורב בניהול האזור ובתהליך השיקום. על התהליך לכלול פירוק מחנות הפליטים ובניית ערים חדשות, לצד בניית תשתיות לאומיות וכלכליות, בדגש על מרכזי תעסוקה.

מעורבות ערבית – מעורבות ערבית, בעיקר מצרית, סעודית, אמירותית וירדנית, היא אינטרס ישראלי מובהק בכל הנוגע למאמצים לייצוב הרצועה ולסיוע למנהל הפלסטיני בשיקום הרצועה, אף אם התנאי של מדינות ערב לכך הוא שילובה של הרשות הפלסטינית במאמץ השיקום.

חסמים בפני נורמליזציה עם ערב הסעודית ואינטגרציה אזורית

נורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית הייתה יעד מדיניות חוץ נחשק עבור ישראל וממשלי ביידן וטראמפ. ואולם ההתנגדות הנחרצת של ממשלות ישראל לקידום מתווה מדיני עם הפלסטינים לקראת כינון מציאות של שתי מדינות לשני עמים והתנגדות פנימית גוברת במדינות הציר המתון לנורמליזציה, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", מנעו התקדמות להשגת יעד זה, שלו השלכות חיוביות ארוכות טווח על מעמדה של ישראל במרחב ועל בלימת ההשפעה האיראנית בו.

מענים

גיוס ממשל טראמפ לקידום יחסים רשמיים בין ערב הסעודית לישראל ולכינון אינטגרציה אזורית, עד כדי שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי בין מדינות ערב המתונות לבין ישראל בהובלת ארצות הברית. מהלך כזה יהווה מנוף עבור ישראל בהתמודדותה עם מגוון האתגרים המורכבים שניצבים בפניה ובראשם איראן, תוך שמירה מתמדת על היתרון האיכותי הצבאי שלה.

חידוש נכסיותה האסטרטגית של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות לא רק באמצעות ההישגים הצבאיים המרשימים במהלך המלחמה, אשר זעזעו את "ציר ההתנגדות", אלא גם בחיזוק יחסי השלום והימנעות מסיפוח חד-צדדי של שטחים ביהודה ושומרון, מכיבוש מתמשך ומהקמת התנחלויות ברצועת עזה.

תמורות צפויות לישראל מנורמליזציה עם ערב הסעודית ומאינטגרציה אזורית

ביטחון: חיזוק שיתוף הפעולה הצבאי-ביטחוני במסגרת CENTCOM, ובכלל זאת נוכחות צבאית אמריקאית במזרח התיכון; שיפור התנאים לחסימת דרכה של איראן לגרעין; בלימת החתירה האיראנית להגמוניה אזורית; פירוק שיטת השלוחים; הגנה אזורית מפני טילים, כלי טיס בלתי מאוישים ואיומים ימיים; שילוב מערכות התרעה; שיתוף פעולה מודיעיני וטכנולוגי.

בזירה הפלסטינית: חיזוק המחנה המתון; קירוב הרשות הפלסטינית למחנה הערבי הפרגמטי ודחיפתה ליישום רפורמות ותהליכי דה-רדיקליזציה; הכרה אזורית ובינלאומית בחיוניותם של פירוז השטח הפלסטיני מיכולות צבא וטרור וחופש פעולה לישראל באכיפת הסדרי הביטחון; גיוס של מדינות ערב המתונות לייצוב ולשיקום רצועת עזה, בצירוף נכונות המערכת הבינלאומית להשקעת מיליארדי דולרים ברצועה תוך מניעה של זליגת משאבים לתשתיות טרור; קידום מתווה מדיני ישראלי-פלסטיני בגישה רב-צדדית (תמורות וערבויות של מדינות ערב המתונות).

השקת מגה-פרויקטים טכנולוגיים כלכליים אזוריים שבמרכזם שדרת תשתיות שתחבר את המפרץ הערבי עם מזרח הים התיכון, וכן שיתוף פעולה בתחום תשתיות הבינה המלאכותית. תשתיות אלה מצריכות שטחים נרחבים ושפע של מקורות אנרגיה, וכן הון אנושי איכותי ומיומן בתחום ההיי-טק. מדובר בפוטנציאל לשיתוף פעולה אזורי שבמסגרתו ינוצלו המשאבים המשלימים של ישראל ומדינות המפרץ.

גיבוש קואליציה אזורית יקדם את סיום המערכה בעזה, עשוי לסייע בהשבת כל החטופים וכן בכינון מנהל טכנוקרטים ברצועה, תוך נטרול צמיחתו מחדש של חמאס. הקואליציה תכלול מעורבות אזורית בייצוב ובשיקום הרצועה, תרחיב ותעמיק את מעגל 'הסכמי אברהם', תגביר את ההיתכנות לרפורמות חיוניות ברשות הפלסטינית ולתחילת יישום תהליכי היפרדות מדינית, דמוגרפית וטריטוריאלית מהפלסטינים, וזאת באופן הדרגתי, אחראי ובטוח, כחלק מהסדר אזורי כולל.

שימור הגיבוי המעצמתי בזירה העולמית המשתנה

איום השחיקה במעמדה הבינלאומי של ישראל

הקמפיין הנרחב נגד ישראל בעולם, על רקע המלחמה ברצועת עזה, קיבע תפיסה מופרכת שהיא מבצעת רצח עם. ההליכים בבתי הדין והצווים שהוצאו נגדה העניקו גושפנקה מוסדית ומשפטית בינלאומית להאשמות והובילו לצמצום שיתופי הפעולה והקשרים עימה. הימשכות מגמה זו עלולה לפגוע פגיעה ממשית בכלכלת ישראל ובביטחונה, לבודד אותה בזירה הבינלאומית ולהפוך אותה למדינה מצורעת ומנודה שאזרחיה אינם רצויים ברחבי העולם. הבידוד יפגע אנושות בשגשוג המדינה, ברמת החיים בה, ובטווח הארוך גם בשימור יתרונה האיכותי בתחומי המדע, הכלכלה והביטחון. 

איום הצמצום במעורבותה של ארצות הברית באזור

קיים חשש שהממשל האמריקאי בראשות הנשיא טראמפ יצמצם את מעורבותו במזרח התיכון ואף יקצץ בסיוע לישראל, בפרט – אולי כביטוי למגמת הבדלנות הניכרת בממשל החדש – אם יגיע למסקנה שאין ביכולתו לקדם פתרון אזורי. משמעות הדברים תהיה התרחבות והתפשטות של גורמי טרור בעיראק, נטישת הכורדים בסוריה וחשיפת מדינות המפרץ לאיומים חדשים. נטישה כזו עלולה לצמצם את הקרנת ההרתעה האמריקנית כלפי איראן.  

אתגר והזדמנות: יחסי ישראל-ארצות הברית בעידן ממשל טראמפ 

הזדמנות – התהדקות היחסים. יחסי ישראל עם ארצות הברית צפויים להתהדק בעידן ממשל טראמפ והמפלגה הרפובליקנית, והתקופה הקריטית ביותר בהקשר זה תסתיים בעוד שנתיים, לקראת בחירות האמצע בארצות הברית ותום הקדנציה של ממשלת ישראל הנוכחית. המינויים המסתמנים בממשל החדש הם של גורמים אוהדים לישראל. לכן אפשר שיופעל פחות לחץ על ישראל ויינתן לה יותר חופש פעולה. כן סביר להניח שהקרנת ההרתעה כלפי איראן תגבר, ואפשר שלראשונה אכן יופעל נגדה איום צבאי אמין. 

אתגרשימור התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. אינטרס חיוני זה יחייב תשומת לב רבה לאור השינויים העוברים על המפלגה הדמוקרטית וההבנה כי מנהיגותה העתידית של המפלגה עלולה להחריף את ביקורתה על ישראל. זאת בפרט לנוכח שינויים אפשריים במאזן בין הרשויות בארץ, תוך החלשת מערכת המשפט בה. 

מענים

פעולות לשימור ולשיפור החיבור עם ארצות הברית ושאר מדינות המערב 

  • על ישראל לבסס את עצמה כנכס עבור מדינות המערב על סמך היותה מדינה דמוקרטית-ליברלית, המיישמת את המדיניות של העולם המערבי על בסיס נורמות מקובלות ושלטון החוק. 
  • על ישראל למקד מאמץ בזיהוי ובהבהרת האינטרסים המשותפים בינה לבין ארצות הברית ושאר בעלות בריתה במערב, לרבות גרמניה, בריטניה וצרפת, ולפעול תוך התחשבות באינטרסים ובעמדות שלהן.  
  • בתוך כך יש לחתור לגיבוש ברית הגנה עם ארצות הברית, שיאפשר לישראל לבצר את עוצמתה ואת כושר הרתעתה. חשיבותה של ברית ההגנה היא בעיגון פורמלי של מערכת היחסים כדי להתמודד עם מגמות ארוכות טווח העלולות להרחיק בין המדינות, ביניהן היחלשות הלובי הפרו-ישראלי והתחזקות גורמים בעלי גישות ביקורתיות ואף אנטי-ישראליות במערכת הפוליטית האמריקאית. כמו כן, ככל שישראל מצטיירת כנושא מפלגתי נחלשת התמיכה הדו-מפלגתית בה, שהייתה אבן יסוד במערכת היחסים בין המדינות לאורך השנים. היתרונות של ברית הגנה צפויים לפצות על החסרונות הכרוכים בה (הגבלת חופש פעולה ישראלי). 
  • ברית הגנה תוכל להשתלב במהלך אזורי שיקדם יציבות ויסכל ניסיונות להחליש ולבודד את ישראל. היא גם תמקם את ישראל בעמדה עדיפה להשפעה על המשך ההתמודדות עם איום הגרעין האיראני.  
  • כדי לשקם את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל בזירה הפוליטית האמריקאית, על ישראל להימנע מצעדים שעלולים להתפרש כהתערבות ואף כתמיכה מובהקת באחת מהמפלגות.  
  • יש לעמול על ניסוח מזכר ההבנות (MOU – Memorandum of Understanding) עם ארצות הברית, הקשור בעיקרו להיקף ולמהות הסיוע לישראל, שהמשא ומתן עליו אמור להתחיל בשנה הבאה. המזכר נועד בראיית ישראל להבטיח מענה ישראלי לאיום הגרעין האיראני, יתרון בתחרות הכלכלית במזרח הים התיכון ויכולת להתמודד עם עוצמתם הצבאית של שחקנים מדינתיים באזור, העלולים להציב בפני ישראל אתגר ביטחוני. יש להבטיח את היתרון הטכנולוגי האיכותי של מערכת הביטחון הישראלית בדור הבא, באמצעות שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארצות הברית (בין היתר במחשוב קוונטי, בינה מלאכותית, מערכות נשק אוטונומיות, לייזר וחלל).  
  • יש להגביר את המאמצים המדיניים מול אירופה, נוכח חשיבותה לכלכלה הישראלית ולשימור מעמדה הבינלאומי של ישראל. יש לפעול לגיוס מדינות אירופה נגד איראן תוך הבלטת הציר הרוסי-איראני. לשם כך נדרשת עמדה ישראלית קשיחה יותר כלפי רוסיה. 
  • יש להישמר מפני הסדרים המקנים לרוסיה מנוף לחץ על ישראל והמנוגדים לאינטרס האמריקאי בתחרות הבין-מעצמתית. במקביל יש לשמור על ערוצים שיאפשרו קיום שיח עם עם רוסיה, שהקשר איתה מתחייב לפרקים לשם מימוש האינטרס הישראלי. 
  • יש לקדם יחסי כלכלה פוריים עם סין, בכפוף לשיקולי ביטחון לאומי ותוך צמצום חשיפה לסיכונים הכרוכים בדרכי פעולתה. כן יש להתנהל מול סין תוך מודעות לרגישותה של ארצות הברית בעניינה, בפרט בתחומים של טכנולוגיה מתקדמת. 

פעולות לשיקום מעמדה הבינלאומי של ישראל ולמניעת התרחקות ובידוד 

על ישראל להבליט את הערכים הדמוקרטיים המשותפים לה ולעולם המערבי. כל החלשה של הדמוקרטיה המהותית (הפרדת רשויות ושמירה על זכויות הפרט והמיעוט) וכל התנצחות פומבית עם הדין הבינלאומי מחמירות את הסיכון לבידוד.  

  • על ישראל להפגין מחויבות לדרישות הדין הבינלאומי. יש לקדם תחקירים וחקירות כשעולים חשדות ברורים להפרות של הכללים, ואף להעמיד לדין. כשנדרש, עליה להתייחס לביקורת נגדה באופן מושכל וענייני ולהבחין בין ביקורת לגיטימית לבין ביקורת מצד גורמים אנטי-ישראלים או אנטישמיים, המערערת על קיומה של המדינה ועל זכותה ויכולתה להגן על עצמה.  
  • יש לחזק את משרד החוץ ואת הגורמים העוסקים בהסברה ישראלית ברחבי העולם. יש להיעזר גם בגופים לא-ממשלתיים, העשויים להביע עמדות מורכבות יותר ונגישות למגוון קהלים רחב, בהם יהדות התפוצות ובפרט יהדות ארצות הברית.
  • גם אם סיכויי ההצלחה אינם גבוהים, על ישראל לחתור להסדרים מדיניים ובפרט לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. זאת ללא ויתור על דרישות היסוד שלה, אך מבלי שתצטייר כסרבנית שלום. עדיפה יוזמה מדינית ישראלית שאינה מסתיימת בהצלחה על פני התבצרות צבאית כמענה בלעדי לאתגרי הביטחון הלאומי.  

הזירה הפנימית: ביטחון, חברה וכלכלה

הימשכותה של מלחמת "חרבות ברזל" מטילה עומס כבד על הצבא, הכלכלה והחברה. הנטל על המשרתים בצבא הסדיר ובמילואים חסר תקדים, והוא בא לידי ביטוי בדילול מסגרות, ב"סרבנות אפורה" ובמשבר מחריף בהתנדבות לשירות קבע. הלחימה הנמשכת מחייבת השקעה לאורך זמן של סדרי כוחות גדולים בזירות השונות, ואף בולמת את החידוש והשיקום הדרושים לצבא ולחברה כולה בהיבטי הלכידות והחוסן הבסיסיים. הכלכלה הישראלית נושאת בנטל כבד: הוצאות המלחמה הישירות, הנזק למשק עקב היעדרותם של אנשי המילואים ומעמדה ודימויה כחסרת יציבות.  

עוד מחריפות המחלוקות האידאולוגיות-פוליטיות והזהותיות, שבאות לידי ביטוי בין היתר בשינויים הדרמטיים שמקדמת הממשלה במערכת המשפט באופן חד-צדדי ולא בהסכמה רחבה. נרשמות התקפות פומביות מצד הדרג המדיני על מערכות ציבוריות חיוניות ובכללן ראשי ארגוני הביטחון, וכן מקודם חוק גיוס שיעגן את אי-השוויון הקיים בנטל. הסולידריות שאפיינה את ישראל אחרי ה-7 באוקטובר התפוגגה, ומאבקים בין-מגזריים, סוגיות של נאמנות ונשיאה בנטל אינם עוד גורם מאחד אלא מפלג. אמון הציבור בעמודי התווך של החברה  רשויות המדינה, המערכת הפוליטית, ארגוני הביטחון, מערכת המשפט והתקשורת – נמצא במגמת ירידה.  

איומים

  • מלחמת התשה המאבדת את הלגיטימציה הפנימית ונעדרת תכלית מדינית ברורה עלולה להביא לירידה במוטיבציה לשירות צבאי משמעותי, בהתנדבות לקצונה ובשירות קבע, עד כדי משבר. 
  • ככל שהנטל על משרתי המילואים יכבד גם בשנים 2026-2025, צפויה פגיעה מהותית במערך המילואים וירידת כשירוּת במסגרות שלמות.  
  • ללא שיקום וריענון סדור לכוחות, במקביל להשלמת תחקירי אמת צבאיים וכינון ועדת חקירה ממלכתית, עלולה הימשכותן של מלחמת התשה ופעילות ביטחון שוטף אינטנסיבית לשחוק את האתוס הצבאי. בכלל זאת, התרופפות משמעתית עד כדי אובדן האמון במפקדים, ערעור שרשרת הפיקוד תוך אי-ציות לפקודות (או אי-מתן פקודות מחשש שלא ימולאו) והתגברות תופעות של פעולה בניגוד למוסר המלחמה והדין הבינלאומי. 
  • מלחמת התשה עלולה לפגוע בבניין הכוח בכלל זרועות הביטחון: למידה וחקר חלקיים ומאוחרים, לצד יישום מוגבל של לקחים מן המלחמה הנמשכת. 
  • ככל שנשחק הגבול בין אינטרס פוליטי והיגיון מבצעי עלולים להעמיק הסדקים באמון הציבור במוסדות המדינה, ומתחים עלולים להחריף ואף לחצות את סף האלימות הגלויה. 
  • על רקע המאבק על אופייה ועצמאותה של מערכת המשפט צפו והועצמו מחלוקות קיימות בחברה הישראלית, התפתחה מחאה ציבורית נרחבת ונפגעו החוסן והלכידות החברתיים בישראל. שילוב בין מלחמת התשה, ההופכת בהדרגה שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית, לבין חידוש המאמץ לשינוי האיזונים בין רשויות השלטון בישראל הוא מסוכן ביותר. בתוך כך, שינויים חד-צדדיים במערכת המשפט וכן במשטרת ישראל ובשירות הביטחון הכללי – מוסדות החיוניים לשמירה על הדמוקרטיה – יחריפו את המשבר שחווה החברה הישראלית ויקשו עליה לאחות את השברים, להתאושש ולשקם את חוסנה.
  • מאזן הגירה שלילי.  
  • פגיעה משמעותית בכלכלה ובכלל זאת ירידה בהשקעות, חרם גלוי או סמוי (בדגש על זירת ההיי-טק הבינלאומית), פגיעה בשרשראות אספקה חיוניות וגידול לא-מבוקר בתקציב הביטחון ללא תפיסת ביטחון מוגדרת ומוסכמת, שיביא לקיפאון בצמיחה ולשחיקה ברמת החיים. כך גם חוסר יכולת להקצות משאבים נדרשים לשירותים אזרחיים חיוניים ובהם חינוך, תשתיות, בריאות והתאמה מערכתית לאתגרי האקלים המחמירים.  

מענים

בתחום הביטחוני 

  • יש לגבש וליישם תפיסת הגנה מחודשת בגבולות, שתתבסס על מרחבי אבטחה קדמיים ובעיקר בשטחים חיוניים וביישובים סמוכי גדר הגבול בחזיתות השונות ופרסום תפיסת ביטחון לאומי מעודכנת לצד גיבוש מדיניות ביטחון לאומי רלוונטית, ולתרגם את עקרון המניעה למדיניות פרואקטיבית לסיכול כל איום מתהווה.  
  • יש לגבש תוכנית לשימור כוח אדם איכותי בצבא, בדגש על לוחמים ומפקדים. מבלי להמעיט בחשיבותם של המערך הטכנולוגי, המחקר והפיתוח, יש להעדיף מפקדים לנוכח השחיקה הגבוהה והחשיבות הנודעת לאיכות הפיקוד. מומלץ לא לבצע תיקונים שטחיים בלבד ב'מודל השירות' (הסכם כחלון-יעלון), אלא לאמץ מודל שירות חדש שיענה ביסודיות על אתגרי השעה והעתיד.
  • יש לנצל הפוגות בקרב והפסקות אש בלחימה לחידוש מלאים מהיר ולהחזרת הצבא ל"כושר אפס", קרי הרק"ם וכלל ציוד הלחימה של המסגרות כשירים, מאופסנים וממתינים ל"שריקת הפתיחה", על פי התפיסות שיגובשו. מדינת ישראל נדרשת לבסס ולבצר את שרשראות האספקה, לצד הגברת הייצור העצמי המבטיח יציבות מלאים קריטיים בשעת חירום.
  • פעולה נמרצת לאכיפת משמעת וערכי הצבא על פי "רוח צה"ל", ולחידוש הסמכות הפיקודית. 
  • לצד הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית יש להקים בגופי הביטחון צוותים ייעודיים ליישום לקחי המלחמה, להשלמת תחקירי הכשלים שקדמו לה, הצגתם לציבור באופן שקוף ואמין ומימוש מלא של האחריות הפיקודית. בתוך כך יש לבחון ולהסדיר את יחסי הדרג הצבאי והדרג המדיני. 
  • גיבוש תוכנית אסטרטגית לחיזוק המשטרה והיערכותה לאתגרים שלפתחה, בדגש על מלחמה בפשיעה ובפרט בחברה הערבית, בהון השחור ובאלימות בכבישים.
  • עיצוב ופרסום תפיסת ביטחון לאומי מעודכנת, מדיניות ביטחון לאומי רלוונטית למציאות החדשה שנוצרה בסביבתה האסטרטגית של ישראל, וכן תפיסת הפעלה מחודשת בעקבות המלחמה ולקחיה. 

בתחום החברתי-כלכלי 

  • שחרור כל החטופים. 
  • שיקום היישובים בנגב המערבי ובצפון המדינה והשבת תושביהם לבתיהם, בלוויית תמריצים כלכליים לפיתוח, הזנקת התעסוקה ומתן שירותי תמיכה חברתיים-קהילתיים. 
  • גיבוש פתרון למשבר החוקתי בדרך של הסכמה, כולל "חוקה רזה" על בסיס חוקי יסוד קיימים וחוק יסוד: החקיקה. 
  • עיגון ערך השוויון בחוק יסוד.  
  • מימוש מוקפד של תוכניות החומש לחברה הערבית ומאבק נחוש בפשיעה המאורגנת. 
  • גיבוש מתווה להגברת הגיוס בקרב האוכלוסיות הלא-משרתות, כולל הגדלה ניכרת של מספר החרדים המתגייסים, מיסוד שירות חובה אזרחי-ביטחוני וגידול בתקנים לשירות אזרחי של האזרחים הערבים.  
  • גיבוש חזון אסטרטגי למשקיעים ויזמים ותוכנית משלימה לצמצום סיכוני השקעה, שימור וחזרת הון אנושי, עידוד ומתן אשראי לעסקים.  

אחרית דבר

תם ולא נשלם. המצע שהוצג כאן הוא ראשיתו של תהליך ולא סיומו. אין זה אלא מצע לדיון והזמנה לשיח. ראוי ששיח זה יסתכם בפרסום מדיניות ביטחון לאומי רשמית של ממשלת ישראל. אשר לתפיסת הביטחון, דווקא אין כורח בקיבועה. הניסיון היהודי ארוך השנים מוכיח כי התפיסה שבעל פה חזקה מהתפיסה שבכתב, ואולי ראוי שתיושם כמסורת גם לגבי תפיסת הביטחון הלאומי. לא כך הדבר אשר למדיניות הביטחון הלאומי. מדיניות היא המצפן של אסטרטגיית המימוש, היא המגשרת בין תפיסה ערטילאית לבין מערכת הגשמה מעשית ומחייבת, ולפיכך מדיניות צריכה להיכתב על ידי ממשלה נבחרת ולעבור התאמות כל אימת שחלים שינויים ניכרים במציאות, וכן במדיניות הממשלה. 

במסמך זה שולבו תפיסות עולם, ערכים וקביעות מקצועיות. התבססנו על מגילת העצמאות כמקור סמכות לזהותה ולחזונה של מדינת ישראל, שימרנו את המורשת שבעל פה בקביעת היעדים הלאומיים, העקרונות המכוננים וצווי הפעולה הנגזרים מתפיסת הביטחון. ניסינו לתת מענה במסמך המדיניות לאתגרי הביטחון הלאומי של מדינת ישראל בראשית שנת 2025. אין זה ניסיון לחזות את העתיד, נהפוך הוא – נקודת המוצא היא ההווה, על האתגרים הרבים הגלומים בו, ועל רקע האבחנה של סיכונים והזדמנויות ניסחנו את המלצות המדיניות.  

ההפתעה: ברבורים שחורים אינם ניתנים לחיזוי. החיסון היחידי מפניהם והדרך היחידה להתמודד איתם ביעילות הם התנהלות תוך שימור גמישות, הטלת ספֵק, דחייה של המובן מאליו ושיח המאפשר קשב, ויכוח וחשיבה ביקורתית. כללים אלו, שאנחנו מבקשים להחיל על עצמנו ועל הקוראים, הם אלו שסייעו לנו בתהליך החשיבה שהוביל לניסוח ההמלצות למדיניות הביטחון הלאומי הנדרשת. 

בברכה,

המכון למחקרי ביטחון לאומי 

הביטחון הלאומי של מדינת ישראל

תפיסת יסוד ומדיניות לשנים 2026-2025

הביטחון הלאומי של מדינת ישראל

תפיסת יסוד ומדיניות לשנים 2026-2025